יום שני, 19 בנובמבר 2018

והוא רוצה להיות ראש ממשלה?

בשבוע שעבר, מיד לאחר התפטרות ליברמן, בנט שלח חברי כנסת מסיעתו על מנת לדרוש בשמו את תיק הביטחון, ואם הוא לא יקבל אותו - הממשלה תיפול.

ביום חמישי, בנט, כשר חינוך, הצהיר בקולו על הדרישה בנימוק שאם הוא יהיה שר ביטחון - "ישראל תחזור לנצח". ביום שישי הוא כבר נפגש עם ראש הממשלה נתניהו, ולא יצא מזה דבר ממשי. אז דווח שבגלל שכחלון הטיל וטו. אך עדיין, זה לא היה עניין סגור. למחרת בערב, במוצאי שבת, כחלון ובנט התחילו להיות מתואמים. כחלון הצהיר כי יש ללכת לבחירות בהקדם וכי הוא לא מתנגד למינוי בנט. בראשון בערב, נתניהו נפגש במשך כ-40 דקות עם כחלון ולא השיג תוצאות. בשעה 20:00, הוא נאם נאום אותו הגדירו כ"מיוחד", בקרייה בתל אביב. היו אף ספקולציות שנתניהו יודיע בעצמו על הקדמת הבחירות ולא יחכה לבנט, אך בסוף הצהיר רק שהוא שומר את תיק הביטחון לעצמו ותקף את בנט ושקד והאשים אותם בחוסר אחריות במידה וייפרשו מהממשלה, בעת ביטחונית כזו. כבר בשלב זה, שר החינוך והטוען למשרד הביטחון, נפתלי בנט ושרת המשפטים איילת שקד, הודיעו כי יינאמו נאום מיוחד בכנסת.

בהרבה כלי תקשורת החלו הערכות שבנט ושקד יתפטרו, הממשלה תיפול והולכים לבחירות. זאת משום שנתניהו דחה את האולטימטום של הבית היהודי. בבוקר גם נציגי "האיחוד הלאומי - תקומה" בכנסת, מטעם הבית היהודי, הודיעו שייתמכו בהחלטת בנט לפרוש מהממשלה במידה ותתקבל.

אך, בניגוד לכל התחזיות, נפתלי בנט ואיילת שקד לא התפטרו.

ראשית כל,
אני חושב שהם שני פחדנים. כשניים ששואפים להיות ראשי ממשלה במדינת ישראל, הם  לא יכולים לאיים על נתניהו עם אקדח על הרקה במשך שבוע, ואז, רגע לפני הירייה, להודיע שהאקדח ריק מכדורים.

אם הם נכנעים לנתניהו, אחרי שכבר היו בעמדת ניצחון, ומחזירים לו את הכדור, הם לא יכולים להיות ראשי ממשלה בישראל. מה יהיה אם נפתלי בנט נניח יהיה ראש ממשלה מול איראן?

יום א׳ - בנט נגד איראן: נפציץ את טהרן אם לא תסוגו מסוריה

יום ב׳ - בנט נגד איראן: נטיל עליכם פצצת אטום אם לא תסוגו מסוריה

יום ג׳ - בנט נגד איראן: נטיל על איראן כמה פצצות אטום אם לא תחתמו איתנו על הסכם שלום באופן מיידי, תסוגו מסוריה ותפסיקו את תכנית הגרעין

יום ד׳ - בנט לאיראן: מאמינים לכם. קחו את רמת הגולן לתקופת מבחן.

ראש הממשלה בנימין נתניהו הצליח בדרך מופתית להציל את עצמו ממלכודת פוליטית והליכה לבחירות למצב שבו הוא לא צריך לוותר על כלום. אולי רק לספק כמה הצהרות יותר תוקפניות לתקשורת.

זה ללא ספק היה המשבר הקשה ביותר שידעה הממשלה ב-3.5 השנים שלה. הפעם, ישראל הייתה כמעט בוודאות בדרך לבחירות ורק ברגע האחרון, בגלל התקפלות של נפתלי בנט זה נמנע לפחות לבינתיים.

כבר היום בערב, כמה שעות אחרי שהמשבר נפתר, לפחות לזמן הקרוב מאוד, הכנסת, הפעם כאשר המאזן קואליציה-אופוזיציה הוא 59:61, דחתה חוק של הקואליציה בקריאה שנייה ושלישית, ניצחון גדול לאופוזיציה והקואליציה גם לא הצליחה לגייס רוב נגד הצעות אי אמון בממשלה של האופוזיציה. אמנם האופוזיציה לא הצליחה לגייס רוב מן הסתם של 61 חברי כנסת לפחות בעד הצעת אי האמון, אבל הן הוכיחו באופן חד-משמעי, הקואליציה, אשר חזרה להיות בעלת 61 חברי כנסת, גוססת.

נכון לשעת כתיבת מאמר זה, לא ידוע איך כולנו של משה כחלון תצביע ביום רביעי בהצעה של מרצ לפיזור הכנסת. כחלון כאמור תמך בבחירות בהקדם האפשרי, לדעתו זה טוב למשק וקואליציה לא יכולה להיות יציבה בשנתה האחרונה עם 61 חברי כנסת. כרגע נראה כי בכל זאת הוא יצביע נגד.

אך, קשה לי להאמין שהכנסת תמשיך לכהן יותר מחודש, משום שלכחלון יש אינטרס מובהק לבחירות בקרוב ולא מן הנמנע שהוא יסכם עם נתניהו כבר השבוע תאריך מוסכם לבחירות לכנסת ה-21. 

יום רביעי, 14 בנובמבר 2018

ליברמן הגיב במהירות, ונתניהו חטף את המכה.

בימים שני עד שלישי השבוע, הדרום הופגז פעם אחר פעם על ידי החמאס מרצועת עזה. זה מגיע לאחר שרק כמה ימים קודם לכן, כמיליוני דולרים הועברו במזומן לרצועה על ידי קטאר באישור הקבינט ובראשו ראש הממשלה בנימין נתניהו. 

כתגובה להפצצות, ישראל הגיבה בהפצצות מהאוויר על כמה מטרות, אך בשורה התחתונה הגיבה בהתרפסות יתר. 

נתניהו הפחדן אשר יותר מדי חושש ללכת לעימות, החליט ללכת על הפסקת אש. שוב, כמו בקיץ, החמאס מפציצים - וישראל נכנעת. הולכים להפסקת אש.

כך לא עושים מו״מ, ישראל הגיעה מעמדת נחיתות והחמאס ניצח.  

אבל זהו, כאן כבר נשבר לתושבי הדרום. הם לא מסוגלים ובצדק שכל שבועיים מפגיזים אותם ואז ישראל מסכימה להפסקת אש. הם לא מסוגלים ששורפים להם את השדות כל סופ״ש, וישראל לא עושה דבר נגד זה. 

אתמול בערב, לאחר הפסקת האש, נערכה הפגנה ספונטנית של תושבי הדרום בשדרות נגד הפסקת האש, ובה נשמעו קריאות נגד נתניהו ושר הביטחון ליברמן, במעוזים שנחשבים של הליכוד ונשרפו צמיגים. 

ליברמן זיהה את הסכנה הפוליטית. הוא ידע שבסקרים הוא עובר בקושי את אחוז החסימה, אין לו ממש הישגים בתפקיד שר הביטחון ואם הוא יבוא כך לבחירות - הוא יירמס, לא יעבור את אחוז החסימה ויישאר מחוץ לכנסת. זאת, לעומת נתניהו המנוסה אשר יימצא תמיד ספין ברגע האחרון בשביל להחזיר מצביעים אליו. 

אז כבר אתמול בערב הוא הכחיש בתוקף שהוא תמך בהפסקת האש ויצא נגדה. מוקדם בבוקר, הוא הודיע על נאום מיוחד בצהריים. כבר אז החלו השמועות שהוא יתפטר וקצת מאוחר יותר, עיתון ״הארץ״ פרסם כי מקורביו של ליברמן אומרים שהוא יתפטר. וכך אכן היה. ליברמן התפטר, ומיד הפך מהשקרן הלאומי לגיבור הימין שהעז להתנגד בחריפות כשר ביטחון להפסקת אש תבוסתנית. 

ליברמן אמנם נפרד מתפקיד שר הביטחון בו חשק במשך שנים, אבל לפחות בינתיים נראה שהוא יישמור על כיסאו כאחד מהפוליטיקאים הבכירים בישראל גם בכנסת הבאה.

יום שלישי, 13 בנובמבר 2018

עדכון מירושלים: ההחלטה החסידית שהצילה את ברקוביץ׳, לפחות לבינתיים

לאחר מו״מ ארוך בין אגודת ישראל (החסידים) לבין משה ליאון, על תמיכה בליאון לסיבוב השני בירושלים, ולמרות אמירתו של המועמד החסידי בסיבוב הראשון יוסי דייטש כי יש להתאחד מאחורי ליאון, ולאחר שכבר דווח בימים האחרונים כי שני הצדדים קרובים לסיכום, המו״מ פוצץ ואגודת ישראל החליטה שלא לתמוך באף מועמד.

אז, הגענו בעצם לנקודת ההתחלה: לליאון יש 32.76%, לעומת ברקוביץ׳ שיש לו כ-29.40%. כ-37.85% מוגדרים כמתנדנדים והמצביעים של דייטש ואלקין, הם אלו שייקבעו מי יהיה ראש העיר הבא של ירושלים.

בימים האחרונים עופר ברקוביץ׳ עובד במרץ על מנת להוציא את המצביעים החילונים אשר נעלמו בסיבוב הראשון, להצביע בסיבוב השני. הוא יודע כי העובדה שאין יום שבתון וכי זמן ההצבעה קצר יותר, לרעתו, וכי הוא חייב הצבעה גבוהה משמעותית בקרב הקהל החילוני כדי להישאר בעל סיכוי. תומכיו של אלקין (20%) הם אנשים שמוגדרים כ״חופשיים״ ולכן אי אפשר לחזות במדוייק למי יצביעו. אך רובם דתיים-מסורתיים, אשר אני מניח שיעדיפו את ברקוביץ׳ מאשר את ליאון אשר נתמך בידי החרדים. הערכה שלי: 15% מהם יצביעו לברקוביץ׳, 5% לליאון. בשל כך אנחנו במצב הזה: ברקוביץ׳ עם 44.40% לעומת ליאון אשר עם 37.76% ונשארו כ-17.85% מתלבטים (17% של דייטש ו-0.85% של סלמן). כאן, השאלה העיקרית היא למי יצביעו הבוחרים של דייטש? האם לא יצביעו בכלל ואז ברקוביץ׳ ינצח ככל הנראה?  הרוב יצביעו לליאון כמו רוב החרדים או שדווקא יינקמו בש״ס ויצביעו לברקוביץ׳?

משום שהשאלה הזו נותרה פתוחה, ברקוביץ׳ צריך בשביל לנצח: אחוזי הצבעה גבוהים מאוד אצל החילונים ואצל תומכי אלקין ואו אחוזי הצבעה נמוכים אצל החסידים או שהרוב יצביע עבורו. ליאון לעומת זאת: אחוזי הצבעה בינוניים אצל החילונים ונמוכים אצל תומכי אלקין וכבר כאן הוא המנצח. כמו כן, שהחסידים לא יתגייסו למען ברקוביץ׳.

אם במאמר הקודם שלי על ירושלים, הסיכוי של ברקוביץ׳ היה 10% לעומת ה-90% של ליאון, והיה נראה כי ליאון ייקח את הבחירות האלו בקלות, כעת זה קשה יותר ולדעתי המצב עומד על 52% לליאון לעומת 48% של ברקוביץ׳. 

יום שבת, 10 בנובמבר 2018

ירושלים של דילים

ביום שלישי ייערך הסיבוב השני בבחירות לרשויות המקומיות, ברשויות אשר אף אחד מהמועמדים לראשות העיר לא זכה לכיותר מ-40% מהקולות. אחת מהן זו ירושלים. הבחירות בירושלים היו מכוערות ומעניינות כאחד.  לרגע האמת הגיעו 5 מועמדים, כאשר ל-4 מתוכם יש סיכוי טוב לעלות לסיבוב השני.

למען האמת, היה די ברור שעופר ברקוביץ׳ לא יפסיד ב-30 באוקטובר, ולכן הוא התחיל להוציא מצביעים חילונים להצביע על מנת לעבור את ה-40% ולנצח כבר אז. השלושה האחרים: משה ליאון, השר זאב אלקין ויוסי דייטש נלחמו על העלייה לסיבוב השני.

כחודש ליום הבחירות, הודיעו ש״ס ודגל התורה על תמיכה במשה ליאון ולא במועמד החרדי יוסי דייטש, אשר נתמך על ידי החסידים. בשל כך, משה ליאון הפך ממועמד בעל סיכויים נמוכים למועמד בעל סיכויים גבוהים להגיע למקומות הראשונים.

למרות האכזבה, דייטש החליט שלא לפרוש ופיצל את הקול החרדי. עופר ברקוביץ׳ ניצח במהלך הזה, משה ליאון גם הפך את עצמו למועמד מוביל והמפסידים העיקריים היו יוסי דייטש אשר היה אפשר לראות כי הוא לא יהיה ראש העיר הבא של ירושלים וזאב אלקין, שהפך ממועמד מוביל למדשדש בסקרים ואחד שכבר לא ינצח בסיבוב הראשון.

הבחירות האלו הפכו לבחירות מאוד מגזריות: החילונים תומכים בעופר ברקוביץ׳, הדתיים לאומיים מתפצלים בין ברקוביץ׳, אלקין וליאון, הש״סניקים ואנשי דגל התורה תומכים במשה ליאון, והחסידים תומכים ביוסי דייטש.

ביום הבחירות, היה אחוז הצבעה נמוך ומאכזב, שגרם לכך שכבר בשעות הערב הדי מוקדמות היה אפשר להבין כי ככל הנראה יהיה סיבוב שני, בין ברקוביץ׳ לליאון, ואלקין ינסה למנוע מבוכה אדירה ולהגיע רק למקום הרביעי. בתוצאות האמת, התוצאה הייתה מאכזבת מאוד לברקוביץ׳. אולי התוצאה הכי מאכזבת שחשב שיכולה להיות: משה ליאון עם 32% במקום הראשון והוא רחוק בהרבה מה-40%, עם 29% מהקולות בלבד, במקום השני. אלקין הגיע שלישי עם 19% מהקולות ודייטש רביעי עם 17%.

בעקבות התוצאות, משה ליאון היה המנצח הגדול. אמנם הוא לא ניצח כבר בסיבוב הראשון, אבל ללא ספק הפייבוריט הגדול בסיבוב השני.

כמה ימים לאחר מכן תמך בו יוסי דייטש. בחישוב פשוט: ליאון + דייטש=49%. כעת נשאר את הקולות של אלקין שאני מניח שיתפצלו. יותר קולות יילכו לברקוביץ׳, אבל בכל זאת אחוז ההצבעה שלהם יהיה פחות גבוה, משום שהם קולות חופשיים, ואולי גם אם ליאון יקבל 0% מהקולות של אלקין, הוא עדיין ינצח. לכך אפשר להוסיף את העובדה כי כל הקהל של ברקוביץ׳ הוא קהל מצביעים ״חופשיים״ גם, ולכן כנראה שאחוז ההצבעה שלהם יהיה פחות גבוה.

לסיכום, אני מניח שמשה ליאון ינצח בסיבוב השני בירושלים עם לפחות 54% מהקולות.

זה מפחיד אותי, משום שבבחירות למועצת העיר ירושלים, הוא לא זכה אפילו למנדט אחד ולכן הוא יהיה בובה של תומכיו, המפלגות החרדיות ויעשה כרצונם. אני כמובן מקווה שעופר ברקוביץ׳ ינצח בסיבוב השני, אך אני די פסימי לגבי הסיכויים שזה יקרה. 

יום חמישי, 8 בנובמבר 2018

מה יהיה עכשיו בקונגרס?

בבחירות האמצע קדנציה שנערכו ביום שלישי האחרון זכתה המפלגה הדמוקרטית כאמור בבית הנבחרים, ובכך החזירה אותו לידיה אחרי 8 שנים שבהן היה בשליטה רפובליקנית. ובכן, מאמר זה יעסוק במה יהיה מעכשיו ועד נובמבר 2020 כאשר הדמוקרטים יישלטו בבית הנבחרים.

חשוב לזכור כי הרפובליקנים ניצחו בגדול בסנאט והגדילו את הרוב שלהם לכ-53 ואף 54 מושבים בסנאט.

הקונגרס של ארצות הברית מחולק לשני בתים: הבית התחתון - בית הנבחרים אשר בו זכו הדמוקרטים, והבית העליון - הסנאט שבו זכו הרפובליקנים.

בבית הנבחרים חברים כ-435 חברי קונגרס אשר נבחרים לכהונה בת שנתיים בלבד ולכן יש את הכינוי על הקמפיין של חברי בית הנבחרים ״הקמפיין שלא נגמר״. זאת, משום ששנתיים זה זמן קצר וחודשים אחדים אחרי שחברי בית הנבחרים מושבעים לתפקידם, הם מתחילים קמפיין חדש, אלא אם הם לא רצים לכהונה נוספת כמובן. כל מדינה מחולקת בארה״ב למחוזות, וככל שהאוכלוסייה בכל מדינה יותר גדולה, כך למדינה יש יותר מחוזות. למשל לורמונט יש מחוז אחד ולקליפורניה 53. בכל מחוז יש בחירות לבית הנבחרים בין מועמדים מהמחוז והמנצח נבחר לייצג את המחוז בבית הנבחרים. כדי להשיג רוב בבית הנבחרים דרושים כ-218 חברים. בית הנבחרים אחראי על לחוקק חוקים אשר לאחר מכן עוברים לאישור בסנאט שעל כך אדבר בהמשך.

בסנאט חברים כ-100 סנאטורים אשר נבחרים לכהונה בת 6 שנים. הם מחולקים לכ-3 קבוצות ולכן בכל שנתיים נבחר שליש אחר מהסנאט, כך שכל סנאטור זוכה לכהן כ-6 שנים. לכל מדינה יש כשני נציגים בסנאט, ללא קשר לגודלה או לאוכלוסייה שלה. כך שלורמונט הקטנה יש שני מושבים בסנאט, וכך גם לקליפורניה הענקית שיש כ-53 חברי בית הנבחרים, יש 2 מושבים בסנאט. בהצבעה לנציג הסנאט מטעם מדינה כלשהי, כל המדינה בוחרת את הנציג. זאת, לעומת בחירת חבר בית הנבחרים אשר נעשת באופן מחוזי. כדי להשיג רוב בסנאט נדרש רוב של כ-51 סנאטורים. הסנאט אחראי על מינויי בעלי תפקידים בממשל, מינוי שופטים, אישור הסכמים, אישור סופי של חוקים אשר אושרו על ידי בית הנבחרים ועוד.

בשל כך, הסנאט חזק יותר מבית הנבחרים. הוא בעל המילה האחרונה והוא הקובע בסופו של דבר.

אז מה הדמוקרטים יוכלו לעשות? הדמוקרטים יוכלו לעצור את טראמפ בשלל הרפורמות שהוא מנסה לבצע. בשנתיים הראשונות טראמפ ניסה לבטל את האובמה-קר ולהחליפו ברפורמה משלו, ללא הצלחה. לאחרונה נראה שהוא עשוי להסכים לפשרות כדי לקדם את הרפורמה החדשה ולהחליף את האובמה-קר, כך שבגלל שהדמוקרטים עכשיו זכו בבית הנבחרים, נראה ששתי המפלגות יעבדו על רפורמה חדשה, מתונה וסוציאליסטית יותר ממה שהציע טראמפ ומן הסתם יותר קפיטליסטית מהרפורמה של אובמה. הדמוקרטים ייבלמו חוקים שמרניים ודי ישתקו את החקיקה לשנתיים הקרובות. זאת משום שחוקים רפובליקנים עשויים להידחות כבר בבית הנבחרים, וחוקים דמוקרטים אמנם עשויים לעבור בבית הנבחרים, אך להידחות בסנאט. אלא אם כן, שני הצדדים יעבדו ביחד.

אבל, בראש ובראשונה הסכנה לטראמפ היא עניין חקירת המעורבות הרוסית בבחירות 2016. הדמוקרטים שיישלטו עכשיו בוועדות בית הנבחרים, יקדמו במרץ את החקירות ויביכו את טראמפ. כמו כן, במידה ואכן יהיה משפט, בית הנבחרים עשוי לקבוע כי טראמפ אשם עקב הרוב הדמוקרטי. לאחר מכן, ההצבעה תעבור לסנאט. גם אם הסאט יידחה את החלטת בית הנבחרים ולא ירשיע את טראמפ, זה ייפגע מאוד ברפובליקנים, יחרב את הפופולריות הלא-גבוהה של טראמפ ואז יהיה אפשר רק לחלום על התמודדות ראויה, לא ניצחון, התמודדות בכבוד מול הדמוקרטים בנובמבר 2020.

לסיכום,
ההפסד בבית הנבחרים הוא לא אסון, אבל המצב לא ימשיך להיות כפי שהיה. טראמפ עשוי להסתבך ועדיין, כשנתיים לבחירות לנשיאות, אי אפשר לדעת אם הוא יתמודד. אני מציע לו שבשנתיים הקרובות ייתמקד ברפורמת הבריאות, יימנע באמצעות הסנאט רפורמות סוציאליסטיות פופוליסטיות ויקדם כעת בעיקר את התחום המדיני. בכלכלה כבר יש לו הישגים. בסקר האחרון 52% מהאמריקאים מרוצים מטראמפ בענייני כלכלה, לעומת רק 44% שלא מרוצים. זה הרבה יותר מהפופולריות הכללית שלו. ביחסי חוץ אין לו עדיין הישגים משמעותיים וכדי להיות מועמד מוביל הוא גם צריך את התחום הזה. 

יום רביעי, 7 בנובמבר 2018

סיכום בחירות אמצע הקדנציה בארה״ב - ניצחון לטראמפ ומה התוצאות אומרות על בחירות 2020 לנשיאות

אתמול נערכו בארצות הברית של אמריקה ״בחירות אמצע הקדנציה״ לקונגרס (הסנאט ובית הנבחרים), תפקידי מושלים ועוד.

בבחירות, נכון לשעה זו, הרפובליקנים ניצחו ניצחון מאוד מרשים בסנאט והגדילו את הרוב שלהם לכ-53 מושבים (במקום 51 כיום) לעומת הדמוקרטים שירדו לכ-47 מושבים (לעומת 49 היום). עם זאת, הדמוקרטים ניצחו בקרב על בית הנבחרים, כרגע מסתמן שבפער קטן של מושבים והחזירו לידם את השליטה בבית הנבחרים לאחר 8 שנים של שליטה רפובליקנית.

בשל כך, מדוע זה עדיין ניצחון לרפובליקנים? ובכן, לטווח הקצר זה לא. טראמפ יוגבל ועשויות להיות לו בעיות שעליהן אדבר במאמר הבא.

לטווח הארוך זה כן. בשביל זה אפשר להסתכל על פלורידה. פלורידה היא מדינה מאוד מתנדנדת. אולי הכי מתנדנדת. מאז 1992, אז ביל קלינטון הפסיד בה לנשיא המכהן ג׳ורג׳ בוש האב אבל ניצח בבחירות הכלליות, אף אחד לא ניצח בבחירות לנשיאות בלעדיה. ב-1996 קלינטון זכה, ב-2000 בוש הבן בהפרש זעום של כמה מאות קולות, ב-2004 הוא שוב זכה בה, ב-2008 ברק אובמה זכה בה, ב-2012 אובמה שוב זכה בה וב-2016 דונלד טראמפ זכה בה. לפלורידה כמו כל מדינה בסנאט יש 2 נציגים. הראשון מרקו רוביו, הוא רפובליקני אשר לא עמד לבחירה משום שנבחר בבחירות 2016 לסנאט והשני, ביל נלסון הדמוקרט, התמודד על כהונה נוספת בבחירות האלו. נלסון הוביל לאורך כל המירוץ, שהיה צמוד מאוד. בחודש האחרון סקוט הוביל בהפרשים זעומים בסקרים כמה פעמים, אך היה נראה שבימים האחרונים נלסון במומנטום וכי הוא חוזר להוביל בפער של אמנם רק כמה אחוזים בודדים, אך אחוזים מאוד יקרים. במיוחד במדינה כמו פלורידה בה בערך 45% דמוקרטים, 45% רפובליקאים ו-10% לא משוייכים. אתמול, ניצח המושל ריק סקוט את נלסון בפער זעום של 0.4% ונבחר, בניגוד לכל הסקרים, לתפקיד סנאטור והדיח את נלסון. לתפקיד מושל המדינה, המועמד הדמוקרטי הוביל גם הוא בסקרים לאורך כל המירוץ, ואף בהפרש כמעט מבטיח של 8-10% לאחרונה על המועמד הרפובליקני ובכל זאת מי זכה? - המועמד הרפובליקני. כך, נוצר מצב שלפלורידה, מדינה מאוד מתנדנדת, כל הסנאטורים רפובליקנים, המושל רפובליקני ועוד שלל נתונים שלא היו מביישים מדינה רפובליקנית מסורתית. האם טראמפ פופולרי במדינה? - כן. והיא ואוהיו, המדינות המאוד מתנדנדות היחידות בהן טראמפ פופולרי.

כלומר, כרגע דונלד טראמפ חזק במדינה החשובה ביותר מבחינה פוליטית בארצות הברית. אמנם יש עוד שנתיים לבחירות לנשיאות, וקשה לדעת מה יהיה עם פרשיותיו ואם בכלל יהיה מועמד לנשיאות ב-2020, אבל כרגע פלורידה אוהבת אותו ומרוצה ממנו. כך גם אוהיו. ובכן, כרגע טראמפ נמצא במצב פוליטי טוב. 

יום שני, 5 בנובמבר 2018

המהפך בחיפה

הבחירות המקומיות בחיפה היו הצבעת אי-אמון. הצבעה על יונה יהב. לאורך כל הדרך בחיפה, אף מועמד לא באמת הצליח לסחוף אחריו מצביעים רבים. 

ראש העיר המכהן של חיפה יונה יהב הגיע לבחירות האלו אחרי 3 קדנציות, כאשר הוא מבקש מתושבי חיפה קדנציה רביעית בתפקיד. לזכותו יש לזקוף את מנהרות הכרמל, הטיילת, איצטדיון סמי עופר ועוד אך לרעתו בא העניין שיונה יהב, לדעת תושבי חיפה, לא עושה מספיק נגד הזיהום, הוא זגזג בעניין בצורה פופוליסטית, הארנונה בחיפה גבוהה בלי הרבה תמורה, העיר התחתית מוזנחת והנתונים הכלכליים לרעתו. אך בראש ובראשונה - נמאס מיונה יהב. תושבי חיפה הרגישו שהוא מיצה.

מול יהב התמודדו בהתחלה שני מועמדים מרכזיים: עינת רותם-קאליש ודוד עציוני. 
רותם-קאליש היא חברת מועצת העיר אשר התמודדה כבר ב-2013 נגד יהב והפסידה. המיאוס מיהב היה לטובתה, אך לעומת זאת לרעתה היה שדעותיה לא ממש ברורות, היא סירבה להתראיין פעמים רבות והתדמית שלה לא כל כך חיובית. 

דוד עציוני זכה לתמיכת הצעירים שמאסו גם מיהב. בסקרים הוא היה לאורך כל הדרך במקום השלישי, שכן היה נראה שיהיה לו קשה לנצח בסיבוב הראשון והוא בסביבות ה-20%. 

כחודש לבחירות, זה היה צמוד בסקרים. נראה היה שהולכים לסיבוב שני. רותם-קאליש נגד יהב, כאשר הפער ביניהם עומד על אחוזים בודדים לטובתה של רותם-קאליש. עציוני היה במקום השלישי במרחק של אחוזים בודדים מתחת ליהב, אך כאמור היה ניכר שהוא לא יצליח לעלות לסיבוב השני. 

מפלגת העבודה החליטה בבחירות האלו לתמוך ברותם-קאליש, ובמקביל לתמוך גם בישראל סביון, איש המפלגה לראשות העיר. בעקבות כך, נפסלה המועמדות של רותם-קאליש שבועות אחדים לבחירות. היא החליטה לערער. לבסוף, הוחלט לקבל את הערעור שלה ולהחזיר אותה להתמודדות. זה העלה את הפופולריות שלה והפך אותה למוכרת בכל המדינה. פתאום, כשהיה כבר נראה שהבחירות בחיפה גמורות וכי יהב בדרך לכהונה רביעית, רותם-קאליש חזרה ובגדול. סקר ימים אחדים לבחירות הראה כי היא הולכת לנצח בפער גדול מאוד - כנראה כבר בסיבוב הראשון. ביום ראשון ה-28 באוקטובר 2018, כיומיים בלבד לבחירות, הגיע מהלך שהביא לווידוי ההריגה הפוליטית של יהב - דוד עציוני, עם ה-20% שלו בסקרים, פורש מהמירוץ ותומך ברותם-קאליש תמורת דיל פוליטי טוב מבחינת שני הצדדים. הוא הסביר את הצעד בשל רצונו להביא לסיום תפקידו של יהב. כנראה הוא הבין כי הוא לא יצליח לנצח, וכי עדיף להשיג את הדיל הכי טוב שהוא יכול. והוא אכן השיג. ב-30 באוקטובר הלכו תושבי חיפה לבחור ואחוז ההצבעה היה גבוה. זה כבר סימן כי יהב הולך להפסיד. ב-22:00 הגיע המדגם של ״רדיו חיפה״ שקבע כי רותם-קאליש מנצחת כבר בסיבוב הראשון עם כמעט 60% מהקולות. תבוסה של ממש ליונה יהב. 

בסופו של דבר, יונה יהב אכן הפסיד. יותר מאשר תושבי חיפה רצו שרותם-קאליש תנצח, הם רצו שיונה יהב יפסיד. הם כבר לא רצו אותו. בהצבעת האי-אמון הזו, יונה יהב חטף תבוסה. 

יום חמישי, 1 בנובמבר 2018

מסקנות ממערכת הבחירות בתל אביב

בתל אביב נפתח המירוץ באופן רשמי לפני כשלושה וחצי חודשים באופן די מנומנם כאשר סגן ראש העיר אסף זמיר הודיע על ריצה בבחירות. כמה ימים לאחר מכן, ראש העיר המכהן של תל אביב רון חולדאי, הודיע כי יתמודד על קדנציה חמישית בתפקיד. זאת, במקביל לכך שחברת הכנסת הפופולרית סתיו שפיר שקלה להתמודד. בראשית אוגוסט לאחר שהסתמן שסתיו שפיר, אשר כבר הוחלט שלא תזכה בתמיכת מפלגתה, העבודה, אשר תמכה בחולדאי בבחירות לא תתמודד, איש התקשורת אסף הראל הודיע על התמודדות. כמו כן גם חברת האופוזיציה היחידה במועצה ציפי ברנד, מועמד ש״ס נתן אלנתן ויו״ר סיעת מרצ בעיר מיטל להבי הודיעו על התמודדותם בשלב זה. באמצע אוגוסט פורסם סקר, עם שפיר, אשר הוכיח כי הטענה לבחירות מנומנות נכונה. חולדאי עם יותר מ-40%, עשרות אחוזים מתחתיו סתיו שפיר, אסף זמיר שכבר התחיל בקמפיין רק עם 10% וכל השאר עם אחוזים בודדים. אך רגע לפני הגשת המועמדות בבחירות, הודיעה ציפי ברנד אשר רק כחודש לפני כן כינתה את אסף זמיר ״מיני-רון״ על הצטרפות לסיעת רוב העיר של זמיר, פרישה מהמירוץ לראשות העיר ותמיכה בו. מיטל להבי פרשה גם היא בטענה כי היא תתמקד בבחירות למועצה, זאת לאחר סקרים לא מחמיאים. כך, נשארנו רק עם ארבעה מועמדים כחודש לפני המירוץ: חולדאי, זמיר, הראל ואלנתן. אך עדיין, חולדאי המשיך להוביל באופן יציב בפער של כ-10%, אך עם קצת יותר מ-30% מהקולות כאשר אחוז המתלבטים הוא גם יותר מ-30%. פתאום היה נראה שזמיר במומנטום והוא יוכל לנצח את הבחירות האלו. יהיה לו קשה, אין ספק, אבל בתוך כמה שבועות הוא הפך את המירוץ ממשעמם למעניין ומסוקר. זאת, בעזרת תקציב גדול והחלפת השלטים שלו מ״הגיע הזמן״ ל״זה צמוד, צאו להצביע!״. בסקר האחרון לפני הבחירות, חולדאי ירד לכ-27.6% לעומת 23.9% של זמיר, עדיין 30% מתלבטים. כאן כבר היה נראה - תל אביב פתוחה לחלוטין ומעניינת אפילו כמו הבחירות בירושלים.
אחוזי ההצבעה ביום הבחירות היו גבוהים משמעותית מאחוזי ההצבעה ב-2013, אך ספק אם בגלל המירוץ הצמוד. ככל הנראה בעיקר בגלל השבתון. כמו כן, בשכונות עבר הירקון, אשר בהן חולדאי תמיד מביס את מתחריו ונחשבות למעוזיו, אסף זמיר מתקרב לחולדאי. הרי שניהם דומים מאוד, והקמפיין של זמיר לעומת הקמפיינים של הורוביץ ב-2013 וחנין ב-2008, פונה גם לתושבי צפון העיר ולא רק למרכז העיר, דרום העיר ויפו. ימים אחדים לפני הבחירות, הורגש כי הראל, המועמד השלישי, מתחזק ולוקח קולות מזמיר. זמיר, אשר העריך ובצדק שלא יהיה סיבוב שני, דחק להצביע בו בטענה הנכונה כי הצבעה להראל היא בפועל הצבעה לחולדאי, שכן כנראה המטה של זמיר סבר כי חולדאי יעבור את ה-40% בסיבוב הראשון, השאלה אם זמיר יקבל יותר ממנו.

התשובה לבסוף - לא. המתקפה של זמיר נגד הראל הייתה אולי מאוחרת מדי ולא השיגה את מטרותיה. חולדאי ניצח וקיבל 46%, זמיר 34% והראל 12%. כמו כן זמיר לא הצליח לנצח בדרום ובצפון, אלא רק באזורים הקלאסיים שלו - מרכז העיר והצפון הישן. לכן, הבחירות הסתיימו בהפרש כזה. מתחושה שאפשר לעשות את זה ל-12% הפרש.

עכשיו, כדאי להסיק מסקנות מהקמפיינים.
חולדאי - 
הקמפיין של חולדאי היה מיושן, משעמם ומתנשא. הקמפיין של חולדאי התחיל רק כשבועיים לבחירות, עם הסיסמה המזלזלת - ״על תל אביב לא מהמרים״. בלי להציג שום הישג, ויש הרבה, של חולדאי. בקמפיין שלו, חולדאי כמעט ולא חידש כלום והרבה לזלזל בזמיר אישית ולחשוב כאילו אם לא יתייחס אליו אז זמיר יישכח והוא ינצח. הוא אף עשה יותר מכך, וכדי שלא להיתקל בשאלות על זמיר, מיעט להתראיין ולהופיע בפומבי בהקשר של הבחירות. הוא היה בטוח יותר מדי בניצחון וזה כמעט עלה לו בראשות העיר.

זמיר - 
זמיר ככל הנראה השקיע המון כסף בקמפיין שהיה חדשני, חיובי אך ללא כל בשורה. מה הבשורה - הגיע הזמן. למה? זמיר לא היה כל כך מוכר עד הבחירות בתל אביב והשאלה שנשאלה בהתחלה היא למה להחליף ראש עיר מכהן? כי הגיע הזמן לך? בהתחלה זה היה מביך וללא שום פירוט ובהמשך זה נעשה שבגלל ש״20 שנה זה יותר מדי ו-25 שנה זה מופרך״. לא הוצגה כאן אלטרנטיבה. כך, קשה לנצח. במיוחד כאשר יריבך משתמשים בזה נגדך ובצדק בטענות כי זמיר הוא מיני-רון. אין לו שום בשורה. הוא לא רוצה להחליף את חולדאי באידיאולוגיה, הוא רוצה להחליף את חולדאי עצמו. כי הוא רון חולדאי.

חבל, כי בעזרת קמפיין קצת יותר טוב, זמיר היה יכול לנצח את חולדאי אשר הופיע עם קמפיין נורא. למזלו של חולדאי, גם לזמיר היה קמפיין לא מספיק טוב.

הראל - 
הקמפיין של אסף הראל היה הכי מרענן וטוב. אולי הכי טוב ויעיל שאפשר לעשות למועמד ללא סיכויים גבוהים לזכות ואפילו להגיע לסיבוב השני. לא היה לו תקציב גבוה ולכן גם לא שלטי חוצות או משהו בסגנון. אלא במיוחד את הרשתות החברתיות. הראל, כידוען בעל עשרות אלפי עוקבים, השתמש בהן בחוכמה, הביע דעות חדות, אמיצות, תקף מתי שצריך והגיע להישגים. הוא הרגיש שאין לו מה להפסיד. 12% בבחירות לראשות העיר וארבעה מושבים במועצת העיר לרשימתו החדשה, "אנחנו העיר", אשר בשל כך תיהיה הסיעה השלישית בגודלה במועצה (אחרי "תל אביב 1" של רון חולדאי ו"רוב העיר" של אסף זמיר).

לסיכום, רון חולדאי היה יכול לגמור את הבחירות מוקדם ולזכות בהן בקלות, אם לא היה מזלזל והיה מתחיל את הקמפיין קצת יותר מוקדם ובצורה יותר חכמה. אסף זמיר היה יכול לזכות עם מנהלי קמפיין יותר טובים, והייתה לו הזדמנות נדירה לאור קמפיין מאוד לא טוב של חולדאי. הראל הוא היחידי שמיצה את כל הפונטציאל שלו וניתן ללמוד ממנו.