בחירות 2019 - שעת המבחן של נתניהו

בעקבות התפטרותו של שר הביטחון ויו"ר ישראל ביתנו אביגדור ליברמן בחודש שעבר החלה הקואליציה לגסוס בעקבות חזרתה לרוב זעום של 61 מול 59. האופוזיציה הצליחה להפיל חוקים, להקשות מאוד על הקואליציה ולהוריד חוקי דגל של הקואליציה מסדר היום. זה היה רק עניין של זמן עד שהקואליציה תיפול.

לאחרונה, התרבו העדויות לכך שהחלטת היועץ המשפטי לממשלה בתיקי 1000 ו-2000 תיהיה בהקדם. היום בבוקר, יאיר לפיד ואביגדור ליברמן שירתו אותו בצורה מצויינת. הם הודיעו כי הם חוזרים בהם מתמיכתם בחוק הגיוס, הם ובעיקר לפיד חטפו ועוד יחטפו על הזיגזג שביצעו וזה היה העיתוי המושלם לנתניהו. בצהריים התכנסה ישיבת ראשי הקואליציה, בה לא היה אפילו מקום לדיון - הולכים לבחירות. נתניהו אפילו לא ניסה להשאיר את הממשלה. הוא רוצה בחירות לפני כתב אישום.

נתניהו התמודד כיו"ר הליכוד ומועמדה לראשות הממשלה עד כה (לא כולל בחירות 2019) 6 פעמים. 4 פעמים הוא ניצח סך הכל (אם להחשיב את בחירות 2009, שאמנם זכה במנדט אחד פחות מקדימה אך הרכיב את הממשלה). הוא בא 3 פעמים כראש ממשלה מכהן לבחירות, פעמיים הוא ניצח, פעם אחת הוא הפסיד. בכל הפעמים הוא בא בפופולריות לא גבוהה. ב-2013 לאור המחאה החברתית הוא בא במצב לא טוב פוליטית, אך איחוד עם ישראל ביתנו הציל את שלטונו, וגם באיחוד הוא זכה לסך הכל 31 מנדטים (18 מנדטים בלבד הגיעו לליכוד כמפלגה). ב-2015 היה נראה שהציבור כבר התייאש ממנו, רוצה משהו אחר ובזכות מהלכים פוליטיים של אדם מנוסה מאוד וכן מאוד מוכשר בתחום, הצליח לנצח בדקה ה-90 את הרצוג לאחר שלאורך כמעט כל מערכת הבחירות פיגר אחרי הרצוג בפער יציב.

הפעם הוא בא שונה: בפעם הראשונה כראש ממשלה מכהן, הוא מגיע לבחירות כשהוא מוביל בסקרים בפער גדול מאוד על פני מתחריו ונראה כפייבוריט ברור לניצחון והאופוזיציה במצב פוליטי רע כשיש לה כמה מנהיגים די אגואיסטים - אבי גבאי ויאיר לפיד. ציפי לבני שעדיין לא ברור אם תתמודד במסגרת המחנ״צ שוב ב-100% ובני גנץ שטוען גם הוא לכתר. האופוזיציה מפוצלת וללא מהלכים דרמטיים היא בדרך להפסד נוסף.

אם נתניהו יצליח לשמור על מערכת בחירות מנומנמת יחסית, כמו ב-2013, הוא ינצח. אם האופוזיציה תגרום למערכת בחירות אגרסיבית, רעננה וחריפה, נתניהו עשוי להסתבך ולהיגרר למצב דומה ל-2015. 

עידן המתינות האירופית כמעט תם. אך אפשר לנסות לעצור את זה.

לאחר מלחמת העולם השנייה שהסתיימה ב-1945, החל עידן המתינות בעולם. בעקבות ההרס שגרמה המלחמה לעולם, נבחרו מנהיגים מתונים, מדינות הפכו ליותר ויותר דמוקרטיות ליברליות, הסחר החופשי התגבר וההגירה הפכה לזמינה יותר מאי פעם. האופטימיות שהייתה שנים אחדות לאחר המלחמה, התהפכה עם תחילתה של המלחמה הקרה בראשית שנות החמישים של המאה ה-20, אך למרות החשש התמידי ממלחמה בין שתי המעצמות החדשות של העולם - ארצות הברית וברית המועצות, במערב לפחות היו מנהיגים מתונים שאיימו ולא הסלימו את המצב, ואכן, המלחמה הקרה הסתיימה בסוף שנות השמונים בעקבות היחסים הלבביים בין נשיא ארצות הברית דאז רונלד רייגן ושליט ברית המועצות מיכאיל גורבצ'וב ולאט-לאט ברית המועצות החלה להתפרק, איבדה את שליטתה מרצון במזרח אירופה ובמקומה הוקמה רוסיה, והאוטונומיות האחרות שהיו חלק מהמדינה, הפכו למדינות עצמאיות. ב-1993 הוקם האיחוד האירופי ורמת החיים בעולם עלתה ועלתה.

אבל אז הגיע הנשיא ה-43 של ארצות הברית ג׳ורג׳ ווקר בוש (בוש הבן), אשר לדעתי הוא בין הנשיאים הגרועים ביותר בתולדות ארצות הברית, נכנס למלחמה בעיראק, הביא לאי-יציבות, ובית הנבחרים והסנאט חוקקו חוקים סוציאל-פופוליסטים כמו "מקדמת החלום האמריקני" שנועדו לאפשר מתן משכנתאות בריבית גבוהה לאנשים שיכולת ההחזר שלהם מוטלת בספק (עניים בעיקר). החוק נועד לעזור לעניים לרכוש דירה, אך הוביל למשבר חריף. עלייה חדה בכמות האנשים שלקחו הלוואה ולא הצליחו להחזיר אותה (לא צפוי בכלל...), הובילה לפגיעה חמורה במלווים, דבר שהוביל לפגיעה באזרחי ארצות הברית ובעולם. העולם עוד לא התאושש ב-100% מהמשבר, ורק בשנים האחרונות רואים שהעולם מתחיל להתאושש מהנזק.

בנובמבר 2008, כשהפופולריות של בוש הבן בשפל ובשל כך גם של המפלגה הרפובליקנית, הביס המועמד הדמוקרטי לנשיאות ארה״ב הסנאטור ברק אובמה את הסנאטור הרפובליקני ג׳ון מקיין ונבחר לנשיא ה-44 של ארצות הברית והנשיא האפרו-אמריקאי הראשון ונכון לשנת 2018 גם האחרון של ארצות הברית. אובמה היה סמל לליברליות ולעולם החופשי, המערבי. הוא היה מנהיג הפוליטיקלי קורקט של העולם, ועל קצת יותר מחצי מאוכלוסיית ארה״ב הוא היה אהוב מאוד, ועל קצת פחות מחצי מאוכלוסיית ארה״ב הוא היה שנוא מאוד. ברק אובמה היה פרו-ערבי והעדיף שאיפות דמוקרטיות (במובן של שיטת המשטר) על פני אינטרסים של ארצות הברית, ולכן הוא גם נחשב לנשיא לא טוב מבחינת יחסי חוץ. הוא הניח למשטרים פרו-אמריקאים ליפול באביב הערבי, כמו מובארק במצרים למשל, ויכול היה להדיח את אסד בסוריה כבר בתחילת מלחמת האזרחים שם, אך העדיף שלא לעשות הרבה והיום מיליוני אם לא עשרות מיליונים משלמים על כך. החוסר יציבות שאפיינה את המזרח התיכון תחת אובמה ומלחמות האזרחים שם הביאו לגלי הגירה מהמזרח התיכון לאירופה בעיקר, ששיאו של הגל היה ב-2015.

חזרה לאירופה. קנצלרית גרמניה, עוד דמות מאוד ליברלית, אנגלה מרקל, החליטה אז לקלוט המוני מהגרים לארצה. בתחילה הם התקבלו בחום, אך הם לא הצליחו להשתלב בחברה,  הימין הקיצוני עלה ובבחירות 2017 בגרמניה, מרקל כמעט ולא הצליחה להרכיב ממשלה ורק ברגע האחרון הצליחה להרכיב ממשלה מתונה עם הסוציאל-דמוקרטים, היריבים של המפלגה שלה (המפלגה הנוצרית-דמוקרטית) ולהישאר בתפקיד קנצלרית גרמניה. בבחירות אלו, הימין הקיצוני התחזק והמפלגה "אלטרנטיבה לגרמניה" הפכה למפלגה השלישית בגודלה בגרמניה. רק לפני חודשים אחדים, הודיעה מרקל שתפרוש מתפקיד הקנצלרית בתום הקדנציה ולא תתמודד על קדנציה חמישית.

בצרפת, התקיימו בחירות גם בשנת 2017. בצרפת משל בין השנים 2012 עד 2017 הנשיא פרנסואה הולנד. הולנד, שהיה נשיא רע מאוד, הודיע שלא יתמודד לכהונה שנייה. לאורך הבחירות בלטו שני מועמדים: מועמד המרכז עמנואל מקרון הליברל ומועמדת הימין הקיצוני מארין לה-פן. שניהם לא מהמפלגות הגדולות. בסיבוב הראשון לנשיאות, המפלגות הגדולות נחלשו משמעותית ומקרון ולה-פן עלו כצפוי לסיבוב השני. בסיבוב השני השמאל, המרכז והימין המתון התאחדו סביב מקרון והוא ניצח אסלאמופובית, אנטישמית עם 66% מהקולות. חשוב לזכור, אמנם ההפרש היה 33% לטובת מקרון, אך הוא ניצח מועמדת בלתי-בחירה וקיצונית.

בבריטניה, שנה קודם לכן הוחלט על יציאה מהאיחוד האירופי.

נראה שאירופה הולכת לכיוון מאוד לא טוב. הכוחות הפופוליסטים של הימין הקיצוני עולים. בסקר שנערך לאחרונה 20% מהאירופאים אנטישמים, והמספר עשוי להמשיך לעלות.

אני צופה שבקרוב יהיה משבר כלכלי בעולם, הלאומנות תמשיך להתגבר ובסופו של דבר בצרפת או בגרמניה יהיה נשיא/קנצלר קיצוני. הצמיחה תיפסק והעולם יילך אחורה.

ניתן עוד לעצור את זה. זה לא קשה - צריך להפסיק לשתף פעולה עם זה. כאנשים בישראל מביעים תמיכה במפלגות ימין קיצונית, בגלל שהן נגד מוסלמים, יש לזכור - עכשיו הן נגד מוסלמים. בעתיד - הן כנראה יהיו נגד יהודים. צריך להמשיך לתמוך בקפיטליזם ובשוק החופשי, על מנת להמשיך את 70 שנות השפע האלו ולא להתדרדר למלחמה גדולה, אולי אפילו מלחמת עולם, נוספת. 

והוא רוצה להיות ראש ממשלה?

בשבוע שעבר, מיד לאחר התפטרות ליברמן, בנט שלח חברי כנסת מסיעתו על מנת לדרוש בשמו את תיק הביטחון, ואם הוא לא יקבל אותו - הממשלה תיפול.

ביום חמישי, בנט, כשר חינוך, הצהיר בקולו על הדרישה בנימוק שאם הוא יהיה שר ביטחון - "ישראל תחזור לנצח". ביום שישי הוא כבר נפגש עם ראש הממשלה נתניהו, ולא יצא מזה דבר ממשי. אז דווח שבגלל שכחלון הטיל וטו. אך עדיין, זה לא היה עניין סגור. למחרת בערב, במוצאי שבת, כחלון ובנט התחילו להיות מתואמים. כחלון הצהיר כי יש ללכת לבחירות בהקדם וכי הוא לא מתנגד למינוי בנט. בראשון בערב, נתניהו נפגש במשך כ-40 דקות עם כחלון ולא השיג תוצאות. בשעה 20:00, הוא נאם נאום אותו הגדירו כ"מיוחד", בקרייה בתל אביב. היו אף ספקולציות שנתניהו יודיע בעצמו על הקדמת הבחירות ולא יחכה לבנט, אך בסוף הצהיר רק שהוא שומר את תיק הביטחון לעצמו ותקף את בנט ושקד והאשים אותם בחוסר אחריות במידה וייפרשו מהממשלה, בעת ביטחונית כזו. כבר בשלב זה, שר החינוך והטוען למשרד הביטחון, נפתלי בנט ושרת המשפטים איילת שקד, הודיעו כי יינאמו נאום מיוחד בכנסת.

בהרבה כלי תקשורת החלו הערכות שבנט ושקד יתפטרו, הממשלה תיפול והולכים לבחירות. זאת משום שנתניהו דחה את האולטימטום של הבית היהודי. בבוקר גם נציגי "האיחוד הלאומי - תקומה" בכנסת, מטעם הבית היהודי, הודיעו שייתמכו בהחלטת בנט לפרוש מהממשלה במידה ותתקבל.

אך, בניגוד לכל התחזיות, נפתלי בנט ואיילת שקד לא התפטרו.

ראשית כל,
אני חושב שהם שני פחדנים. כשניים ששואפים להיות ראשי ממשלה במדינת ישראל, הם  לא יכולים לאיים על נתניהו עם אקדח על הרקה במשך שבוע, ואז, רגע לפני הירייה, להודיע שהאקדח ריק מכדורים.

אם הם נכנעים לנתניהו, אחרי שכבר היו בעמדת ניצחון, ומחזירים לו את הכדור, הם לא יכולים להיות ראשי ממשלה בישראל. מה יהיה אם נפתלי בנט נניח יהיה ראש ממשלה מול איראן?

יום א׳ - בנט נגד איראן: נפציץ את טהרן אם לא תסוגו מסוריה

יום ב׳ - בנט נגד איראן: נטיל עליכם פצצת אטום אם לא תסוגו מסוריה

יום ג׳ - בנט נגד איראן: נטיל על איראן כמה פצצות אטום אם לא תחתמו איתנו על הסכם שלום באופן מיידי, תסוגו מסוריה ותפסיקו את תכנית הגרעין

יום ד׳ - בנט לאיראן: מאמינים לכם. קחו את רמת הגולן לתקופת מבחן.

ראש הממשלה בנימין נתניהו הצליח בדרך מופתית להציל את עצמו ממלכודת פוליטית והליכה לבחירות למצב שבו הוא לא צריך לוותר על כלום. אולי רק לספק כמה הצהרות יותר תוקפניות לתקשורת.

זה ללא ספק היה המשבר הקשה ביותר שידעה הממשלה ב-3.5 השנים שלה. הפעם, ישראל הייתה כמעט בוודאות בדרך לבחירות ורק ברגע האחרון, בגלל התקפלות של נפתלי בנט זה נמנע לפחות לבינתיים.

כבר היום בערב, כמה שעות אחרי שהמשבר נפתר, לפחות לזמן הקרוב מאוד, הכנסת, הפעם כאשר המאזן קואליציה-אופוזיציה הוא 59:61, דחתה חוק של הקואליציה בקריאה שנייה ושלישית, ניצחון גדול לאופוזיציה והקואליציה גם לא הצליחה לגייס רוב נגד הצעות אי אמון בממשלה של האופוזיציה. אמנם האופוזיציה לא הצליחה לגייס רוב מן הסתם של 61 חברי כנסת לפחות בעד הצעת אי האמון, אבל הן הוכיחו באופן חד-משמעי, הקואליציה, אשר חזרה להיות בעלת 61 חברי כנסת, גוססת.

נכון לשעת כתיבת מאמר זה, לא ידוע איך כולנו של משה כחלון תצביע ביום רביעי בהצעה של מרצ לפיזור הכנסת. כחלון כאמור תמך בבחירות בהקדם האפשרי, לדעתו זה טוב למשק וקואליציה לא יכולה להיות יציבה בשנתה האחרונה עם 61 חברי כנסת. כרגע נראה כי בכל זאת הוא יצביע נגד.

אך, קשה לי להאמין שהכנסת תמשיך לכהן יותר מחודש, משום שלכחלון יש אינטרס מובהק לבחירות בקרוב ולא מן הנמנע שהוא יסכם עם נתניהו כבר השבוע תאריך מוסכם לבחירות לכנסת ה-21. 

ליברמן הגיב במהירות, ונתניהו חטף את המכה.

בימים שני עד שלישי השבוע, הדרום הופגז פעם אחר פעם על ידי החמאס מרצועת עזה. זה מגיע לאחר שרק כמה ימים קודם לכן, כמיליוני דולרים הועברו במזומן לרצועה על ידי קטאר באישור הקבינט ובראשו ראש הממשלה בנימין נתניהו. 

כתגובה להפצצות, ישראל הגיבה בהפצצות מהאוויר על כמה מטרות, אך בשורה התחתונה הגיבה בהתרפסות יתר. 

נתניהו הפחדן אשר יותר מדי חושש ללכת לעימות, החליט ללכת על הפסקת אש. שוב, כמו בקיץ, החמאס מפציצים - וישראל נכנעת. הולכים להפסקת אש.

כך לא עושים מו״מ, ישראל הגיעה מעמדת נחיתות והחמאס ניצח.  

אבל זהו, כאן כבר נשבר לתושבי הדרום. הם לא מסוגלים ובצדק שכל שבועיים מפגיזים אותם ואז ישראל מסכימה להפסקת אש. הם לא מסוגלים ששורפים להם את השדות כל סופ״ש, וישראל לא עושה דבר נגד זה. 

אתמול בערב, לאחר הפסקת האש, נערכה הפגנה ספונטנית של תושבי הדרום בשדרות נגד הפסקת האש, ובה נשמעו קריאות נגד נתניהו ושר הביטחון ליברמן, במעוזים שנחשבים של הליכוד ונשרפו צמיגים. 

ליברמן זיהה את הסכנה הפוליטית. הוא ידע שבסקרים הוא עובר בקושי את אחוז החסימה, אין לו ממש הישגים בתפקיד שר הביטחון ואם הוא יבוא כך לבחירות - הוא יירמס, לא יעבור את אחוז החסימה ויישאר מחוץ לכנסת. זאת, לעומת נתניהו המנוסה אשר יימצא תמיד ספין ברגע האחרון בשביל להחזיר מצביעים אליו. 

אז כבר אתמול בערב הוא הכחיש בתוקף שהוא תמך בהפסקת האש ויצא נגדה. מוקדם בבוקר, הוא הודיע על נאום מיוחד בצהריים. כבר אז החלו השמועות שהוא יתפטר וקצת מאוחר יותר, עיתון ״הארץ״ פרסם כי מקורביו של ליברמן אומרים שהוא יתפטר. וכך אכן היה. ליברמן התפטר, ומיד הפך מהשקרן הלאומי לגיבור הימין שהעז להתנגד בחריפות כשר ביטחון להפסקת אש תבוסתנית. 

ליברמן אמנם נפרד מתפקיד שר הביטחון בו חשק במשך שנים, אבל לפחות בינתיים נראה שהוא יישמור על כיסאו כאחד מהפוליטיקאים הבכירים בישראל גם בכנסת הבאה.

עדכון מירושלים: ההחלטה החסידית שהצילה את ברקוביץ׳, לפחות לבינתיים

לאחר מו״מ ארוך בין אגודת ישראל (החסידים) לבין משה ליאון, על תמיכה בליאון לסיבוב השני בירושלים, ולמרות אמירתו של המועמד החסידי בסיבוב הראשון יוסי דייטש כי יש להתאחד מאחורי ליאון, ולאחר שכבר דווח בימים האחרונים כי שני הצדדים קרובים לסיכום, המו״מ פוצץ ואגודת ישראל החליטה שלא לתמוך באף מועמד.

אז, הגענו בעצם לנקודת ההתחלה: לליאון יש 32.76%, לעומת ברקוביץ׳ שיש לו כ-29.40%. כ-37.85% מוגדרים כמתנדנדים והמצביעים של דייטש ואלקין, הם אלו שייקבעו מי יהיה ראש העיר הבא של ירושלים.

בימים האחרונים עופר ברקוביץ׳ עובד במרץ על מנת להוציא את המצביעים החילונים אשר נעלמו בסיבוב הראשון, להצביע בסיבוב השני. הוא יודע כי העובדה שאין יום שבתון וכי זמן ההצבעה קצר יותר, לרעתו, וכי הוא חייב הצבעה גבוהה משמעותית בקרב הקהל החילוני כדי להישאר בעל סיכוי. תומכיו של אלקין (20%) הם אנשים שמוגדרים כ״חופשיים״ ולכן אי אפשר לחזות במדוייק למי יצביעו. אך רובם דתיים-מסורתיים, אשר אני מניח שיעדיפו את ברקוביץ׳ מאשר את ליאון אשר נתמך בידי החרדים. הערכה שלי: 15% מהם יצביעו לברקוביץ׳, 5% לליאון. בשל כך אנחנו במצב הזה: ברקוביץ׳ עם 44.40% לעומת ליאון אשר עם 37.76% ונשארו כ-17.85% מתלבטים (17% של דייטש ו-0.85% של סלמן). כאן, השאלה העיקרית היא למי יצביעו הבוחרים של דייטש? האם לא יצביעו בכלל ואז ברקוביץ׳ ינצח ככל הנראה?  הרוב יצביעו לליאון כמו רוב החרדים או שדווקא יינקמו בש״ס ויצביעו לברקוביץ׳?

משום שהשאלה הזו נותרה פתוחה, ברקוביץ׳ צריך בשביל לנצח: אחוזי הצבעה גבוהים מאוד אצל החילונים ואצל תומכי אלקין ואו אחוזי הצבעה נמוכים אצל החסידים או שהרוב יצביע עבורו. ליאון לעומת זאת: אחוזי הצבעה בינוניים אצל החילונים ונמוכים אצל תומכי אלקין וכבר כאן הוא המנצח. כמו כן, שהחסידים לא יתגייסו למען ברקוביץ׳.

אם במאמר הקודם שלי על ירושלים, הסיכוי של ברקוביץ׳ היה 10% לעומת ה-90% של ליאון, והיה נראה כי ליאון ייקח את הבחירות האלו בקלות, כעת זה קשה יותר ולדעתי המצב עומד על 52% לליאון לעומת 48% של ברקוביץ׳. 

ירושלים של דילים

ביום שלישי ייערך הסיבוב השני בבחירות לרשויות המקומיות, ברשויות אשר אף אחד מהמועמדים לראשות העיר לא זכה לכיותר מ-40% מהקולות. אחת מהן זו ירושלים. הבחירות בירושלים היו מכוערות ומעניינות כאחד.  לרגע האמת הגיעו 5 מועמדים, כאשר ל-4 מתוכם יש סיכוי טוב לעלות לסיבוב השני.

למען האמת, היה די ברור שעופר ברקוביץ׳ לא יפסיד ב-30 באוקטובר, ולכן הוא התחיל להוציא מצביעים חילונים להצביע על מנת לעבור את ה-40% ולנצח כבר אז. השלושה האחרים: משה ליאון, השר זאב אלקין ויוסי דייטש נלחמו על העלייה לסיבוב השני.

כחודש ליום הבחירות, הודיעו ש״ס ודגל התורה על תמיכה במשה ליאון ולא במועמד החרדי יוסי דייטש, אשר נתמך על ידי החסידים. בשל כך, משה ליאון הפך ממועמד בעל סיכויים נמוכים למועמד בעל סיכויים גבוהים להגיע למקומות הראשונים.

למרות האכזבה, דייטש החליט שלא לפרוש ופיצל את הקול החרדי. עופר ברקוביץ׳ ניצח במהלך הזה, משה ליאון גם הפך את עצמו למועמד מוביל והמפסידים העיקריים היו יוסי דייטש אשר היה אפשר לראות כי הוא לא יהיה ראש העיר הבא של ירושלים וזאב אלקין, שהפך ממועמד מוביל למדשדש בסקרים ואחד שכבר לא ינצח בסיבוב הראשון.

הבחירות האלו הפכו לבחירות מאוד מגזריות: החילונים תומכים בעופר ברקוביץ׳, הדתיים לאומיים מתפצלים בין ברקוביץ׳, אלקין וליאון, הש״סניקים ואנשי דגל התורה תומכים במשה ליאון, והחסידים תומכים ביוסי דייטש.

ביום הבחירות, היה אחוז הצבעה נמוך ומאכזב, שגרם לכך שכבר בשעות הערב הדי מוקדמות היה אפשר להבין כי ככל הנראה יהיה סיבוב שני, בין ברקוביץ׳ לליאון, ואלקין ינסה למנוע מבוכה אדירה ולהגיע רק למקום הרביעי. בתוצאות האמת, התוצאה הייתה מאכזבת מאוד לברקוביץ׳. אולי התוצאה הכי מאכזבת שחשב שיכולה להיות: משה ליאון עם 32% במקום הראשון והוא רחוק בהרבה מה-40%, עם 29% מהקולות בלבד, במקום השני. אלקין הגיע שלישי עם 19% מהקולות ודייטש רביעי עם 17%.

בעקבות התוצאות, משה ליאון היה המנצח הגדול. אמנם הוא לא ניצח כבר בסיבוב הראשון, אבל ללא ספק הפייבוריט הגדול בסיבוב השני.

כמה ימים לאחר מכן תמך בו יוסי דייטש. בחישוב פשוט: ליאון + דייטש=49%. כעת נשאר את הקולות של אלקין שאני מניח שיתפצלו. יותר קולות יילכו לברקוביץ׳, אבל בכל זאת אחוז ההצבעה שלהם יהיה פחות גבוה, משום שהם קולות חופשיים, ואולי גם אם ליאון יקבל 0% מהקולות של אלקין, הוא עדיין ינצח. לכך אפשר להוסיף את העובדה כי כל הקהל של ברקוביץ׳ הוא קהל מצביעים ״חופשיים״ גם, ולכן כנראה שאחוז ההצבעה שלהם יהיה פחות גבוה.

לסיכום, אני מניח שמשה ליאון ינצח בסיבוב השני בירושלים עם לפחות 54% מהקולות.

זה מפחיד אותי, משום שבבחירות למועצת העיר ירושלים, הוא לא זכה אפילו למנדט אחד ולכן הוא יהיה בובה של תומכיו, המפלגות החרדיות ויעשה כרצונם. אני כמובן מקווה שעופר ברקוביץ׳ ינצח בסיבוב השני, אך אני די פסימי לגבי הסיכויים שזה יקרה. 

מה יהיה עכשיו בקונגרס?

בבחירות האמצע קדנציה שנערכו ביום שלישי האחרון זכתה המפלגה הדמוקרטית כאמור בבית הנבחרים, ובכך החזירה אותו לידיה אחרי 8 שנים שבהן היה בשליטה רפובליקנית. ובכן, מאמר זה יעסוק במה יהיה מעכשיו ועד נובמבר 2020 כאשר הדמוקרטים יישלטו בבית הנבחרים.

חשוב לזכור כי הרפובליקנים ניצחו בגדול בסנאט והגדילו את הרוב שלהם לכ-53 ואף 54 מושבים בסנאט.

הקונגרס של ארצות הברית מחולק לשני בתים: הבית התחתון - בית הנבחרים אשר בו זכו הדמוקרטים, והבית העליון - הסנאט שבו זכו הרפובליקנים.

בבית הנבחרים חברים כ-435 חברי קונגרס אשר נבחרים לכהונה בת שנתיים בלבד ולכן יש את הכינוי על הקמפיין של חברי בית הנבחרים ״הקמפיין שלא נגמר״. זאת, משום ששנתיים זה זמן קצר וחודשים אחדים אחרי שחברי בית הנבחרים מושבעים לתפקידם, הם מתחילים קמפיין חדש, אלא אם הם לא רצים לכהונה נוספת כמובן. כל מדינה מחולקת בארה״ב למחוזות, וככל שהאוכלוסייה בכל מדינה יותר גדולה, כך למדינה יש יותר מחוזות. למשל לורמונט יש מחוז אחד ולקליפורניה 53. בכל מחוז יש בחירות לבית הנבחרים בין מועמדים מהמחוז והמנצח נבחר לייצג את המחוז בבית הנבחרים. כדי להשיג רוב בבית הנבחרים דרושים כ-218 חברים. בית הנבחרים אחראי על לחוקק חוקים אשר לאחר מכן עוברים לאישור בסנאט שעל כך אדבר בהמשך.

בסנאט חברים כ-100 סנאטורים אשר נבחרים לכהונה בת 6 שנים. הם מחולקים לכ-3 קבוצות ולכן בכל שנתיים נבחר שליש אחר מהסנאט, כך שכל סנאטור זוכה לכהן כ-6 שנים. לכל מדינה יש כשני נציגים בסנאט, ללא קשר לגודלה או לאוכלוסייה שלה. כך שלורמונט הקטנה יש שני מושבים בסנאט, וכך גם לקליפורניה הענקית שיש כ-53 חברי בית הנבחרים, יש 2 מושבים בסנאט. בהצבעה לנציג הסנאט מטעם מדינה כלשהי, כל המדינה בוחרת את הנציג. זאת, לעומת בחירת חבר בית הנבחרים אשר נעשת באופן מחוזי. כדי להשיג רוב בסנאט נדרש רוב של כ-51 סנאטורים. הסנאט אחראי על מינויי בעלי תפקידים בממשל, מינוי שופטים, אישור הסכמים, אישור סופי של חוקים אשר אושרו על ידי בית הנבחרים ועוד.

בשל כך, הסנאט חזק יותר מבית הנבחרים. הוא בעל המילה האחרונה והוא הקובע בסופו של דבר.

אז מה הדמוקרטים יוכלו לעשות? הדמוקרטים יוכלו לעצור את טראמפ בשלל הרפורמות שהוא מנסה לבצע. בשנתיים הראשונות טראמפ ניסה לבטל את האובמה-קר ולהחליפו ברפורמה משלו, ללא הצלחה. לאחרונה נראה שהוא עשוי להסכים לפשרות כדי לקדם את הרפורמה החדשה ולהחליף את האובמה-קר, כך שבגלל שהדמוקרטים עכשיו זכו בבית הנבחרים, נראה ששתי המפלגות יעבדו על רפורמה חדשה, מתונה וסוציאליסטית יותר ממה שהציע טראמפ ומן הסתם יותר קפיטליסטית מהרפורמה של אובמה. הדמוקרטים ייבלמו חוקים שמרניים ודי ישתקו את החקיקה לשנתיים הקרובות. זאת משום שחוקים רפובליקנים עשויים להידחות כבר בבית הנבחרים, וחוקים דמוקרטים אמנם עשויים לעבור בבית הנבחרים, אך להידחות בסנאט. אלא אם כן, שני הצדדים יעבדו ביחד.

אבל, בראש ובראשונה הסכנה לטראמפ היא עניין חקירת המעורבות הרוסית בבחירות 2016. הדמוקרטים שיישלטו עכשיו בוועדות בית הנבחרים, יקדמו במרץ את החקירות ויביכו את טראמפ. כמו כן, במידה ואכן יהיה משפט, בית הנבחרים עשוי לקבוע כי טראמפ אשם עקב הרוב הדמוקרטי. לאחר מכן, ההצבעה תעבור לסנאט. גם אם הסאט יידחה את החלטת בית הנבחרים ולא ירשיע את טראמפ, זה ייפגע מאוד ברפובליקנים, יחרב את הפופולריות הלא-גבוהה של טראמפ ואז יהיה אפשר רק לחלום על התמודדות ראויה, לא ניצחון, התמודדות בכבוד מול הדמוקרטים בנובמבר 2020.

לסיכום,
ההפסד בבית הנבחרים הוא לא אסון, אבל המצב לא ימשיך להיות כפי שהיה. טראמפ עשוי להסתבך ועדיין, כשנתיים לבחירות לנשיאות, אי אפשר לדעת אם הוא יתמודד. אני מציע לו שבשנתיים הקרובות ייתמקד ברפורמת הבריאות, יימנע באמצעות הסנאט רפורמות סוציאליסטיות פופוליסטיות ויקדם כעת בעיקר את התחום המדיני. בכלכלה כבר יש לו הישגים. בסקר האחרון 52% מהאמריקאים מרוצים מטראמפ בענייני כלכלה, לעומת רק 44% שלא מרוצים. זה הרבה יותר מהפופולריות הכללית שלו. ביחסי חוץ אין לו עדיין הישגים משמעותיים וכדי להיות מועמד מוביל הוא גם צריך את התחום הזה. 

סיכום בחירות אמצע הקדנציה בארה״ב - ניצחון לטראמפ ומה התוצאות אומרות על בחירות 2020 לנשיאות

אתמול נערכו בארצות הברית של אמריקה ״בחירות אמצע הקדנציה״ לקונגרס (הסנאט ובית הנבחרים), תפקידי מושלים ועוד.

בבחירות, נכון לשעה זו, הרפובליקנים ניצחו ניצחון מאוד מרשים בסנאט והגדילו את הרוב שלהם לכ-53 מושבים (במקום 51 כיום) לעומת הדמוקרטים שירדו לכ-47 מושבים (לעומת 49 היום). עם זאת, הדמוקרטים ניצחו בקרב על בית הנבחרים, כרגע מסתמן שבפער קטן של מושבים והחזירו לידם את השליטה בבית הנבחרים לאחר 8 שנים של שליטה רפובליקנית.

בשל כך, מדוע זה עדיין ניצחון לרפובליקנים? ובכן, לטווח הקצר זה לא. טראמפ יוגבל ועשויות להיות לו בעיות שעליהן אדבר במאמר הבא.

לטווח הארוך זה כן. בשביל זה אפשר להסתכל על פלורידה. פלורידה היא מדינה מאוד מתנדנדת. אולי הכי מתנדנדת. מאז 1992, אז ביל קלינטון הפסיד בה לנשיא המכהן ג׳ורג׳ בוש האב אבל ניצח בבחירות הכלליות, אף אחד לא ניצח בבחירות לנשיאות בלעדיה. ב-1996 קלינטון זכה, ב-2000 בוש הבן בהפרש זעום של כמה מאות קולות, ב-2004 הוא שוב זכה בה, ב-2008 ברק אובמה זכה בה, ב-2012 אובמה שוב זכה בה וב-2016 דונלד טראמפ זכה בה. לפלורידה כמו כל מדינה בסנאט יש 2 נציגים. הראשון מרקו רוביו, הוא רפובליקני אשר לא עמד לבחירה משום שנבחר בבחירות 2016 לסנאט והשני, ביל נלסון הדמוקרט, התמודד על כהונה נוספת בבחירות האלו. נלסון הוביל לאורך כל המירוץ, שהיה צמוד מאוד. בחודש האחרון סקוט הוביל בהפרשים זעומים בסקרים כמה פעמים, אך היה נראה שבימים האחרונים נלסון במומנטום וכי הוא חוזר להוביל בפער של אמנם רק כמה אחוזים בודדים, אך אחוזים מאוד יקרים. במיוחד במדינה כמו פלורידה בה בערך 45% דמוקרטים, 45% רפובליקאים ו-10% לא משוייכים. אתמול, ניצח המושל ריק סקוט את נלסון בפער זעום של 0.4% ונבחר, בניגוד לכל הסקרים, לתפקיד סנאטור והדיח את נלסון. לתפקיד מושל המדינה, המועמד הדמוקרטי הוביל גם הוא בסקרים לאורך כל המירוץ, ואף בהפרש כמעט מבטיח של 8-10% לאחרונה על המועמד הרפובליקני ובכל זאת מי זכה? - המועמד הרפובליקני. כך, נוצר מצב שלפלורידה, מדינה מאוד מתנדנדת, כל הסנאטורים רפובליקנים, המושל רפובליקני ועוד שלל נתונים שלא היו מביישים מדינה רפובליקנית מסורתית. האם טראמפ פופולרי במדינה? - כן. והיא ואוהיו, המדינות המאוד מתנדנדות היחידות בהן טראמפ פופולרי.

כלומר, כרגע דונלד טראמפ חזק במדינה החשובה ביותר מבחינה פוליטית בארצות הברית. אמנם יש עוד שנתיים לבחירות לנשיאות, וקשה לדעת מה יהיה עם פרשיותיו ואם בכלל יהיה מועמד לנשיאות ב-2020, אבל כרגע פלורידה אוהבת אותו ומרוצה ממנו. כך גם אוהיו. ובכן, כרגע טראמפ נמצא במצב פוליטי טוב. 

המהפך בחיפה

הבחירות המקומיות בחיפה היו הצבעת אי-אמון. הצבעה על יונה יהב. לאורך כל הדרך בחיפה, אף מועמד לא באמת הצליח לסחוף אחריו מצביעים רבים. 

ראש העיר המכהן של חיפה יונה יהב הגיע לבחירות האלו אחרי 3 קדנציות, כאשר הוא מבקש מתושבי חיפה קדנציה רביעית בתפקיד. לזכותו יש לזקוף את מנהרות הכרמל, הטיילת, איצטדיון סמי עופר ועוד אך לרעתו בא העניין שיונה יהב, לדעת תושבי חיפה, לא עושה מספיק נגד הזיהום, הוא זגזג בעניין בצורה פופוליסטית, הארנונה בחיפה גבוהה בלי הרבה תמורה, העיר התחתית מוזנחת והנתונים הכלכליים לרעתו. אך בראש ובראשונה - נמאס מיונה יהב. תושבי חיפה הרגישו שהוא מיצה.

מול יהב התמודדו בהתחלה שני מועמדים מרכזיים: עינת רותם-קאליש ודוד עציוני. 

רותם-קאליש היא חברת מועצת העיר אשר התמודדה כבר ב-2013 נגד יהב והפסידה. המיאוס מיהב היה לטובתה, אך לעומת זאת לרעתה היה שדעותיה לא ממש ברורות, היא סירבה להתראיין פעמים רבות והתדמית שלה לא כל כך חיובית. 

דוד עציוני זכה לתמיכת הצעירים שמאסו גם מיהב. בסקרים הוא היה לאורך כל הדרך במקום השלישי, שכן היה נראה שיהיה לו קשה לנצח בסיבוב הראשון והוא בסביבות ה-20%. 

כחודש לבחירות, זה היה צמוד בסקרים. נראה היה שהולכים לסיבוב שני. רותם-קאליש נגד יהב, כאשר הפער ביניהם עומד על אחוזים בודדים לטובתה של רותם-קאליש. עציוני היה במקום השלישי במרחק של אחוזים בודדים מתחת ליהב, אך כאמור היה ניכר שהוא לא יצליח לעלות לסיבוב השני. 

מפלגת העבודה החליטה בבחירות האלו לתמוך ברותם-קאליש, ובמקביל לתמוך גם בישראל סביון, איש המפלגה לראשות העיר. בעקבות כך, נפסלה המועמדות של רותם-קאליש שבועות אחדים לבחירות. היא החליטה לערער. לבסוף, הוחלט לקבל את הערעור שלה ולהחזיר אותה להתמודדות. זה העלה את הפופולריות שלה והפך אותה למוכרת בכל המדינה. פתאום, כשהיה כבר נראה שהבחירות בחיפה גמורות וכי יהב בדרך לכהונה רביעית, רותם-קאליש חזרה ובגדול. סקר ימים אחדים לבחירות הראה כי היא הולכת לנצח בפער גדול מאוד - כנראה כבר בסיבוב הראשון. ביום ראשון ה-28 באוקטובר 2018, כיומיים בלבד לבחירות, הגיע מהלך שהביא לווידוי ההריגה הפוליטית של יהב - דוד עציוני, עם ה-20% שלו בסקרים, פורש מהמירוץ ותומך ברותם-קאליש תמורת דיל פוליטי טוב מבחינת שני הצדדים. הוא הסביר את הצעד בשל רצונו להביא לסיום תפקידו של יהב. כנראה הוא הבין כי הוא לא יצליח לנצח, וכי עדיף להשיג את הדיל הכי טוב שהוא יכול. והוא אכן השיג. ב-30 באוקטובר הלכו תושבי חיפה לבחור ואחוז ההצבעה היה גבוה. זה כבר סימן כי יהב הולך להפסיד. ב-22:00 הגיע המדגם של ״רדיו חיפה״ שקבע כי רותם-קאליש מנצחת כבר בסיבוב הראשון עם כמעט 60% מהקולות. תבוסה של ממש ליונה יהב. 

בסופו של דבר, יונה יהב אכן הפסיד. יותר מאשר תושבי חיפה רצו שרותם-קאליש תנצח, הם רצו שיונה יהב יפסיד. הם כבר לא רצו אותו. בהצבעת האי-אמון הזו, יונה יהב חטף תבוסה. 

מסקנות ממערכת הבחירות בתל אביב

בתל אביב נפתח המירוץ באופן רשמי לפני כשלושה וחצי חודשים באופן די מנומנם כאשר סגן ראש העיר אסף זמיר הודיע על ריצה בבחירות. כמה ימים לאחר מכן, ראש העיר המכהן של תל אביב רון חולדאי, הודיע כי יתמודד על קדנציה חמישית בתפקיד. זאת, במקביל לכך שחברת הכנסת הפופולרית סתיו שפיר שקלה להתמודד. בראשית אוגוסט לאחר שהסתמן שסתיו שפיר, אשר כבר הוחלט שלא תזכה בתמיכת מפלגתה, העבודה, אשר תמכה בחולדאי בבחירות לא תתמודד, איש התקשורת אסף הראל הודיע על התמודדות. כמו כן גם חברת האופוזיציה היחידה במועצה ציפי ברנד, מועמד ש״ס נתן אלנתן ויו״ר סיעת מרצ בעיר מיטל להבי הודיעו על התמודדותם בשלב זה. באמצע אוגוסט פורסם סקר, עם שפיר, אשר הוכיח כי הטענה לבחירות מנומנות נכונה. חולדאי עם יותר מ-40%, עשרות אחוזים מתחתיו סתיו שפיר, אסף זמיר שכבר התחיל בקמפיין רק עם 10% וכל השאר עם אחוזים בודדים. אך רגע לפני הגשת המועמדות בבחירות, הודיעה ציפי ברנד אשר רק כחודש לפני כן כינתה את אסף זמיר ״מיני-רון״ על הצטרפות לסיעת רוב העיר של זמיר, פרישה מהמירוץ לראשות העיר ותמיכה בו. מיטל להבי פרשה גם היא בטענה כי היא תתמקד בבחירות למועצה, זאת לאחר סקרים לא מחמיאים. כך, נשארנו רק עם ארבעה מועמדים כחודש לפני המירוץ: חולדאי, זמיר, הראל ואלנתן. אך עדיין, חולדאי המשיך להוביל באופן יציב בפער של כ-10%, אך עם קצת יותר מ-30% מהקולות כאשר אחוז המתלבטים הוא גם יותר מ-30%. פתאום היה נראה שזמיר במומנטום והוא יוכל לנצח את הבחירות האלו. יהיה לו קשה, אין ספק, אבל בתוך כמה שבועות הוא הפך את המירוץ ממשעמם למעניין ומסוקר. זאת, בעזרת תקציב גדול והחלפת השלטים שלו מ״הגיע הזמן״ ל״זה צמוד, צאו להצביע!״. בסקר האחרון לפני הבחירות, חולדאי ירד לכ-27.6% לעומת 23.9% של זמיר, עדיין 30% מתלבטים. כאן כבר היה נראה - תל אביב פתוחה לחלוטין ומעניינת אפילו כמו הבחירות בירושלים.
אחוזי ההצבעה ביום הבחירות היו גבוהים משמעותית מאחוזי ההצבעה ב-2013, אך ספק אם בגלל המירוץ הצמוד. ככל הנראה בעיקר בגלל השבתון. כמו כן, בשכונות עבר הירקון, אשר בהן חולדאי תמיד מביס את מתחריו ונחשבות למעוזיו, אסף זמיר מתקרב לחולדאי. הרי שניהם דומים מאוד, והקמפיין של זמיר לעומת הקמפיינים של הורוביץ ב-2013 וחנין ב-2008, פונה גם לתושבי צפון העיר ולא רק למרכז העיר, דרום העיר ויפו. ימים אחדים לפני הבחירות, הורגש כי הראל, המועמד השלישי, מתחזק ולוקח קולות מזמיר. זמיר, אשר העריך ובצדק שלא יהיה סיבוב שני, דחק להצביע בו בטענה הנכונה כי הצבעה להראל היא בפועל הצבעה לחולדאי, שכן כנראה המטה של זמיר סבר כי חולדאי יעבור את ה-40% בסיבוב הראשון, השאלה אם זמיר יקבל יותר ממנו.

התשובה לבסוף - לא. המתקפה של זמיר נגד הראל הייתה אולי מאוחרת מדי ולא השיגה את מטרותיה. חולדאי ניצח וקיבל 46%, זמיר 34% והראל 12%. כמו כן זמיר לא הצליח לנצח בדרום ובצפון, אלא רק באזורים הקלאסיים שלו - מרכז העיר והצפון הישן. לכן, הבחירות הסתיימו בהפרש כזה. מתחושה שאפשר לעשות את זה ל-12% הפרש.

עכשיו, כדאי להסיק מסקנות מהקמפיינים.
חולדאי - 
הקמפיין של חולדאי היה מיושן, משעמם ומתנשא. הקמפיין של חולדאי התחיל רק כשבועיים לבחירות, עם הסיסמה המזלזלת - ״על תל אביב לא מהמרים״. בלי להציג שום הישג, ויש הרבה, של חולדאי. בקמפיין שלו, חולדאי כמעט ולא חידש כלום והרבה לזלזל בזמיר אישית ולחשוב כאילו אם לא יתייחס אליו אז זמיר יישכח והוא ינצח. הוא אף עשה יותר מכך, וכדי שלא להיתקל בשאלות על זמיר, מיעט להתראיין ולהופיע בפומבי בהקשר של הבחירות. הוא היה בטוח יותר מדי בניצחון וזה כמעט עלה לו בראשות העיר.

זמיר - 
זמיר ככל הנראה השקיע המון כסף בקמפיין שהיה חדשני, חיובי אך ללא כל בשורה. מה הבשורה - הגיע הזמן. למה? זמיר לא היה כל כך מוכר עד הבחירות בתל אביב והשאלה שנשאלה בהתחלה היא למה להחליף ראש עיר מכהן? כי הגיע הזמן לך? בהתחלה זה היה מביך וללא שום פירוט ובהמשך זה נעשה שבגלל ש״20 שנה זה יותר מדי ו-25 שנה זה מופרך״. לא הוצגה כאן אלטרנטיבה. כך, קשה לנצח. במיוחד כאשר יריבך משתמשים בזה נגדך ובצדק בטענות כי זמיר הוא מיני-רון. אין לו שום בשורה. הוא לא רוצה להחליף את חולדאי באידיאולוגיה, הוא רוצה להחליף את חולדאי עצמו. כי הוא רון חולדאי.

חבל, כי בעזרת קמפיין קצת יותר טוב, זמיר היה יכול לנצח את חולדאי אשר הופיע עם קמפיין נורא. למזלו של חולדאי, גם לזמיר היה קמפיין לא מספיק טוב.

הראל - 
הקמפיין של אסף הראל היה הכי מרענן וטוב. אולי הכי טוב ויעיל שאפשר לעשות למועמד ללא סיכויים גבוהים לזכות ואפילו להגיע לסיבוב השני. לא היה לו תקציב גבוה ולכן גם לא שלטי חוצות או משהו בסגנון. אלא במיוחד את הרשתות החברתיות. הראל, כידוען בעל עשרות אלפי עוקבים, השתמש בהן בחוכמה, הביע דעות חדות, אמיצות, תקף מתי שצריך והגיע להישגים. הוא הרגיש שאין לו מה להפסיד. 12% בבחירות לראשות העיר וארבעה מושבים במועצת העיר לרשימתו החדשה, "אנחנו העיר", אשר בשל כך תיהיה הסיעה השלישית בגודלה במועצה (אחרי "תל אביב 1" של רון חולדאי ו"רוב העיר" של אסף זמיר).

לסיכום, רון חולדאי היה יכול לגמור את הבחירות מוקדם ולזכות בהן בקלות, אם לא היה מזלזל והיה מתחיל את הקמפיין קצת יותר מוקדם ובצורה יותר חכמה. אסף זמיר היה יכול לזכות עם מנהלי קמפיין יותר טובים, והייתה לו הזדמנות נדירה לאור קמפיין מאוד לא טוב של חולדאי. הראל הוא היחידי שמיצה את כל הפונטציאל שלו וניתן ללמוד ממנו. 

המחנה הציוני וגבאי ומה השקפתי בעניין דמוקרטיה מפלגתית

ביולי 2017 נבחר אבי גבאי, חבר חדש יחסית במפלגת העבודה, שהיה מנכ״ל בזק, השר להגנת הסביבה בממשלת ישראל ה-34 ואחד ממייסדי מפלגת "כולנו בראשות משה כחלון" לתפקיד יו״ר מפלגת העבודה ובשל כך גם המחנה הציוני. הוא החליף את חבר הכנסת יצחק הרצוג בשניים מתוך שלושת תפקידיו, כאשר התפקיד היחיד שבו נשאר הרצוג היה ראש האופוזיציה, תפקיד אותו גבאי לא יכל למלא עקב אי היותו חבר כנסת.

בחודשים הראשונים שלאחר בחירתו, המחנה הציוני בהנהגת גבאי, הצליחה להביא קהלים חדשים, במיוחד מהליכוד ומאוכזבי הרצוג שעזבו ליש עתיד או מרצ, בסקרים ונצמדה יחד עם יש עתיד לליכוד. באיזשהו סקר, אף היה ניתן לראות כי הוא יכול להקים ממשלה רחבה יותר ממשלה בראשות נתניהו.

אבל הזמן עבר והבחירות לכנסת ה-21 לא הוקדמו. הפופולריות של גבאי ירדה בעקביות, זאת בעקבות שלל אמירות שנויות במחלוקת, זגזגנות ואי הזדהות עם הגוש אותו גבאי אמור לייצג (המרכז-שמאל). בפברואר 2018, אפילו המעטים שעברו מהליכוד למחנה הציוני בגלל גבאי, חזרו לליכוד בעקבות ההמלצות נגד נתניהו ותחושת הרדיפה שייצר נתניהו בקרב הליכודניקים. זה הוביל לכך שלשם השוואה, עם בחירתו היו לגבאי כ-20 מנדטים, כעבור חודשיים בספטמבר 2017 המספר גדל לכ-22 (אולי המספר הגדול ביותר של המחנה הציוני מאז הבחירות בסקרים), בינואר 2018 כבר 15 מנדטים, בפברואר 2018 12 מנדטים ומאז גבאי לא מצליח לעבור את ה-15 מנדטים בסקרים ונלחם על מקומה של המחנה הציוני בתור המפלגה השלישית בגודלה. על המפלגה הראשונה אין כל כך מה לדבר, אפילו לא על השנייה בגודלה (המחנה הציוני כיום בכנסת היא המפלגה השנייה בגודלה עם 24 מנדטים, כאשר השלישית בגודלה היא הרשימה המשותפת עם 13 מנדטים בלבד), אלא אולי על השלישית בגודלה עם שאיפה להיות קרובים ללפיד הפופוליסט שנפגע גם הוא, יש לציין, לאחר המלצות המשטרה אבל שמר על היות מפלגתו המפלגה השנייה בגודלה בסקרים.

אבי גבאי מאמין, ובצדק, ביו״ר חזק וריכוזי, בעל שליטה, בדומה לליכוד ובשל כך פעל לבסס את כוחו ולעשות את ההליכים הדמוקרטים בעבודה קצת פחות דמוקרטים. הוא שינה את סמכויות וועידת המפלגה, העלה את מספר השריונים ואף איים לפרסם בגלוי רשימת מומלצים לקראת הפריימריז. דבר זה גרם לחששות שחברי הכנסת מהעבודה אשר מתנגדים לגבאי, כמו עמיר פרץ ואיתן כבל למשל, שמן הסתם לא יומלץ עליהם, יירדו בדירוג שלהם ברשימה הבאה לכנסת ולא ייבחרו עקב מספר המנדטים הנמוך בסקרים. דבר שיוביל אותם לעשות מרד פנימי נוסף בתוך המפלגה, אשר ייכלול פיצול שככל הנראה יוביל למספר חד-ספרתי של מנדטים למפלגה וחוסר יציבות במעמדו של גבאי והברית עם התנועה.

גבאי כבר הסכים לחזור בו מחלק מהדברים, אבל מספר המנדטים לא עלה והפופולריות שלו בקרב אנשי המפלגה המשיכה להיות נמוכה. במיוחד ביחס לפופולריות שלו בחודשיו הראשונים בתפקיד.

מחודש לחודש, עלו הקריאות לערוך פריימריז חדשים לראשות מפלגת העבודה לפני הבחירות לכנסת ה-21, או שגבאי יפנה את מקומו לבני גנץ או אהוד ברק.

לאחר בדיוק שנה של סימן שאלה גדול בעניין הברית הפוליטית בין העבודה של גבאי לתנועה של ציפי לבני, ביולי 2018 הושג הסכם בין גבאי ללבני. לבני תמונה לתפקיד ראש האופוזיציה במקום הרצוג הפורש, אבל הברית בין שתי המפלגות תישאר והן ירוצו ביחד בבחירות לכנסת ה-21, כאשר לבני תוותר על הרוטציה וגבאי יהיה המועמד לראשות הממשלה.

לקראת פתיחת מושב החורף באוקטובר 2018, נערכו סקרים, חלק עם גנץ וחלק ללא וגם התאמה לתפקיד ראש הממשלה. בכולם זכה גבאי בסביבות ה-12 מנדטים במידה ובני גנץ לא ירוץ באופן עצמאי ולמספר מנדטים חד-ספרתי במידה ובני גנץ כן ירוץ באופן עצמאי, כאשר הליכוד הרבה מקדימה במקום הראשון בכל התרחישים. בעניין ההתאמה לראשות הממשלה, אבי גבאי היה במקום האחרון מבין הנבדקים עם 4% התאמה בלבד.

ב-15 באוקטובר, בפתיחת מושב החורף, כאשר מעמדו של אבי גבאי בשפל, ציפי לבני כראשת האופוזיציה נאמה את הנאום המסורתי של ראש האופוזיציה בכנס. הנאום היה תקיף ביותר, חד, ענייני שהביך את בנימין נתניהו וגילה כי האופוזיציה מתכננת להביך הרבה את נתניהו במושב החורף, זאת בתקווה שהבחירות לא יוקדמו. פתאום ראו אופוזיציה אחרת, טובה בהרבה מהאופוזיציה החלשה והתקינה פוליטית מדי שהנהיג יצחק הרצוג בין השנים 2013-2018.

פתאום גם, ציפי לבני הצטרפה לרשימת המועמדים לעמוד בראש המחנה הציוני. החלו דיבורים כאילו כבר גבאי נכנע ללחץ ובעצם התאבד מבחינה פוליטית והקדים את הבחירות במפלגה. או שלכל הפחות הולך להיות גוש מרכז-שמאל גדול יחד עם יש עתיד (נדחה לאחר כמה ימים על ידי יאיר לפיד שלדבריו הוא הולך להיות מועמד לראשות הממשלה מטעם יש עתיד בבחירות והיחיד שיכול להחליף את נתניהו).


ובכן, אני מסכים עם אבי גבאי לגבי היציבות בתוך המפלגה. מפלגת העבודה מחליפה בשנים האחרונות יו״ר בכל 2-4 שנים. זה לא ייתכן. צריך יו״ר לתווך ארוך, במיוחד כמו גבאי. גם אם גבאי לא ייזכה, הוא ראוי ביותר להיות ראש ממשלת ישראל וצריכים לתת לו הזדמנות נוספת, גם בבחירות לכנסת ה-22. ויש לי הצעה, להקים מפלגה אחת גדולה, הכוללת את העבודה, יש עתיד, התנועה ועוד מפלגות ואישים שיירצו להצטרף, שייערכו פריימריז על תפקיד יושב הראש שלה והמועמדים שלה, ללא שיריונים למפלגות. כך תימנע המחלוקת הנובעת מאגו בין מנהיגי השמאל-מרכז, יהיה אפשר ליצור אלטרנטיבה אמיתית ומאוד איכותית לנתניהו ונתקדם לכיוון השיטה האידיאלית בת 2-4 מפלגות.

המפלגה הדמוקרטית איבדה את זה

המפלגה הדמוקרטית האמריקאית איבדה את זה. מפלגה זו, עד בחירתו של דונלד טראמפ לנשיא ארצות הברית הייתה מפלגה  עם אג׳נדה, עם רעיון, עם מצע. צמחו ממנה אנשים פורצי דרך. גם כשלא עשו דברים טובים, הם קידמו אג׳נדה מסוימת.

מאז ה-20 בינואר 2017, הם פשוט מאבדים את זה. מאז, אין להם אג׳נדה, אין להם מצע, יש להם רק דבר אחד - השאיפה להחליף את דונלד טראמפ.

כל חברי הקונגרס הדמוקרטים, מאז בחירות 2016, כבר לא מקדמים חוקים. הם מחפשים איך להביך את טראמפ ובעזרת ערוץ התקשורת CNN, אשר מזמן הפך להיות לא אובייקטיבי, הם מנסים מכלום להדיח את טראמפ.

ברצוני להתייחס לפרשת השופט ברט קבאנו כעדות לדברים שכתבתי. כאמור, דונלד טראמפ החליט שמועמדו לבית המשפט העליון של ארצות הברית יהיה השופט ברט קבאנו ממדינת מרילנד. קבאנו, שופט מוצלח ומוכשר, נתקל פתאום בתלונות נגדו בגין הטרדות מיניות. בשיא הפרשה, הסכימה פרופ' פורד, המתלוננת הראשית, להגיע לשימוע בסנאט. אותו סנאט, אשר אמור לאשר את מינויו של קבאנו.

ובכן, בשימוע שלה היא טענה שהשופט קבאנו תקף אותה מינית כשהיו נערים לפני יותר משלושים שנה. לאחר השימוע, הורה הנשיא טראמפ ל-FBI, הבולשת הפדרלית של ארצות הברית, לפתוח בחקירה. כשבוע לאחר מכן קבעה הבולשת - אין ראיות לתקיפה מינית מצד קבאנו. 

מכאן, הדיון עוסק בשאלה מוסרית: האם אדם אשם באופן מיידי, או שהוא חף מפשע עד שהוכחה אשמתו. במדינות מערביות, נהוג לקבוע כי אדם חף מפשע עד שהוא מורשע, וברט קבאנו לא הורשע, לפיכך, הוא חף מפשע עד שיוכח אחרת, וה-FBI אף חיזק את גרסתו.

עכשיו, יאמרו הדמוקרטים ומתנגדי קבאנו: אז למה לא לחכות חודשיים-שלושה, או להחליף מועמד? התשובה מאוד פשוטה: בעוד כפחות מחודש הבחירות לקונגרס של ארצות הברית, ובמידה והרפובליקנים יאבדו את הרוב שלהם בסנאט, הם כבר לא יוכלו למנות שופטים שלהם. כך שיכול להיות, שבמידה והרפובליקנים לא יביאו לאישור הסנאט את מינוי קבאנו במשך חודשיים-שלושה, הם ממילא לא יוכלו למנות אותו לאחר התקופה, משום שהסנאט יתנגד למינוי, והחלפת מועמד גם היא תיקח חודש לפחות, לא מספיק זמן, כך שמבחינה פוליטית, אישור קבאנו באופן מיידי היה דבר חשוב מאוד. דבר זה גרם לסנאטורים רפובליקנים מתנגדים לתמוך לבסוף במינוי שאושר ברוב של 50 תומכים לעומת 48 מתנגדים ונמנעת אחת.

לסיכום, קבאנו חף מפשע מחמת הספק, דבר שמספיק כדי לאשר את המינוי שלו. הדמוקרטים ימשיכו לעשות הכל כדי לפגוע בטראמפ, אך טראמפ, בחוכמה פוליטית לא משחק לידיים שלהם ושומר על כסאו ובצדק. הדמוקרטים צריכים להשלים עם מה שקרה ב-8 בנובמבר 2016. כמו כן, בעניין קמפיין #METOO , אני חושב שאנשים צריכים להתלונן במידה ואדם פגע בהם באופן מיידי. אך תמיד לזכור את הדבר הכל כך בסיסי הזה - אדם חף מפשע עד שהוא מורשע, ואם לא נכבד את הכלל הבסיסי הזה - חברה נאורה לא יכולה להתקיים. 

חודש לבחירות לקונגרס ה-116 של ארצות הברית, תמונת מצב.

בעוד בדיוק כחודש, ביום שלישי ה-6 בנובמבר 2018, צפויה להתקיים הבחירות לקונגרס ה-116 של ארצות הברית של אמריקה. הבחירות הללו גם מכונות ״בחירות אמצע הקדנציה״, משום שבנובמבר הנשיא טראמפ יציין כשנתיים לבחירתו לנשיא ה-45 של ארצות הברית ובנובמבר הקרוב נהיה גם במרחק של כשנתיים מהבחירות לנשיאות ארצות הברית לשנת 2020. ובכן, הבחירות הללו הן על כ-33 מושבים בסנאט (מתוך 100), המיואשים על ידי 23 סנאטורים דמוקרטים, 8 רפובליקנים ושנתיים עצמאים. כיום המאזן בסנאט הוא 51 רפובליקנים, 47 דמוקרטים ו-2 עצמאים (החוברים לדמוקרטים). בנוסף, הבחירות הללו הן גם על כל 435 מושבי בית הנבחרים של ארצות הברית. ביום הבחירות יהיו גם בחירות לתפקיד המושל במספר מדינות ולראשי ערים, אך על כך לא אכתוב. 

בזמן האחרון אני שומע הרבה מאוד כתבות שטחיות ופופוליסטיות של פרשנים רעים כמו ערד ניר למשל, אשר טוענים כי הדמוקרטים בדרך לשליטה בקונגרס כולו. שקר. פייק ניוז. גם על פי הסקרים. על פי הסקרים לסנאט נכון לתאריך ה-6 באוקטובר 2018, הרוב הרפובליקני נשאר כפי שהוא. 51 רפובליקנים, 47 דמוקרטים ושני עצמאים (מורמונט וממיין). דווקא בפלורידה, שם יהיו הבחירות על מושבו של ביל נלסון הדמוקרט ישנו מירוץ צמוד בין נלסון למועמד הרפובליקני ריק סקוט, ובסקר האחרון מוביל נלסון רק בכ-2.4%. פער זעום שלא יכול להבטיח ניצחון לאף מועמד חודש לפני הבחירות. אולי גם יום לפני הבחירות. לכן, במידה ויקרה מהפך בפלורידה, תרחיש בעל סבירות לא כל כך קטנה, וריק סקוט ינצח, הרפובליקנים יגדילו את המאזן לטובתם בסנאט לכ-52 רפובליקנים. כלומר, בסנאט, הרפובליקנים הם היותר קרובים לניצחון מאשר הדמוקרטים. 

בבחירות לבית הנבחרים התוצאה שונה, אם כי בינתיים לא יכולה להבטיח ניצחון לאף מפלגה. לפי הסקרים, הרפובליקנים זוכים בכ-197 מושבים בבית הנבחרים, לעומת 208 לדמוקרטים. כ-30 מושבים מתנדנדים. בשביל רוב בבית הנבחרים דרושים לפחות 218 מושבים למפלגה מסוימת, לכן אין ניצחון ברור לאף מפלגה בינתיים בבית הנבחרים. 

לסיכום, חודש לפני הבחירות מסתמן שהרפובליקנים ימשיכו לשלוט בסנאט ובבית הנבחרים אין לדעת. הסיכוי הוא 50/50. 

 תרחיש 1: הרפובליקנים ימשיכו לשלוט בכל הקונגרס

במסגרת תרחיש זה, האפשרות להדחת טראמפ עד נובמבר 2020 לפחות תיהיה נמוכה, אולי אף נמוכה מאוד. טראמפ יוכל להמשיך לעשות רפורמות מרחיקות לכת בתחומים שונים, ובעיקר בנושאים הכלכליים בהם הוא התרכז במדיניות הפנים שלו עד עכשיו. 

תרחיש 2: הרפובליקנים יישלטו בסנאט, הדמוקרטים בבית הנבחרים. 

במסגרת תרחיש זה, האפשרות להדחת טראמפ היא בערך 40%. בית הנבחרים יאשר את הדחת טראמפ, אבל הסנאט יידחה, אלא אם יהיו רפובליקנים עריקים שיהיו מוכנים להסתכן ולתמוך בהדחת נשיא רפובליקני. אם יהיו מספיק עריקים רפובליקנים, לפי הסקרים כאמור מספיקים רק שניים, הדמוקרטים יוכלו להדיח את טראמפ מתפקיד נשיא ארצות הברית. נוסף על כך, הדמוקרטים יוכלו לקדם דיונים על פרשת ההתערבות הרוסית בבחירות 2016, דבר שיסכן את טראמפ משפטית, יביך אותו וייפגע בו לקראת בחירות 2020. 

מבחינת מדיניות, תכניות כלכליות של הנשיא טראמפ בתוך ארצות הברית ייבלמו ואו שלא יהיו או שטרמאפ ייצטרך למתן אותם כדי להשיג תמיכה דמוקרטית. 

תרחיש 3: הדמוקרטים יישלטו בכל הקונגרס. 

במסגרת תרחיש זה, האפשרות להדחת הנשיא טראמפ תיהיה גבוהה. הדמוקרטים יוכלו בקלות לאשר את הדחתו בבית הנבחרים ובסנאט, דבר שיביא להדחה. וגם אם לא תיהיה, מדיניותו של הנשיא טראמפ תיהיה מתונה בהרבה בכל הנושאים או שיהיה משותק. אם אפילו הסנאט לא יהיה של הרפובליקנים, הרפובליקנים לא יוכלו לאשר לבדם הסכמים של הנשיא טראמפ, מדיניות סחר, דיפלומטיה, צבא ועוד ויצטרכו הסכמה דמוקרטית. 

ברק אובמה למשל הנשיא נשיא דמוקרטי עם רוב רפובליקני בשני בתי הנבחרים במשך כמה שנים ולכן הוא נאלץ לקדם חוקים רק בתמיכה דו-מפלגתית, חוקים מתונים, לא מהפכניים ולהטיל וטו על הרבה הצעות שלו. לטראמפ זה יהיה עוד יותר קשה, משום שטראמפ עצמו הוא מהפכן אנטי-ממסדי ונבחר על משבצת זו. במידה ובשנתיים האחרונות שלו בתפקיד, יפסיק לקדם מדיניות שהבטיח לקדם בבחירות ב-2016, הסיכוי שלו לנצח ב-2020 יהיה נמוך. 

תרחיש 4: הדמוקרטים יישלטו בסנאט, הרפובליקנים בבית הנבחרים. 

זהו התרחיש עם הסבירות הכי נמוכה ובמסגרתו, האפשרות להדחת טראמפ תיהיה נמוכה משום שלהצעה שכזו יהיה קשה להיות מאושרת בבית הנבחרים ובכלל לא תגיע לסנאט. הרפובליקנים ימשיכו לשלוט בוועדות וטראמפ יאלץ להטיל וטו על הצעות רבות. זו דווקא אולי התרחיש השני הכי טוב לטראמפ, אחרי תרחיש מספר 1, משום שבו עדיין יוכל לקדם מדיניות אנטי-ממסדית כפי שעשה בשנתיים האחרונות. 

סיכום עצרת האו"ם ה-73

בימים שלישי עד חמישי האחרון נערכה העצרת הכללית של האומות המאוחדות ה-73 בניו יורק סיטי, ניו יורק, ארצות הברית. אני מתכוון להתייחס כאן ל-4 נאומים. הנאום של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, נאומו של נשיא איראן חסן רוחאני, נאום יו״ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס ונאום ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו.

את הנאומים החשובים פתח הנשיא טראמפ ביום שלישי אחה״צ. בנאומו הוא הסביר באופן רחב את השקפת העולם המדינית שלו ושל ממשלו, הרבה לשבח את עצמו, תקף את איראן, את ציר הרשע, את הסוציאליזם והקומוניזם, את הגלובליזציה ושיבח את בעלות בריתה של ארצות הברית, במיוחד במזרח התיכון.

בעניין נאומו של טראמפ, הוא לא חידש הרבה. הוא רק ניסה להגן על צעדים שנויים במחלוקת שלו בשנה האחרונה, ויש הרבה. אבל בראשם שני צעדים שנוגעים למדינת ישראל - העברת השגרירות לירושלים בדצמבר 2017 וביטול הסכם הגרעין עם איראן במאי 2018. בנאומו, הנשיא ה-45 טראמפ ניסה לפייס את היחסים עם אירופה במיוחד ולהציג את עצמו כמתון האמיתי, כאיש שלום וכריאליסט, לעומת המשוגעים שהוא מתנגד להם.

כמה שעות מאוחר יותר עלה לנאום הנשיא האיראני חסן רוחאני. רוחאני בעצם ניצל את נאומו כדי לענות לנאומו של טראמפ ולתוכנו המשוער של נתניהו בנאומו שנערך כיומיים לאחר נאום רוחאני. הוא התגונן אבל הפעם, בניגוד לנאומו בעצרת הקודמת, לפני שנה, הוא לא היה כל כך מתון. הוא איים על ישראל וארצות הברית וצפצף על דבריו של טראמפ. הנאום עזר לו? לא. הנאום הזיק לו? לא ממש.

ביום חמישי אחה״צ, עלה לנאום יו״ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס. מחמוד עבאס הגיע לנאום לאחר שנה איומה מבחינתו. מכל הבחינות. הוא הסתכסך לחלוטין עם ממשל טראמפ וספג ממנו מכות של ממש, הוא התדרדר מבחינה בריאותית, הוא בשפל מבחינת הפופולריות שלו וכבר לא מחובק על ידי אף מדינה מערבית. גם המדינות הערביות לא ״מתות״ עליו. לכן, הוא הבין כי הוא צריך למשוך את הזמן בשנה הזו. הוא כבר לא עושה חשבון ואומר מה שבראש שלו. הוא יודע שאין לו מה להפסיד כבר. אבל דווקא בנאומו הוא לא היה תקיף כמו שציפו. הוא אמנם הצהיר שייבחן את ההסכמים עם ישראל ושיבח מחבלים. אבל לא הכריז על שינוי כיוון חד משמעי כמו שפרשנים העריכו. לסיכום, אפשר לראות שהוא ״ראש בקיר״, אבל עדיין לא מוכן לפוצץ את הכל.

כמה שעות לאחר מכן עלה ראש הממשלה הישראלי בנימין נתניהו לנאום. נתניהו הוא ההפך ממחמוד עבאס. הוא בשיא פופולריות שלו בישראל, אולי של כל הזמנים, מחובק על ידי ממשל טראמפ, ומבחינת יחסי חוץ השנה הזו הייתה טובה מאוד מבחינתו. ובכן, נאומו של נתניהו היה נאום בחירות מפואר במיוחד. נאום שכוון במיוחד לקהל בישראל. אם להיות יותר מדויק, לגוש המרכז-ימין. באנגלית הרהוטה שלו הוא חשף מתקנים איראניים במזרח התיכון, שלפי מה שפורסם, ה״חשיפה״ הזו לא באמת כל כך משמעותית. ובכן נתניהו גם הגן על חוק הלאום, נאלץ להגיד כמה משפטים קטנים על הפלסטינים ותקף את האנטי-ישראליות והגדיר אותה כ״אנטישמיות״. הנאום צפוי לחזק את התחושה ש״לנתניהו אין מחליף״ ו״רק הוא יכול״, ולחזק אותו בסקרים.

חמשת המשפיעים לשנת תשע״ח בישראל

מקום ראשון - בנימין נתניהו
ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו בן ה-68 נבחר לאיש המשפיע ביותר לשנת התשע״ט. זו הייתה שנה קשה לנתניהו אך שגם יצא ממנה מתוק. הוא עבר בה זמנים קשים ביותר, והצליח לסחוף אחריו תומכים רבים ולהגדיל את כוחו.

כשהוגשו נגדו המלצות המשטרה בגין שוחד בפברואר 2018 בשני תיקים, רבים ראו את נפילתו, זאת לאחר חודשים רבים בהם הוא לא מצליח להתרומם בסקרים. אך, דווקא לאחר ההמלצות הוא הגדיל מאוד את כוחו וכיום הוא עומד על כ-36 מנדטים בסקרים, לעומת 24 מנדטים בספטמבר 2017 ובינואר 2018, בסקר האחרון לפני ההמלצות. לאחרונה, הוא הציב יעד למנדטים - 40. ואפשר להגיד כי הוא בהחלט מתקרב לכך.

מקום שני - איילת שקד
איילת שקד היא הפוליטיקאית עם הדעות שהכי מתאימות לפוליטיקה האמריקאית בישראל. היא שמרנית, ימנית ועם דעה כלכלית ליברלית ביותר. כלומר, אם הייתה בארצות הברית הייתה רפובליקנית קלאסית.

היא פועלת על מנת להחליש את האקטיביזם השיפוטי, לעשות פוליטיזציה לבתי המשפט, ממנה שופטים שמרנים התואמים את דעותיה ומכוונת לשיטה האמריקאית של מינוי שופטים.

בתחום הפוליטי היא מתחזקת. בנט היה תמים ועשה טעות אסטראטגית ב-2015, כאשר הרשה למנות אותה לשרת המשפטים ולעמדה משפיעה ונחשבת יותר ממנו, כשר חינוך. זאת, למרות שהיא המספר 2 שלו. בכך, הוא בעצם נתן אור ירוק לפגיעה במעמדו ולאחרונה חבר הכנסת ויו״ר הקואליציה לשעבר דוד ביטן מהליכוד אמר כי אם שקד הייתה מתמודדת בליכוד, היא הייתה מגיעה מקום ראשון בפריימריז. בסקר שפורסם, היא מגיעה אף לכ-33 מנדטים עם הליכוד במידה ותעמוד בראשו.

מקום שלישי - אהוד ברק
ראש הממשלה העשירי של מדינת ישראל אהוד ברק בן ה-76 הוא האופוזיציונר החריף ביותר נגד ראש הממשלה המכהן נתניהו בשנה האחרונה. הוא תוקף בכל כנס, בכל הזדמנות את בנימין נתניהו, לפעמים אף בשפה בוטה אשר חורגת מתחומי הפוליטיקלי-קורקט.

משום שאין מנהיג אמיתי לאופוזיציה הציונית במדינת ישראל, אשר חלוקה בין יאיר לפיד איש המרכז הפופוליסטי לבין אבי גבאי אשר מתדרדר בסקרים ואף זכה לתמיכת ברק בעבר, ברק הוא די מנהיג אופוזיציה מוסכם. מבחוץ. כמו כן, הביקורת הקשה על גבאי ולפיד מהשמאל אשר תומך באופן מוצהר בברק ורואה בו מנהיגו עוזרת לו.

לא ברור אם ברק יתמודד בבחירות הקרובות, ואם כן באיזו מסגרת, אך לקולו יהיה השפעה גדולה בבחירות לכנסת ה-21.


מקום רביעי - ראובן ריבלין
נשיא המדינה אשר חגג לאחרונה יום הולדת 79 הוא נשיא מאוד משפיע ופעיל. למרות שהוא מהליכוד, דווקא הוא מאוד פופולרי בשמאל-מרכז הממלכתי ולא-פופולרי בימין המתלהם והפופוליסטי החדש.

מה לא נאמר עליו - ״בוגד״, ״נאצי״, ״שמאלן״, ״עוכר ישראל״, ״משת״פ של הערבים״, אך הוא ממשיך בדרכו. ממלכתי, מתנגד חריף ביותר לאנטי-דמוקרטים ולמתבהמים. הוא התנגד בחריפות, יחד עם רוב הליכודניקים הקלאסים ובראשם דן מרידור ובני בגין לחוק הלאום הגזעני. הוא מבקר את האנטי-ממלכתיות של ראש הממשלה נתניהו ובצדק, כשצריך.

בעצם, הוא לא בתפקיד בשביל הכבוד. הוא לא יושב בכיסא ומנופף בידו כל כמה שעות בטקסים כאלו ואחרים. הוא נלחם על הדמוקרטיה. על הממלכתיות. הוא מנסה בכל כוחו לשמור על הממלכתיות במדינת ישראל. משום שאין זה תפקיד ביצועי, אז הוא יכול רק לדבר. אבל גם זה מספיק כדי להציב אותו ברשימה זו ולדעתי הוא אחד הנשיאים המשפיעים ביותר שידעה מדינת ישראל.

מקום חמישי - דוד אמסלם
יו״ר הקואליציה ח״כ דוד אמסלם מהליכוד ניהל מאחורי הקלעים את כל השנה העמוסה והסוערת הזו בכנסת. הוא קיבל את משרת יו״ר הקואליציה לאחר התפטרות חבר הכנסת דוד ביטן מהתפקיד ומאז הספיק להעביר שלל חוקים שנויים במחלוקת ובראשם חוק המרכולים, חוק ההמלצות, חוק הפונדקאות, חוק הלאום ועוד.

אמסלם הוא חבר כנסת מתלהם. הוא מונה לתפקיד על ידי ראש הממשלה נתניהו בשל נאמנותו של הראשון לאחרון, כמו קודמו ביטן אשר במהלך תפקידו נאמנותו אף התחזקה ובשיאו עלה רעיון שהוא ימונה לשר בממשלת ישראל. כוח אלקטורלי? מקום גבוה? ניסיון? קריירה מרשימה? - לא ולא. רק נאמנות. כשאמסלם מונה, הרבה פרשנים העריכו כי הוא ייכשל בתפקידו משום שהוא לא ביחסים טובים עם רבים מחברי הכנסת, גם מהקואליציה, לעומת ביטן אשר היה ביחסים טובים גם עם חברי כנסת מהקואליציה וגם מהאופוזיציה. לבסוף, הוכיח אמסלם כי לא רק שלא נכשל, אלא הוא הצלחה גדולה ונתניהו יכול להיות מאוד מרוצה ממנו.

איך להפיל את המשטר האיראני

המצב באיראן גרוע מאוד בעת הנוכחית. זאת בעקבות ביטול הסכם הגרעין על ידי הנשיא טראמפ בחודש מאי האחרון והפעלת הסבב הראשון של הסנקציות בחודש אוגוסט, שהביאו להתגברות ההפגנות נגד מדיניות המשטר בנושא הגרעין ובתמיכה בארגוני טרור במדינות במזרח התיכון, במקום להשקיע כספים בענייני פנים.

בשביל להביא להפלת המשטר באיראן, ישראל וארצות הברית צריכות לשתף פעולה באופן החזק ביותר נגד המשטר, לדאוג שהאיחוד האירופי לא יימצא פריצות בסנקציות כדי להמשיך את הקשרים עם איראן וארצות הברית צריכה לפעול בדרך הקשה ביותר והמאיימת ביותר כלפי כל מדינה שתנסה לחזק את כלכלת איראן (למשל קטאר וטורקיה), גם אם זה אומר על ידי הפעלת סנקציות.

כמו כן, ישראל יכולה לעזור בתמיכה כלכלית אנונימית בהפגנות נגד המשטר, ולהעיר את האיראנים כנגד המשטר. אולי אף להקים הפגנה דרך פייסבוק תחת זהות אנונימית.

המצב באיראן מתדרדר מיום ליום. לפי שלל דיווחים, המון אנשים לא יכולים לקנות אפילו לחם, אין דלק, למרות שאיראן מדינה מאוד עשירה בנפט, וזה אף לפני הסנקציות הקשות נגדה שיגיעו בנובמבר הקרוב וייפגעו בייצוא הנפט של איראן, דבר שיכול לרסק אותה סופית.

במידה והממשל האיראני לא יעשה את הצעד הבא בסוף, הוא ייקרוס:
וויתור על הגרעין וחזרה לשולחן המו״מ. דבר זה ייקרה רק במידה והמשטר יהיה רגל וחצי בגיהינום. רוחאני וחמינאי לא יהיו מוכנים להיות מושפלים שוב, אלא רק במידה והם ירגישו שהם כבר בדרך לתלייה בכיכר העיר, אני מניח. במידה והם לא יוותרו לאמריקאים, המשטר ייקרוס. במוקדם או במאוחר.

  

שיטת ממשל בישראל, נוסח שווייץ

קראתי היום מאמר מצויין באתר ״מידה״ של עמית מזרחי, על איך ישראל יכולה להפוך לשווייץ (https://mida.org.il/2018/07/04/%D7%9B%D7%9A-%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%9C%D7%94-%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C-%D7%9C%D7%94%D7%A4%D7%95%D7%9A-%D7%9C%D7%A9%D7%95%D7%95%D7%99%D7%99%D7%A5/). 

מאמר זה, מדבר במיוחד על ההבדלים הכלכליים בין מדינת ישראל לשווייץ וכיצד ישראל יכולה להפוך לשווייץ מבחינה כלכלית, מדינה הדומה מאוד לישראל. בין השאר, התמקד מזרחי בשיטת הממשל בשווייץ. מדינה בעלת פדרציות, 2 בתי פרלמנט ונשיא פדרלי. 

אז מה היא השיטה שאני אשמח שתיהיה בישראל, והיא מאוד דומה לשווייץ. שיטת ממשל זו נכונה למציאות הקיימת במדינת ישראל ביחס לפלסטינים. כלומר, מזרח ירושלים ושטח C ייחשבו בתכנית. 

פדרציות:

מדינת ישראל תיהיה מורכבת מכ-7 מחוזות. מחוז צפון, מחוז חיפה, מחוז תל אביב, מחוז המרכז, מחוז ירושלים, מחוז דרום ומחוז יהודה ושומרון (מתנחלים ישראלים הגרים שם). כל פדרציה תיהיה בעלת שלטון מקומי עצמאי, אשר יהיה בעל בית משפט מקומי, מועצה, מושל, משטרה מקומית ועוד ויהיה אחראי על מס הכנסה במקום,  מע״מ, יוכל לחוקק חוקים ותקנות ועוד. כל פדרציה תצטרך להפריש מתקציבה סכום מסוים אשר הממשלה הפדרלית תקבע, משום שהממשלה הפדרלית לא לוקחת מיסים באופן ישיר מהאזרחים. נוסף לבחירות למושל הפדרציה, תבחר כל פדרציה נציגים לכנסת אשר תמנה 120 חברים, ומספר החברים של כל פדרציה יהיה יחסי, כלומר ביחס למספר האוכלוסייה. אחוז החסימה בכל פדרציה יהיה 10%. תוטל הגבלת כהונה על מושל של שתי כהונות, כל אחת בת 4 שנים, וכך גם על ראש עיר. 

הכנסת:

הכנסת תמנה 120 חברים עם נציגויות מכל פדרציה. הכנסת תיהיה אחראית לפקח על עבודת הממשלה, תוכל לפזר את עצמה ברוב של שני שליש (80 חברי כנסת), לאשר הסכמים, ליזום שינויים בחוקה ועוד. היא תוכל להדיח מתפקידו נשיא מכהן ברוב פשוט (61 חברי כנסת), במידה והוא מואשם בפלילים. 

הממשלה הפדרלית והנשיא:

הנשיא ייבחר בבחירות ישירות על ידי כלל הציבור במדינה ויצטרך להקים ממשלה פדרלית, אשר לא תזדקק לאישור הכנסת על מנת לכונן את עצמה. היא תעסוק בעניינים פדרליים כמו הגנה על גבולות המדינה, הסכמי סחר, החלטה כמה כל פדרציה תפריש אליה, תחליט על תקציב, תוכל גם היא ליזום שינויים בחוקה, תנהל את ענייני החוץ של המדינה ותוכל לפזר את הכנסת ברוב של שליש מהכנסת (40 מושבים) פעם בכהונה. הנשיא גם יוכל לפטר שרים ולהכריז על בחירות חדשות לנשיאות דבר שיביא לתום הקדנציה שלו. הנשיא יוכל גם להיבחר לעד 2 קדנציות בנות 4 שנים כל אחת. 

חוקה:

כל הצעה לביטול/שינוי/הוספת חוק בחוקה תיהיה חייבת אישור במשאל עם. 

הקשר בין צפיפות לעוני

ניתן לחשוב כי מקומות צפופים בעולם הם גם עניים מאוד. ככל שצפוף יותר - עני יותר. טענה זו, לא נכונה. להפך, ניתן לראות למשל את סינגפור והונג קונג הצפופות. יש מדינות שהן בין הצפופות ביותר בעולם, אך גם בין העשירות ביותר בעולם.

איך זה קורה?

ככל שאזרחים מרוכזים יותר יש להם יותר אפשרויות לתעסוקה. למשל, אין החולק על כך שאפשרויות התעסוקה של מי שחי במרכז הארץ, גבוהות יותר ממי שחי בפריפריה. בשל כך, שיעור התעסוקה במרכז גבוה יותר מבפריפריה ואחוז האבטלה במרכז נמוך יותר מבפריפריה.
עכשיו, מה הקשר לעוני?

הקשר הוא פשוט מאוד. אנשים עובדים עשירים יותר מאנשים מובטלים. בשל כך, במדינות בעלות אחוז אבטלה נמוך יותר, העוני קטן יותר מבמדינות בעלות אחוז אבטלה גבוה. 

על סיום מושב הקיץ של הכנסת והכנות למושב החורף.

ב-19 ביולי 2018 תם מושב קיץ סוער במיוחד של הכנסת. המושב, היה אולי המושב הסוער ביותר שידעה הכנסת ה-20. הוא ידע חקיקת בזק של הרגע האחרון: אישור חוק הלאום וחוק הפונדקאות אשר גררו אחריהם מחאות בהיקף אדיר, ואישור חוק הגיוס בקריאה ראשונה. כל החוקים הללו הם חוקים מאוד שנויים במחלוקת. 

חוק הלאום, הוא חוק לאומני ופשיסטי אשר מתחתי עליו ביקורת חריפה בעבר בבלוג זה. בימים האחרונים, התקשורת מדברת רבות על הדרוזים אשר למרות שהקריבו את חייהם בשביל המדינה גם הם אזרחים סוג ב׳ במדינת ישראל. לדעתי צריכה להיות מחאה לא רק בגלל הדרוזים, אלא בגלל שהחוק מפלה אזרחים שומרי חוק במדינת ישראל על בסיס דתי. בכל אופן, שרי הממשלה פתאום אמרו כי החוק נחקק בפזיזות וכי נפלה טעות. לדעתי שום טעות לא נפלה כאן. כאשר מחוקקים חוק יסוד כה משמעותי, אשר הליך חקיקתו נערך במשך כמה שנים ושלוש כנסות (החל מהכנסת ה-18), אי אפשר לחוקק חוק כזה בפזיזות. האם הקואליציה ובמיוחד יוזם החוק חבר הכנסת אבי דיכטר (הליכוד) לא הרגישו כי החוק מפלה ונפל בו פגם במשך כל הזמן הזה? למרות טענות מצד כל הקשת הפוליטית. מחברי הכנסת והערבים ועד בני בגין? אני סבור שלא. לכן גם ראש הממשלה בנימין נתניהו הצהיר כי לא יהיו שינויים בחוק, דבר שמבטל את טענות השרים על פגם בחוק, וקובע בעצם כי הממשלה עומדת מאחורי החוק למרות כל הביקורות. למרות שהיא יודעת שישנה אפליה. 

חוק הפונדקאות, לעומת חוק הלאום, נחקק בפזיזות אדירה. מתוך רצון להעביר את החוק כבר במושב הקיץ מחשש שלא יהיה מושב חורף, הקואליציה חוקקה חוק מפלה הקובע כי רק זוגות דו-מיניים או זוג נשים יוכלו לעשות את תהליך הפונדקאות בישראל ואלו זוגות של שני גברים - לא. אפליה לשמה. לכן, ובעקבות הצהרות הקואליציה, אני סבור כי הקואליציה תנסה לתקן את החוק במושב החורף, אבל זה יקרה רק במידה והמחאה הפוליטית לא תיחלש, דבר שעשוי לקרות תוך שלושה חודשים, וניסיון תיקון החוק יהווה מבחן עבור חבר הכנסת אמיר אוחנה מהליכוד, אשר נבחר כמייצג הלהט״ב מהליכוד. מה הוא יעשה במושב החורף כדי לקדם את התיקון? האם יפעיל את כוחו הפוליטי הרב שצפוי לו, כמו לכל חבר כנסת אחר מהקואליציה, בעקבות חוק הגיוס אשר יגיע להצבעה ככל הנראה בקריאה שנייה ושלישית במושב החורף, ויחרים הצבעות עד שתיקון חוק הפונדקאות לא יאושר או שיסמוך על הממשלה שתעסוק בעניין. 

חוק הגיוס, צפוי להיות החוק המשמעותי ביותר במושב החורף, אולי אפילו המשמעותי ביותר של הכנסת ה-20, זאת, משום שבמידה ויעבור בנוסחתו הנוכחית, הממשלה תיפול ויוקדמו הבחירות ובמידה והחרדים ייתמכו בו לבסוף, הממשלה תשרוד כנראה גם את מושב החורף, דבר שאם יקרה יבטיח את קיומה לפחות עד מרץ 2019. אך, ישנה גם האפשרות שהממשלה בכלל לא תעלה את החוק להצבעה בשל המחלוקות. אפשרות זו בעלת סיכויים נמוכים משום שליברמן ומערכת הביטחון מעוניינים מאוד באישור החוק, וליברמן ככל הנראה לא יסכים לוותר עליו. 

ציפי לבני, מונתה לפני ימים אחדים לתפקיד ראש האופוזיציה במקום יצחק הרצוג אשר התפטר מהכנסת בשביל להיכנס לתפקידו החדש - יו״ר הסוכנות היהודית. אני סבור כי זו החלטה חכמה של גבאי, אשר מעוניין לשמור על המחנה הציוני ולא להביא לפירוקו ולהחלשת גוש המרכז-שמאל.

בכל אופן, לדעתי הקואליציה לא תצליח לעבור את מושב החורף. ליברמן לא יסכים להיתפשר יותר, על חוק הגיוס ובמידה ויסכים להיתפשר בתמורה לתמיכת החרדים בחוק הפונדקאות, יש עתיד ככל הנראה תצביע נגד החוק והוא לא יאושר, דבר אשר יהווה כישלון אדיר בשביל ליברמן. בשל כך, אחד משני החוקים הללו יפילו את הממשלה. אני מעריך כי יתקיימו הבחירות לכנסת ה-21 בפברואר-מרץ 2019 ופיזור הכנסת יהיה בנובמבר-דצמבר 2018. 

הבחירות לכנסת ה-21 יהיו מעניינות. נתניהו ינסה להוכיח את חפותו ולקבל את תמיכת הציבור בו לכהונה נוספת, השמאל-מרכז יצטרך להחליט על מנהיג לראשות הממשלה משום שליאיר לפיד צפויה בעיה להרכיב ממשלה, לעומת אבי גבאי אשר יהיה לו יותר קל להרכיב ממשלה אך בסקרים הוא חלש ומפלגתו היא המפלגה השלישית-הרביעית בגודלה בכנסת. דבר אשר לא יאפשר לו לקבל את ההזדמנות להרכיב ממשלה. נוסף לכך, יצטרפו מועמדים חדשים ומעניינים. המפלגה של אורלי לוי-אבקסיס עשויה לקחת קולות רבים מכולנו והליכוד ואף להיות הגורם אשר יכריע את זהות ראש הממשלה הבא. מפלגת זהות של פייגלין מציגה אלטרנטיבה מרעננת לימין - ליברליזם כלכלי וחברתי לעומת עמדות ימניות, אולי אפילו קיצוניות בעניינים המדיניים-ביטחוניים של ישראל וביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני ועשויה להחליש את הליכוד והבית היהודי. גם משה יעלון ירוץ בבחירות, ככל הנראה במפלגה עצמאית וייקח קולות של הימין הישן, הקלאסי והמתון, בעיקר מהליכוד. זהות ויעלון יהוו מכשול לנתניהו ועשויים להחליש מאוד את כוחו של גוש הימין וכוחה של הליכוד. לכך ניתן להוסיף את היחלשות החרדים ובמיוחד ש״ס, ולפי הסקרים האחרונים הגוש החרדי עומד על 12 מנדטים לעומת 13 כיום. 

כולנו - פופוליזם לתפארת, לצד אכזבת הבוחרים בתחום הממלכתי.

ראשית כל, מזל טוב לכבוד יום העצמאות ה-42 של ארצות הברית של אמריקה. נוסף על כך, זהו גם יום ההולדת שלי כך שקיבלתי היום ברכות כה רבות. תודה לכולם!

עכשיו לעניינו, מפלגת ״כולנו״ בראשות משה כחלון נבחרה לכנסת ה-20 כמפלגת מחאה (נוספת) כנגד המפלגות הגדולות ובראשן מפלגת השלטון ״הליכוד״, ודרשה לפי חזונו של בגין כביכול (מצע המפלגה הוא בכלל לא מצע הליכוד הבסיסי של בגין וז׳בוטינסקי), שאותו, לטענת קמפיין הבחירות הליכוד לא מקיימת. הוא הציע לקיים במדינת ישראל משטר סוציאליסטי, מדינת רווחה עם סיוע נרחב לשכבות החלשות וממלכתיות. אך עם זאת, הבהירה המפלגה כי חזונה דוגל באי-הטלת מיסים. זאת גם הסיבה שממש בימים אלו, שר האוצר משה כחלון, מייסד ומנהיג המפלגה, מנמק את החלטתו שלא להטיל מס על טבק לגלגול, אף כי בצרפת רעיון זה עבד ומספר המעשנים ירד במאות אלפים.

המשוואה של הגדלת ההוצאה הציבורית לצד אי-הטלת מיסים ואף קיצוצם היא פופוליסטית לכל הדעות. הרי כי הצעה זו תביא להגדלת הגירעון וגירעון אדיר עשוי להביא לקריסה כלכלית חסרת תקדים.

כחלון מקיים בכמעט 38 חודשי כהונתו כשר אוצר את מצעו הכלכלי - פופוליזם. כחלון הגדיל את ההוצאה הציבורית, לא העלה מיסים, דבר שהביא כצפוי להגדלת הגירעון במיליארדי שקלים. בשל כך, בתחום זה לאנשים שהצביעו לכחלון אין מה להתלונן. הוא מקיים את הבטחותיו.

אך, בתחום הממלכתי והחוקתי מפלגת כולנו די מאכזבת. ניקיון הכפיים, החילוניות והממלכתיות היו חלק עיקרי במצע שלה. והיא לא מקיימת אותו כלל. כל מיני חוקי כפייה חרדים - אושרו, בין השאר בתמיכת כחלון וחוקים א-ממלכתיים ומושחתים אחרים גם הם אושרו - ניחשתם נכון, בתמיכת כחלון. כעת, גם החוק הלאומני ביותר בכנסת ה-20, חוק הלאום עשוי להיות מאושר בשל תמיכת - אתם יודעים מי - משה כחלון וסיעתו. נוסיף לכך את העובדה שכחלון מכהן זמן רב בממשלה בה ראש הממשלה חשוד בשוחד בשני תיקים שונים, שר הפנים נחקר ושר הרווחה מועמד לדין. ראש הממשלה גם תוקף פעם אחר פעם את כוחות אכיפת החוק, שרת המשפטים עושה פוליטיזציה למערכת המשפט ושר החינוך גורם להדתה בבתי הספר. בגין היה מתהפך בקברו אם היה יודע כי זה האיש שמתיימר לייצג אותו.

כאשר כחלון ראה שהוא יורד בסקרים במרץ האחרון, הוא פתאום אמר כי עד שהתקציב לא יעבור - הוא לא יאשר את חוק הגיוס וכמעט גרם להפלת הממשלה. זאת, משום שהוא הימר, והימר נכון שזה יחזק את מעמדו שהתערער מאוד בציבור הישראלי.

לסיכום, מפלגת כולנו בראשות משה כחלון היא עוד מפלגת אווירה שתחלוף מן עולמנו בכנסת ה-21 או ה-22. זה יכול להיות בהתמזגות לתוך הליכוד או בפירוק שעשוי להוביל לסוף הקריירה הפוליטית של כחלון. 

למה הדמוקרטים לא אומרים את האמת?

לאחרונה אני קורא בפייסבוק ובאתרי החדשות דיווחים ומאמרים נגד הפרדת המשפחות בגבול בין מקסיקו לארצות הברית. פוסטים צצים ללא סוף המשווים את העניין למעשי הנאצים ביהודים, וקללות נשמעות כנגד הנשיא טראמפ ואנשי ממשלו.

בארצות הברית הגדילו לעשות. עיתונאים ״בוכים״, איסור על כניסת דוברת הבית הלבן שרה האקבי סנדרס למסעדה בוירג'יניה והפגנה בתוך מסעדה בוושינגטון די.סי נגד המזכירה לביטחון המולדת.

חשוב לציין כי רוב הדיווחים בישראל, במיוחד בקרב כלי התקשורת השמאלנים כמו ״הארץ״, בנוגע לארצות הברית מתורגמים מכתבות בתקשורת הדמוקרטית האמריקאית, כמו מה-CNN ומה"ניו יורק טיימס".

אז, אחרי ששמענו את המחאות והזעקות, חשוב לציין עובדות. משפחות אלו מנסות באופן לא-חוקי להגר לארצות הברית. הם לא פליטים משום שבמקסיקו ובמדינות נוספות במרכז אמריקה אין מלחמות של ממש. הם מהגרי עבודה.

הם לא מנסים להגיש בקשה לויזת עבודה בארצות הברית, כמקובל וכבדרך חוקית. הם פושעים לכל דבר וראוי שנשיא ארצות הברית יעדיף שבני ארצו יקבלו עבודות בארצו מאשר מקסיקנים ואחרים.

לדעתי, אין צורך בלהפריד ילדים מהוריהם. פשוט אסור לתת למהגרים לא-חוקיים לחצות את הגבול. עם הילדים או בלעדיהם. נקודה.

גם אלה אשר למרות הטיעונים אשר הצגתי תומכים באותן המשפחות, לא אמרו כלום כאשר הנשיאים קלינטון, בוש הבן ואובמה עשו את אותו הדבר ולא הציעו שום תכנית חדשה, בניגוד לנשיא טראמפ.

הם יודעים את האמת, אז למה הם לא אומרים אותה?

הם רוצים שטראמפ יילך הביתה ולנטרל את כוחו לפחות עד שנת 2020. בנובמבר הקרוב ייערכו בחירות לקונגרס האמריקאי, הדמוקרטים רוצים לקחת מושבים לרפובליקנים ולכן תוקפים אותו בכל הזדמנות. כוכבי הוליווד למיניהם, אנשי תקשורת ועוד.



השימוש בילדים הוא עלוב וצר לי כי גם אנשים בארצנו משתפים עם זה פעולה. 

פזיזות וזלזול מביאים לכישלון

במרץ 2018, כאשר, לאחר לחץ רב, הנשיא טראמפ הודיע כי תתקיים בפסגה בינו לבין הדיקטטור הצפון קוריאני קים, ב״מאי 2018״ (הפסגה הייתה אמורה להתקיים, לבסוף, ב-12 ביוני 2018). הצהרה זו, הרגישה כמו התחלה של עידן חדש.

באפריל 2018, התקיימה פסגה היסטורית בין הנשיא הדרום קוריאני לקים ג׳ונג און, אשר הביאה למחווה צפון קוריאנית לדרום קוריאה, בצורת ביטול שעון פיונגיאנג והבטחה לסיים את מצב המלחמה ארוך השנים בין שתי המדינות.

אך, במאי 2018, קצת אחרי שנקבע מועד ומקום לפגישה בין הנשיא טראמפ לקים - ה-12 ביוני 2018 בסינגפור, החלו איומים הדדיים בין שתי המדינות.

טראמפ זלזל בקים ולמרות אזהרות בחר שלקיים תרגול עם הצבא הדרום קוריאני בדרום קוריאני, למורת רוחו של קים. קים נפגע, הרגיש מאוים ושיגר איום מצדו. טראמפ, בחר שלהחריף את הדיאלוג ורמז כי גורלו של קים יהיה כמו של קדאפי במידה וקים ג׳ונג און ומדינתו, קוריאה הצפונית, תלך נגד המערב וארצות הברית.

בשלב זה, החלו בשני הצדדים להביע ספקות לגבי קיום הפגישה. כמו כן, טראמפ הבין שלא יצליח לשכנע את קים להתפרק מנשק גרעיני כל כך מהר. משום שהנשק הגרעיני, הוא תעודת הביטוח של משטרו של קים.

אמש, כאשר כבר סיכויי הפגישה במועדה נראו נמוכים ביותר, כינו בקוריאה הצפונית את סגנו של הנשיא טראמפ מייק פנס, ״בובה״, ואיימו במלחמה גרעינית נגד ארצות הברית.

היום, הודיע טראמפ על ביטול הפגישה במכתב לקים, והצהיר כי הצבא האמריקאי מחכה ל״יום הפקודה״  וכי בעלות ברית של ארה״ב יהיו מוכנות להצטרף לארצות הברית במידה וזו תילחם נגד קוריאה הצפונית.

כעת נותר להגיד מי אשם. טראמפ הוא זה שזלזל בקים ג׳ונג און ולא התחשב בו. הוא נהג ביהירות ופזיזות וניתן לאמר כי הוא האשם העיקרי בכישלון השיחות. קים מצדו נהג בצורה לא רציונלית, ולא היה מוכן להתפשר בסוגיות החשובות ביותר. כי, עם כל הכבוד לביטול שעון פיונגיאנג והחזרת כמה אסירים אמריקאים, היה ברור מלכתחילה כי טראמפ מכוון לפירוק הנשק הגרעיני של קוריאה הצפונית.

אז, פרס נובל לשלום לשנת 2018, נכון לשעת כתיבת מאמר זה, לא יוענק לקים ג׳ונג און ודונלד ג׳ון טראמפ. 

לאן מיועדות פניה של איראן במידה וטראמפ אכן יחליט לבטל את הסכם הגרעין, והאם אנחנו בדרך למלחמת עולם שלישית?

ב-12 במאי 2018, אמור נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ להחליט האם לבטל את הסכם הגרעין, לאשר אותו אך לדרוש את תיקונו או לאשר אותו כפי שהוא.

האופציה הראשונה העומדת בפני הנשיא טראמפ, נראת כעת, לפי הצהרות איראן וארצות הברית, כבעלת הסיכוי הגבוה ביותר אך מסוכנת. גם אם טראמפ יחליט על פרישת ארצות הברית מההסכם, ההסכם עדיין יהיה קיים. אך, כעת נשאלת השאלה האם איראן תחליט גם היא לפרוש מההסכם ולחזור להעשיר את האורניום או לחילופין להמשיך ״לשדר עסקים כרגיל״. האופציה הראשונה, תגרור כנראה תגובה ישראלית-אמריקאית בסגנון צבאי. כנראה אף פעולה צבאית בשטח איראן. האופציה השנייה תקבע כי איראן תצטרך להמשיך לכבד את ההסכם, יוטלו עליה סנקציות מצד ארצות הברית, אך עדיין האיחוד האירופאי, רוסיה וסין ימשיכו לא להטיל עליה סנקציות.

האופציה השנייה השנייה, נראת בעלת סיכוי נמוך מאוד. טראמפ אמנם דרש את תיקון ההסכם מלכתחילה, אך האיראנים צפויים לדחות דרישה זו. רק ב-23 באפריל 2018, צייץ שר החוץ האיראני מחמוד זריף: "אין תכנית ב׳ להסכם הגרעין. זה הכל או כלום".

האופציה השלישית, היא אופציה בעלת סיכויים קלושים לאור ההתבטאויות של הנשיא טראמפ.

אך, ברשתוכם אציג את האופציות של טראמפ גם מהצד הצפון קוריאני לאור הפסגה אשר צפויה החודש בין הנשיא טראמפ למנהיג העליון קים ג׳ונג און.

למרות ההתחממות במגעים בין שני הצדדים, במידה וארצות הברית תפרוש מהסכם הגרעין, האמון הצפון קוריאני בארצות הברית עשוי להיפגע ואון עשוי לתפוס ״רגליים קרות״ והמשא ומתן לפירוק הנשק הגרעיני של צפון קוריאה יתפוצץ. אך, טראמפ מקווה מצדו, בהנחה שהוא אכן יפרוש מהסכם הגרעין, שהצפון קוריאנים לא יתייחסו.

כעת, אחזור לעסוק בהרחבה ב״מה יקרה אם״. מה יקרה אם ארצות הברית תפרוש מהסכם הגרעין והאיראנים יפרשו גם הם?

ראשית כל, המצב יחזור להיות כפי שהיה טרם הסכם הגרעין. כלומר לפני 2015. הסנקציות על איראן יוטלו מחדש, והכלכלה האיראנית תגסוס שוב. נוסף על כך, הפעם האמריקאים נחושים לא לוותר בנושא האיראני, והם עשויים לתקוף את האיראנים אווירית באיראן במקרה הטוב, ואף לפלוש אליה במקרה הרע. מצד איראן. דבר זה יצרף את ישראל ללחימה, סביר להניח שסוריה ורוסיה יתמכו באיראן ואז עשויה להיות מלחמת עולם שלישית.

אך, האיראנים מפחדים מהאמריקאים הרבה יותר מאשר האמריקאים מפחדים מהאיראנים. רק בראשית השנה האזרחית הזו, קמו הפגנות ענק ברחבי איראן נגד המצב הכלכלי הירוד של המדינה ונגד המשטר. הפגנות אלו דוכאו אמנם על ידי המשטר, אך עם סנקציות חדשות, סביר להניח שההפגנות יחזרו והעם האיראני ילחץ על מנהיגיו לבטל את תכנית הגרעין לחלוטין בתמורה לביטול הסנקציות, ובמידה ומנהיגיו יסרבו, תתקיים הפיכה גם באיראן.

אולי, אף הסיכוי של מלחמת עולם תלוי בעם האיראני. במידה והאיראנים יצאו לרחובות ויכריחו את מדינתם שלהפסיק את פיתוח הנשק הגרעיני, אז לא תיהיה עילה לתקיפה. אך במידה ולא יעשו כן, או שמנהיגיהם יהיו נחושים מדי לפתח נשק גרעיני אז העם האיראני יוכל להפיל את השלטון בתמיכת ארצות הברית והמערב, או שמדינות אחרות יילחמו באופן ישיר נגד הצבא האיראני.

ארצות הברית מחזיקה בבעלות ברית חשובות יותר מאלו אשר מחזיקה איראן. לא רק ישראל, אלא גם במפרץ הפרסי. ארצות הברית יכולה די בקלות להטיל סגר ימי על חופיה הדרומיים של איראן, לכבוש את שדות הנפט שלה ולהוביל לקריסה חד משמעית של הכלכלה האיראנית. כמו כן, גם בעת מלחמה, עליונות ימית מסייעת מאוד.

לסיכום, ישנם תרחישים רבים ליום שאחרי הכרזת טראמפ ב-12 במאי. האם תפרוץ עוד מלחמה במזרח התיכון? האם תתקיים הפיכה באיראן? האם המצב יהיה אותו הדבר? יבוא יום ונדע. 

נאום נתניהו - פייק שואו

אמש ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו הכניס לחרדה בת כמה שעות מיליוני ישראלים, כאשר הכריז כי הוא הולך לחשוף מסמכים סודיים אשר מוכיחים את הפעילות האיראנית בנושא הגרעין. היו ספקולציות מצד לא מעט אנשים ואישי ציבור כי נתניהו יודיע על פתיחה במלחמה נגד איראן. חבר הכנסת צחי הנגבי מהליכוד הצהיר בראיון אמש: ״אנחנו נמנע את התבססות איראן בסוריה, בכל מחיר ולא נתחשב במחיר״. וזאת בניגוד למה שהיה עם לבנון, לדבריו.

נאומו של נתניהו היה הצגה, בפועל. נתניהו דיבר במשך זמן רב באנגלית, על מנת שהעולם יבין את המסר והציג מצגת נהדרת.

הנאום נועד, ככל הנראה, לשכנע את המשוכנעים ולהביא לכך שהנשיא טראמפ יחליט ב-12 במאי 2018 על ביטול הסכם הגרעין.

אך, יש חור אחד בנאום. וחור לא קטן.

החשיפה אמנם מוכיחה את השקרנות האיראנית במשך שנים רבות כאשר הם טענו במשך תקופה מסוימת כי הם לא מפתחים נשק גרעיני, ולאחר מכן הם הצהירו כי הם מפתחים אותו למטרות אזרחיות בלבד.

החשיפה גם מוכיחה כי האיראנים אכן פיתחו נשק גרעיני, דבר שהיה ידוע לכל.

אך, לא הוכיחה כי הם המשיכו לפתח נשק גרעיני אחרי 2015. כלומר, לא נמצאה הוכחה להפרת ההסכם מצדם. לכן, האירופאים סביר להניח יידחו את החשיפה בביטול והרוסים והסינים  אפילו לא התעניינו בחשיפה המרעישה.

החשיפה אפילו יכולה לפעול כנגד עמדת ישראל בנושא הסכם הגרעין. מעתה, האיראנים יכולים לטעון כי גם המוסד המבריק, אשר יכולותיו כבירות, אינו מצא הוכחה לכך שהם פיתחו נשק גרעיני אחרי 2015 ולכן זו הוכחה לאי הפרת ההסכם מצדם, וכי ההסכם טוב מאוד.

אך, טראמפ נראה נחוש בדעתו לקיים את הבטחת הבחירות שלו ו״לקרוע את ההסכם לגזרים״. לכן, בסבירות גבוהה הוא יבטל את ההסכם ביום שבת ה-12 במאי 2018. גם אם לא ייקרע אותו. 

תורת ה״שוויון״ הסוציאליסטית

הנני שומע רבות על ״שוויון״, ״חלוקה צודקת של הכסף״ ועוד שלל מושגים טיפשיים ופופוליסטים מבית היוצר של פוליטיקאים סוציאל-פופוליסטים ישראל כדוגמת שר האוצר משה כחלון וחברי כנסת רבים ממפלגת כולנו, מרצ ומפלגת העבודה. 

אותם פוליטיקאים חושבים כי הציבור טיפש. זה נכון באופן חלקי. לא כל הציבור טיפש, חלקו. זו הסיבה ששרי אוצר אמיצים דוגמת נתניהו חטפו מכה פוליטית כואבת מהציבור כאשר ניסו לבצע צעדים טובים ואמיצים, למורת רוחם של הסוציאל-פופוליסטים. 

נתניהו למשל, נבחר עם כ-12 מנדטים בלבד כיו״ר הליכוד (התבוסה הגדולה ביותר של הליכוד אי פעם), בבחירות לכנסת ה-17 ב-2006, לאחר שהיה שר אוצר בממשלתו של אריאל שרון, ומאז כמעט ולא מנסה לחזור על אותם צעדים אמיצים. 

הוא הקשיב להמלצות סוציאליסטיות של ועדת טרכטנברג בצורה פופוליסטית, ולבסוף, עם העלאות מיסים, גירעון המדינה ב-2013 עמד על כ-39 מיליארד דולר והצמיחה הממוצעת בין 2009 עד 2013, הייתה כ-4.5% בלבד. 

יאיר לפיד, היה שר אוצר אמיץ גם הוא. הוא קיצץ במקומות שהיו מוכרחים שרי אוצר רבים לקצץ, ולא קיצצו משיקולים פוליטיים, וירד בבחירות בכ-9 מנדטים מכ-19 מנדטים ב-2013 לכ-10 מנדטים ב-2015. 

אני מניח שבשלב זה הטיעון הובן. לפוליטיקאים לא שווה להיות חכמים, לא שווה להיות קפיטליסטים. שווה להם להיות סוציאל-פופוליסטים. 

טענות סוציאל-פופוליסטיות:

יש ״לחלק את הכסף באופן שווה״. זאת כמובן שטות מוחלטת. נניח ואדם מוכשר הרוויח משכורת ברוטו של כ-30,000 ש״ח בחודש. הוא עבד קשה, ולבסוף הרוויח את זה. אדם פחות מוכשר ויותר עצלן, כמעט ולא עבד ולבסוף הרוויח שכר מינימום - 5,000 ש״ח בחודש ברוטו. על פי ההיגיון הבריא, צריך לשבח את החרוץ. לא לתת לו קנס ולעודד אותו שלהיות עצלן, כמו שהסוציאליסטים עושים, ובוודאי שהקומוניסטים. לעומת זאת, לעצלן צריכים לתת תמריצים כלכליים לעבוד. למשל, קיצוץ בקצבאות שיכריחו אותו לעבוד יותר ולהרוויח גם יותר. המס הפרוגרסיבי הסוציאליסטי בישראל מחייב אדם אשר מרוויח כ-30,000 ש״ח בחודש לשלם לא פחות מכ-35%, כלומר 10,500 ש״ח. לעומת זאת העצלן, צריך לשלם פחות. רק כ-10% מס הכנסה, כלומר 500 ש״ח. דבר זה מעודד את העצלן להישאר עצלן ואת החרוץ שלא להיות חרוץ. 

כמובן, שישנה גם הפרשנות המוסרית. זכותו של האדם על כספו. הוא יכול, מרצונו, לא מכפייה, לתרום אותו לעני או לעשות איתו כל דבר אחר. המדינה לא יכולה להכריח אותו לתרום לעני. 

נוסף על כך, החרוץ שמשלם, כנראה לא ייראה כמעט שום הטבה מהמס למעט ביטחון בדרך עקיפה, לעומת זאת העצלן ייראה את כל ההטבות. 

עכשיו, למשפט ״מדינת ישראל עשירה וצריך לחלק את העושר״. אם תיהיה חלוקת עושר, אף אדם לא יהיה עשיר!

לסיכום, אני מציע, לקראת מערכת הבחירות אשר תיהיה, לחשוב על דבריי, שהיו מאוד קצרים יחסית לנושא, וכך לשקול שני את ההצבעה אשר תיהיה. לא לרוץ קודם אחרי הפוליטיקאים הפופוליסטים, אלא אחרי האמיצים. זאת, על מנת להפוך את ישראל לטובה יותר. אפשר. 

נתניהו היסס והפסיד

נתניהו. צילום: לשכת העיתונות הממשלתית

 השבוע האחרון היה שבוע פוליטי קיצוני ביותר. ביום ראשון עד הערב היה ניכר כי הולכים לבחירות, אך לאחר פגישת נתניהו-ליצמן אשר הוגדרה כטובה התקשורת דיווחה כי כנראה לא הולכים לבחירות בסופו של דבר, אך ביום שני בערב הר הגעש כמעט התפוצץ. ליברמן מבוצר בעמדתו וניכר כי נתניהו לא באמת עושה מאמץ על מנת לפתור את המשבר. על כך, הוא זוכה לביקורת אדירה מהפוליטיקאים הימנים, ובראשם שר החינוך ויו"ר הבית היהודי נפתלי בנט ושרת המשפטים איילת שקד. נפתלי בנט הגביר את הלחץ בכך שרמז כי במידה ונתניהו יפיל את הממשלה הוא יתמודד על ראשות הממשלה נגדו ועשוי אף שלא לשבת איתו במידה ונתניהו ירכיב את הממשלה הבאה ולהיות בפועל ראש האופוזיציה הימנית. 

ביום שלישי בבוקר כבר נודע כי הולכים לבחירות. התקשורת דיווחה שנתניהו התייאש. זהו. אך, כנראה שנתניהו נכנס ללחץ בעקבות הביקורת והאיומים של בנט ושקד. הוא עשה "אחורה פנה" והוביל מאמץ אחרון כביר על מנת לפתור את המשבר עם ליברמן. לבסוף הוא הצליח, ובערב באותו היום הוא נאם "נאום ניצחון" בכנסת בו עקץ מספר פעמים את חברי האופוזיציה. 

אך, "נאום הניצחון" הוא לא באמת ניצחון. המנצחים הגדולים מהמשבר הם אביגדור ליברמן ונפתלי בנט. ליברמן השיג את שלו, החרדים ונתניהו נכנעו לו והוא צפוי להעלות שוב בסקרים. גם נפתלי בנט, השיג את תדמית "המבוגר האחראי", כזה שרוצה שהממשלה הימנית תמשיך עד סוף ימיה מאינטרסים "לאומיים". 

נתניהו לעומת זאת, הפסיד. הוא יכל לעשות מחטף ולנצח בבחירות כבר ביוני הקרוב עם מעל 30 מנדטים ולהבטיח לו כהונה נוספת. כמו כן, אז הוא יוכל לטעון שהעם מעדיף את נתניהו תחת כתב אישום מאשר מועמד אחר (לפיד נניח). אך, הוא לא הקדים את הבחירות. הוא איבד קולות לשלוש מפלגות. יש עתיד והבית היהודי בראשן וגם לאביגדור ליברמן. כעת, הוא נראה ככזה שנכנע לחרדים. הוא הפסיד את תדמית האחראי לבנט, את תדמית לוחם החופש החילוני מזמן לליברמן ויאיר לפיד (אך במידה והיה על דבר כזה מקדים את הבחירות הוא היה יכול להעלות את הפופולריות שלו בקרב החילונים) וגם ממשלתו התגלתה לראשונה לאחר הצטרפות ישראל ביתנו כמאוד לא יציבה. נוסף על כך, הוא נתן לעתים קרובות במשבר הרגשה כאילו הוא רוצה שהממשלה תיפול. לכן, הוא הפסיד בכך קולות לבנט. 

נתניהו, עשוי לאבד בהתנהלות פוליטית מאוד לא נבונה ביחס אליו, מנדטים יקרים ליריביו הגדולים בגוש ובראשם בנט.

קפיטליזם זה המוסר האנושי

בישראל, לדאבוני הרב, הקפיטליזם ובעלי ההון נתפסים כחזירים, נצלנים ואכזריים שכל מה שמעניין אותם זה הכסף. זה לא נכון. טבע האדם הוא להיות רווחי, להצליח ולא להיכשל פעם אחר פעם. הקפיטליזם, לעומת הסוציאליזם והקומוניזם, מאפשר זאת.

הקפיטליזם משחרר את האדם לעשות כרצונו.

חברתיות
הקפיטליזם עוזר לשכבות החלשות הרבה יותר מהסוציאליזם ומהקומוניזם. דרך מיסוי וחסמים מינימליים נמוכים הוא מעודד השקעות, מכניס כסף למדינה וגם מספק מקומות עבודה. דבר אשר מסייע לחלשים והופך אותם מעניים למעמד ביניים. כמו כן, מביא את העניים לחשוב בצורה רציונלית ומעודד אותם לעבוד.

מוסריות
הקפיטליזם לא מפלה לרעה את העשירים ומעמד הביניים. חלק מהפוליטיקאים הפופוליסטים, כמו שר האוצר הרע שלנו משה כחלון, היו רוצים לראות את העשירים נרקבים עם מיסוי גבוה שלדבריהם ״הכסף מהמס יוזרם לשכבות החלשות״. הערה בנוגע לאמירה הזו, ללא עושר לא יהיו מקומות עבודה והעניים יהיו עניים לנצח.

אך, כעת לעניין, מדוע הקפיטליזם מוסרי? הוא לא גונב מהעשירים ומביא לעניים. זה לא מוסרי. זה ההיפך הגמור ממוסרי. עשירים הם לא אנשים רעים, הם לא גנבו את הכסף, הם עבדו קשה והרוויחו אותו ביושר.

כמו כן, זכותו של אדם להחליט מה הוא רוצה לעשות עם כספו. לקנות רכב או בית חדש. או שמא לחסוך. או ללכת להופעה ועוד... הסוציאליזם והקומוניזם לא מאפשרים זאת. בפועל, המדינה מחליטה בשביל אזרחיה. לא כל אחד בשביל עצמו.


סיכום
אני, מגדיר עצמי כליברל-קפיטליסט. אני מתנגד למדרגות מס, תומך במיסוי נמוך ובליברליזם ובחלקים מהאידיאולוגיה הליברטיאנית. אני חושב כי ההוצאה האזרחית של הממשלה צריכה להיות מינימלית, לצד גביית מיסים נמוכה גם היא. 

הולכים לקראת בחירות

בעת כתיבת מאמר זה, הדיווחים בתקשורת הם שבסבירות גבוהה הבחירות יוקדמו ליוני 2018 בעקבות משבר חוק הגיוס. נניח וזה קורה. נתניהו יודיע על התמודדות בבחירות אלו חרף החשדות כנגדו בפלילים.

לנתניהו יש אינטרס בבחירות. על פי הסקרים הוא מקבל בין 28-36 מנדטים, סכום מנדטים מעולה בשבילו, ואלו יאיר לפיד קרוב אליו (22-27 מנדטים) אבל ספק שיוכל להרכיב קואליציה. מפלגות השמאל ובראשן המחנה הציוני בכלל מתרסקות. אך, מעבר לכך, במידה ונתניהו ינצח בבחירות, הוא יוכל להגיד כי הציבור נותן בו אמון ולכן אין עליו להתפטר במידה ויוגש כתב אישום.

החוק מחייב את ראש הממשלה להתפטר מתפקידו רק כאשר הוא מורשע ולא כאשר מוגש כתב אישום, ולכן, מבחינה חוקית, אין שום בעיה עבורו להמשיך לכהן כראש ממשלה כמואשם בשוחד ובמקביל להגיע לדיונים בעניינו בבית המשפט.

בעקבות ההתרחשויות של החודש האחרון (מאז ההמלצות נגד נתניהו)  ניכר כי במערכת הפוליטית התחילו קמפיין בחירות. במרצ, שם נערך כעת פריימריז, מדברים עם מי המפלגה תשב במידה ותורכב ממשלת שמאל, במחנה הציוני עסוקים בשאלה האם השותפות בין העבודה לתנועה תמשיך, ביש עתיד יוצאים להפגנות ולפיד מפרסם סרטונים ברשתות החברתיות הנראים כמו סרטוני תעמולה, בכולנו ממשיכים את קמפיין ״נטו כחלון״, בנימין נתניהו מנסה לשדר בנאומיו כי הוא מנהיג חזק, רודפים אותו, וזה ניכר במיוחד במהלך ביקורו בארצות הברית. בפגישתו עם טראמפ, שדאג להצהיר מעל כל במה אפשרית כי הייתה חמה, על נאומו באיפא״ק שהיה נאום מרענן, מלהיב, מול קהל אוהד לא פחות מעצרות הליכוד, בבית היהודי התחילו בימים האחרונים באופן רשמי את מסע הבחירות לאחר שבנט הצהיר הצהרות חתרניות בהן רמז כי הוא ירוץ נגד נתניהו ראש בראש בבחירות הקרובות ומנסים לשדר כאילו הם המבוגר האחראי. ליברמן מנסה לשדר - ״מי שמתעסק עם איווט, מתרסק״. ליברמן מכשיח את דעתו כלפי החרדים, ונוהג לאחרונה להתריס אותם לחלוטין. למשל יצא לקניות במתחם לא כשר, בשבת באשדוד כמחאה על חוק המרכולים (שחוקקו החרדים) ופועל כסמן הניצי ביותר כנגד חוק הגיוס. למה? ליברמן אמנם רוצה להישאר הרבה זמן בתיק בו רצה במשך שנים ארוכות - תיק הביטחון, אך הוא פופוליסט לא קטן. הקהל שמצביע לו זה בעיקר ישראלים יוצא ברית-המועצות, חילונים לחלוטין שמתעבים את הדת ומדינה כאן. הוא רוצה לשמור על כוחו והוא יודע שגם עם 5-8 מנדטים הוא יוכל להישאר שר ביטחון לאחר הבחירות וכנראה בבחירות הללו כוחו יעלה. כזכור, כעת ישראל ביתנו היא המפלגה הקטנה ביותר בכנסת (4 מושבים לאחר פרישתה של אורלי לוי-אבוקסיס מהסיעה).

האם יהיו בחירות? אני לא בקיא בפרטי-פרטים. אך זה המשבר הקשה ביותר שעברה הממשלה ולפי מה שאני קורא, אכן סיכוי רב לבחירות כבר ביוני 2018, כ-17 חודשים לפני מועדן האמיתי.

מנהיגות אמיצה

ביום רביעי האחרון, התעצבתי לראות כי זהבה גלאון הודיע על פרישה מהמירוץ לראשות מרצ, דבר שיוביל בסוף החודש הקרוב לסיום תפקידה לאחר כ-6 שנים. בזהבה גלאון לא תמכתי מעולם, וכנראה שגם לא אתמוך לעולם במרצ. המרחק האידיאולוגי ביני לבין מרצ גדול. אני תומך בקפיטליזם - מרצ בסוציאליזם, אני תומך בשתי מדינות לשני עמים עם חילופי שטחים - מרצ אמנם תומכת גם בפתרון שתי המדינות אך בקווי 67׳.

במידה והייתי חבר במרצ, לא הייתי תומך בזהבה גלאון. אני, כמוה, אם להיות פרשן, חושב כי מרצ צריכה דם חדש. צריכה צעירים. אך האומץ שלה לעשות מהלך שיפתח את מרצ למרות התנגדויות רבות מבית, ותוך ידיעה כי היא עשויה לשלם מחיר כבד על זה, מחיר ששולם השבוע, ביום רביעי, מעורר הערכה.

זהבה גלאון היא סמל לזכויות האדם בישראל, יושרה, אמונה בטוב, חתירה לשלום ותמימות.

גם במידה וזהבה גלאון תחזור להיות חברה בכנסת ה-21, אולי גם בכנסת ה-22, מי יודע - אולי גם בכנסת ה-23, הקריירה הפוליטית שלה די הסתיימה, ביום רביעי האחרון. בעיני, היא תיזכר כמנהיגה אמיצה.

תהנו בשוודיה! למה צריך עבודה?!

אמש ראיתי את התחקיר של ״החדשות״ על ימי חופשת הלידה בשוודיה. בתחקיר סופר על כך שגם אמהות וגם האבות לוקחים חופשה עם תשלום של 14 חודשים. ואיזה מצב ״מצויין״ יש להם. וכמה אנחנו צריכים ״לקנא״.

רק שאלה, נניח וחדשות 2 הייתה חברת ענק, אמריקאית נניח, שהייתה מתלבטת איפה להקים את משרדיה. האם היא תרצה להקים את משרדיה בישראל או בארצות הברית, שם חופשת הלידה היא פחות מרבע ממה שיש בשוודיה, או בשוודיה, שם החברה תצטרך לשלם שכר רגיל לעובדים אשר לא עובדים כבר 14 חודשים.

התשובה אני מניח, ברורה לכל.

ובכן, חוסר במקומות עבודה יוצר אבטלה ואבטלה יוצרת עוני. אבל בכיף, אפשר לעבור לשוודיה...

מזג אוויר - מעולה! מקומות עבודה? למה צריך?

שנה לטראמפ - שנה של עשייה, עם סיום מדיני כושל

מחר, ה-20/1/2018, דונלד טראמפ יחגוג שנה לכהונתו כנשיא ארצות הברית.

שנת טראמפ הייתה שנה של קיום חלק נרחב מההבטחות. למשל, טראמפ הכיר בירושלים כבירת ישראל, אך עדיין לא העביר את השגרירות לירושלים בניגוד להבטחת הבחירות שלו, פרישה מהסכם האקלים (דבר שאני מאוד חולק עליו), לצד החזרת חלק מהסנקציות על איראן, אך אי פרישה מלאה מהסכם הגרעין. ניסיונות חוזרים ונשנים של צווי איסור הגירה ממדינות מוסלמיות לארצות הברית, לצד כישלון משפטי של צווים אלו ואי הצלחה בניסיונות ביטול אובמה-קר. אך, למרות שדבר זה כמעט ולא סוקר, ההישג החד-משמעי הכי גדול של טראמפ הוא רפורמת המס, שאותה הצליח טראמפ להעביר בסנאט בדצמבר 2017. זאת, לאחר כישלון רפובליקני של עשרות שנים בהעברת הרפורמה.

שנת טראמפ תיזכר כשנה מאוד לא יציבה שלו, עם פיטורי חלק נרחב מאוד מהסגל שלו, החל מיועצים ועד דוברים ומנהלי תקשורת. עם לא מעט שערוריות (שון ספייסר, מייקל פלין, עובדות אלטרנטיביות, פיטורי ג׳יימס קומי ושות׳)

אך היא גם תיזכר כשנה עם הצלחות כלכליות אדירות. ללא חודש דצמבר 2017-ינואר 2018, הייתה נזכרת שנת טראמפ גם כשנה מדינית טובה ואף טובה מאוד. לכל הפחות בהקשר המזרח התיכון. הידוק הקשרים עם ערב הסעודית וישראל לאחר שפל בתקופתו של אובמה. אמנם, הדרדרות קטנה ביחסים בין טראמפ למדינות מערב אירופה, אך לא באופן דרמטי. הדברים שמנעו מטראמפ לסכם שנה מדינית מוצלחת הם: ההכרזה על ירושלים כבירת ישראל שהביאה לנתק שלא נראה כמותו כבר מעל 25 שנים בין ארה״ב לרש״פ וכישלון בניסיונות השלום במזרח התיכון, עם ״העסקה האולטימטיבית״ שמתה לפני שנולדה. ואם זה לא הספיק, המתיחות הרבה בין וושינגטון לאפריקה בימים האחרונים, עם אמירתו המטופשת של טראמפ כי היה מעדיף מהגרים מנורבגיה במקום מאפריקה, וכינה את מדינות אפריקה ״מחורבנות״.

לפי מדד כישלון והצלחה, ללא דעה אישית, הייתי נותן לטראמפ ציון 7.2 במדיניות פנים וכלכלה ו-3.5 במדיניות חוץ.

לסיכום, שנת טראמפ הייתה שנה בינונית. עם יעדים גדולים מדי, שהביאו כישלונות במספר תחומים. בשנה זו, טראמפ גילה כי העולם הוא לא חברה אחת גדולה. שבה הוא יכול לפטר את כל מי שלא מוצא חן בעיניו. הוא יצטרך להבין כי כל דבר לוקח זמן. אי אפשר להספיק הכל בשנה. השאלה הגדולה מתי הוא יבין את זה? חוששני כי כאשר הוא יבין את זה, זה כבר יהיה מאוחר מבחינתו. 

הצעתי לשינוי שיטת הממשל בישראל

אני תומך בדמוקרטיה נשיאותית פדרלית. מדוע? לאחרונה אנו עדים לסחיטה של מפלגות קטנות (החרדים למשל) את המפלגות הגדולות (הליכוד למשל). לכן, אין מנוס ממדינה יציבה פוליטית כאשר מי אשר נבחר ע״י לשלוט במדינה, הוא יהיה לבסוף השולט ולא אדם אשר נבחר על בסיס 200 אלף קולות. 

1) השלטון:

סמכויות ראש הממשלה יועברו לנשיא ומוסד ראש הממשלה יבוטל. ראש הממשלה יחליט על מינוי השרים וסגנו וייבחר בזכות רוב בבחירות ולא יצטרך להרכיב קואליציה עם מפלגות אחרות. 

2) הפרלמנט:

יהיה בית תחתון - הכנסת, ולו תיבחרנה עד ארבע מפלגות. קולות המפלגות אשר לא יעברו את אחוז החסימה יועברו למפלגתו של הנשיא הנבחר. הנשיא יוכל לבחור להטיל כ-12 וטו על הצעות חוק ממשלתיות בשנה (וטו ידרוש התנגדות של כ-80 חברי כנסת לפחות כדי שהחוק ייפסל). יו״ר הכנסת ייבחר בהצבעה של חברי הכנסת ממפלגת השלטון ויהיה חייב להיות חבר כנסת ויו״ר האופוזיציה ייבחר בהצבעה של חברי כנסת מהמפלגה השנייה בגודלה, ויהיה חייב גם הוא להיות חבר כנסת.

ובנוסף, יהיה בית עליון - הסנאט, לו יהיה כ-60 חברים. לסנאט כל אדם אשר ירצה יוכל להיבחר בתנאי שהוא מזוהה עם מפלגה כלשהי בבית הנבחרים. אדם לא יוכל להקים מפלגה עצמאית יחידה או מפלגה אשר מיועדת רק לסנאט. המדינה תחולק לפדרציות שונות, כ-30 במספר וכל פדרציה תבחר כ-2 נציגים. הבחירות לסנאט בפדרציות יהיו בחירות ״על כל הקופה״, כמו בארצות הברית, כאשר המפלגה שתקבל את רוב הקולות באותה הפדרציה, תזכה בכל שני המושבים. נשיא הסנאט יהיה סגן הנשיא. שוב, כמו בארצות הברית. כמו כן, יו״ר המיעוט בסנאט יהיה מינוי של יו״ר האופוזיציה בכנסת וחייב יהיה להיות סנאטור. סמכויות הסנאט יהיו לדחות הצעות חוק שעברו בשלוש קריאות בבית הנבחרים ולהחזירן לבית זה, או לחילופין לאשר את הצעות החוק, וגם לאשר מינויים כגון שרים ונשיא בית המשפט העליון.

3) פדרציות:

יהיו כ-30 פדרציות שונות במדינת ישראל. לכל פדרציה יהיה מושל, אשר יהיה אחראי על ענייני הפדרציה כולה וראש עירייה אשר יהיה אחראי על ענייני העירייה שלו בלבד. תושבי הפדרציה, מכל עיר, ישלמו ארנונה לפדרציה בה הם נמצאים, והיא תיהיה אחראית על חלוקת התקציב לעיריות. העיריות יהיו אחראיות על חלוקת התקציב אשר יינתן להן בתחומי העיר השונים. 

4) בית המשפט: 

נשיא בית המשפט ייבחר ע״י שר המשפטים אשר יהיה חייב את אישור הנשיא. על מנת לאשר את מינויו נשיא בית המשפט העליון יהיה מחויב את אישור הסנאט. נשיא בית המשפט העליון ימנה שופטים מחוזיים, ושופטים בבית המשפט העליון, ועל כולם הוא יהיה חייב את אישור שר המשפטים. השופטים המחוזיים ימנו את השופטים הרגילים ויהיו חייבים את אישור נשיא בית המשפט העליון. 

5) משאל עם:

משאל עם יהיה חייב את אישור הסנאט בלבד. 

תחזית לזמן הקרוב: על נתניהו וקלטות בנו, המו׳״מ בין ישראל לפלסטינים ונאום יחרב ביתך של מחמוד עבאס

נתחיל לפי סדר האירועים,
ראשית, פרשת ההקלטות הלוהטות של יאיר נתניהו.
בשבוע שעבר שודרו הקלטות של בנו של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, יאיר נתניהו, מקיץ 2015. בהקלטות נשמע יאיר נתניהו מדבר בנבזיות ובשוביניסטיות כלפי נשים, אחרי שיצא ממועדון חשפנות. זאת, כאשר הוא נוסע עם חבריו, אחד מהם הוא בנו של קובי מימון, ברכב שרד עם מאבטחים. למרות, המלצת השב״כ שלא להביא לו ולאחיו, אבנר, מאבטחים.

מעבר לדיבור הנבזי כלפי נשים, דווקא אמירה אחרת בהקלטה היא הכי משמעותית כאן. והיא, מפי יאיר נתניהו, כאמור בנו של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו - ״אחי, אבא שלי סידר לאבא שלך 20 מיליארד דולר, אתה לא יכול לפרגן לי ב-400 שקל״. הדגש הוא מכוון. כאמור, קיץ 2015 זאת תקופת הדיון הציבורי על מתווה הגז. כאשר, קובי מימון, הוא שחקן מרכזי במתווה זה. כזכור, בנו של מימון נמצא במכונית המשוריינת יחד עם יאיר ויאיר אמר לו את הדברים שציטטתי כאן. אני חושב כי צריך לחקור באופן מיידי את בנימין נתניהו על קשריו עם קובי מימון. האם באמת נתניהו ״סידר לאבא שלך (קובי מימון) 20 מיליארד דולר״? כי הרי לא מדובר בכסף אישי של נתניהו, מדובר בכספי משלם המיסים. בגז של מדינת ישראל. והנה נפתחה לה חקירת תיק 5000, ברכותיי ביבי! אני אשלח את הברכות עד להודו ולמודי!

הנושא השני שעל סדר היום הוא נאום מחמוד עבאס שלשום, נאום ״יחרב ביתך״. 

הנאום של מחמוד עבאס מסמן, את מה שהכרזתי כבר לפני כמה שבועות. את סוף דרכו של מחמוד עבאס. זה לא יגיע באופן מיידי - אך עד ינואר 2019 הוא לא יחזיק. אולי הוא יחזיק מבחינה בריאותית, שכן הוא בן 83, אך היו מנהיגים שהחזיקו עד גיל מבוגר עוד יותר. אבל, מבחינה פוליטית הוא עם רגל אחת החוצה. לפני מעל חודש, לאחר נאום טראמפ בעניין ירושלים, הכריזו גורמים פלסטינים כי הבית הלבן זומם מזימה להחליף את מחמוד עבאס בגורם מתון אף יותר, כדוגמת דחלאן. אני לא פוסל את טענותיהם. הכרזת מחמוד עבאס כי האמריקאים כבר לא יכולה להיות מתווכת היא ללא ספק הייתה רעידת האדמה הגדולה ביותר בין שני הצדדים בהיסטוריה. כן, מאז הסכמי אוסלו. מה נותר לארצות הברית לעשות? ראשית כל, מוקדם מכדי לקבוע סופית את מהלך טראמפ בעניין ירושלים. אני לא מבין עדיין מה היה כה דחוף לטראמפ להעביר את המהלך הזה, שכן הוא לא מכריע כלום במבחן המציאות. אבל, יכול להיות בעתיד כי מהלך זה יתברר כמבריק. אני לא פוסל את שתי האפשרויות. אך כרגע, מהלך טראמפ הוא כישלון אחד גדול. אם הוא חשב שהפלסטינים יחששו מתגובה אמריקאית זועמת - הוא טעה. הפלסטינים לא רק שלא חוששים, אלא הולכים על כל הקופה. או ירושלים או כלום. שכן, לטווח הארוך הוא גרוע מאוד לישראל, משום שהפלסטינים כרגע ינסו לדחוף את אופציית המדינה הדו-לאומית בכל הכוח. ומבחינתם, הדגש הוא על כרגע, טראמפ הביא לחורבן רעיון שתי המדינות לשני העמים. הרעיון הזה הלך לעזעזאל. הוא מת. 1993-2017. בדצמבר 2017 נולד לו ילד חדש, הפעם לא הילד המאומץ של האמריקאים שילדו הפלסטינים, אלא ילד אשר ילד השמאל הקיצוני הישראלי ותומכי הפדרציה בארץ ישראל ואימצו הפלסטינים. ובכן, מה נותר לעשות? על טראמפ לא להגיב בהחלטות מרחיקות לכת, שכן אלה רק יזיקו למצב כרגע. כן לעשות דיונים עם האירופים על רעיון שתי המדינות, על המו״מ, שכן הדיונים הללו יגרו את הפלסטינים, אבל לא לדבר נגד אף אחד מהצדדים באופן מוחלט.

החורף הפרסי

מימין: הנשיא רוחאני והמנהיג העליון חמינאי

הרפובליקה האסלאמית של איראן בתהליכי גסיסה. למרות הסכם הגרעין אשר היה מצויין לאיראנים מבחינה כלכלית, הממשל לא מצליח לשקם את המדינה והאניפלציה עדיין גבוהה מאוד. הפעם, בניגוד ל-2009 ניכר כי המפגינים שואפים למקום יותר גבוה - הפלת המשטר האיראני כולו. לא רק אחמדיניז׳אד, אלא רוחאני, חמינאי, הגנרלים וכל אנשי הממשל, ואף נשמעו קריאות בהפגנות להחזרת השאה לאיראן. כן, אותו שאה אשר הודח בשנת 1979 ושלטונו הוא הדבר הכי שנוא באיראן. לפחות ע״פ אידיאולוגיית המשטר האסלאמי הרדיקלי של איראן.

ניכר כי הפעם תיהיה תמיכה במפגינים. התמיכה תבוא מצד הקואליציה האנטי-איראנית במזרח התיכון (ערב הסעודית, ישראל, מצרים, איחוד האמירויות הערביות, בחריין וירדן) ומצד ארה״ב וחלק האנטי-איראני מובהק במדינות המערב. כמובן, שצפויה להיות התנגדות קשה להפלת השלטון האיראני. זאת, מצד בעלי הברית של איראן כגון רוסיה, אסד התשוש וארגוני הטרור השיעים כמו חיזבאללה.

במידה ויהיה סיכון ממשי לשלום המשטר האיראני ותמיכה מצד ישראל ו״הקואליציה האנטי-איראנית״ צפויה פעילות נגד ישראל של חיזבאללה בלבנון ואף רשת הטרור הבינלאומי הסמוי האיראנית של משמרות המהפכה עשויה לפעול.  כמו כן, במידה וההפגנות יוגברו גם עשוי להיות מרחץ דמים באיראן הקרוב למה שיש בסוריה, והתערבות צבאית של ארה״ב ומדינות הקואליציה האנטי-איראנית לצד המפגינים, או ״המורדים״, והתערבות רוסית-סורית-שיעית לצד המשטר האיראני.

לאחרונה התפרסם כי שוררת מחלוקת עמוקה בסוגיית הטיפול בהפגנות בין הנשיא חסן רוחאני למנהיג העליון חמינאי. המחלוקת התבטאה בכך שרוחאני רצה לפנות ישירות לאומה ולשאת נאום מוקלט כבר אתמול לעם האיראני, ואילו חמינאי התנגד לכך. הנאום לבסוף לא שודר עקב התנגדות משמרות המהפכה לחלקים רחבים בו, מה שגרם לרוחאני לוותר עליו. כך ע״פ הדיווחים. לכן, לא מן הנמנע כי רוחאני יתפטר בקרוב מתפקידו לאחר 4.5 שנים כנשיא איראן ויחסוך ממנו את האפשרות שיהיה קדאפי הבא.