יום שני, 21 בדצמבר 2020

הגישה המדינית של טדי רוזוולט לעומת זו של וודרו ווילסון ע"פ קיסינג׳ר


בפרק השני בספרו ״דיפלומטיה״ עב הכרס (תורגם לעברית ע״י הוצאת המרכז האקדמי ״שלם״, 2007), משווה הנרי קיסינג׳ר, מזכיר המדינה והיועץ לביטחון לאומי לשעבר של ארצות הברית (תחת הנשיאים ניקסון ופורד), בין הגישות המדיניות של הנשיאים תיאודור רוזוולט ו-וודרו ווילסון. 


לפי קיסינג׳ר, רוזוולט החזיק בגישה שניתן לראותה כריאליסטית המשולבת עם גישת מאזן הכוחות האירופאית. במסגרת גישה זו, סבר רוזוולט כי הגיעה העת לתרגם את כוחה הכלכלי והגאוגרפי של ארה״ב לכדי עוצמה מדינית ולהתערב בנעשה בעולם. אולם, יש לעשות זאת רק כדי להגן על האינטרסים האמריקאים. וכיצד? יש להחליש את המדינה החזקה ולחזק את המדינה החלשה, ובכך, ליצור מצב של הרתעה מתמדת בין שני הצדדים. ניתן לראות זאת בהחלטתו של רוזוולט באשר לסכסוכים הפנים-אירופאיים - רוזוולט סבר שצריך להתערב בנעשה באירופה ולהתנגד לקיסרות הגרמנית, משום שהיא גורם חזק מדי ואי עצירתה תגרום לה להתפשט בעתיד אל עבר ארה״ב ובכך לסכן את האינטרס האמריקאי. 



ווילסון לעומת זאת כונה ע״י קיסינג׳ר ״נביא-כהן״. ווילסון סבר שיש להתערב בנעשה בעולם כדי לקדם את הערכים הנעלים של ארצות הברית (הרפובליקניזם, החירות וכו׳), גם אם הדבר לא תורם בהכרח לשימור האינטרס האמריקאי. למשל, ווילסון, כמו רוזוולט, סבר שיש להתערב בנעשה באירופה, אך כדי להפיץ את הערכים האמריקאים. לכן, במלחמת העולם הראשונה, ווילסון שאף להדיח את הקיסר הגרמני, וילהלם השני, מסיבות ערכיות (כינון דמוקרטיה במקום שלטון עריצות), ולאו דווקא בשל הרצון להגן על האינטרס הלאומי של ארצות הברית.



בדיעבד, הגישה ששרדה היא דווקא גישתו של ווילסון. וזאת, משום שכדי לצאת ולהילחם במדינות זרות, או כדי שאזרחי המדינה יתמכו בפעולה זו, יש צורך לספק להם סיבה יותר חזקה מ״מאזן הכוחות״ העמום. צריך לספק כסיבה את הערכים שבהם החיילים והאזרחים מאמינים, ובכך לעורר את תמיכתם בפעולה. 


הגישה הריאליסטית של רוזוולט הייתה חסרה את אותו ה״בשר״ עבור ההמון, ולכן חרף היותה נכונה יותר (לדעתי), לא הותירה חותם ניכר על מדיניות החוץ האמריקאית, לעומת הגישה של ווילסון שכן עשתה זאת.