יום שישי, 28 בספטמבר 2018

סיכום עצרת האו"ם ה-73

בימים שלישי עד חמישי האחרון נערכה העצרת הכללית של האומות המאוחדות ה-73 בניו יורק סיטי, ניו יורק, ארצות הברית. אני מתכוון להתייחס כאן ל-4 נאומים. הנאום של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, נאומו של נשיא איראן חסן רוחאני, נאום יו״ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס ונאום ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו.

את הנאומים החשובים פתח הנשיא טראמפ ביום שלישי אחה״צ. בנאומו הוא הסביר באופן רחב את השקפת העולם המדינית שלו ושל ממשלו, הרבה לשבח את עצמו, תקף את איראן, את ציר הרשע, את הסוציאליזם והקומוניזם, את הגלובליזציה ושיבח את בעלות בריתה של ארצות הברית, במיוחד במזרח התיכון.

בעניין נאומו של טראמפ, הוא לא חידש הרבה. הוא רק ניסה להגן על צעדים שנויים במחלוקת שלו בשנה האחרונה, ויש הרבה. אבל בראשם שני צעדים שנוגעים למדינת ישראל - העברת השגרירות לירושלים בדצמבר 2017 וביטול הסכם הגרעין עם איראן במאי 2018. בנאומו, הנשיא ה-45 טראמפ ניסה לפייס את היחסים עם אירופה במיוחד ולהציג את עצמו כמתון האמיתי, כאיש שלום וכריאליסט, לעומת המשוגעים שהוא מתנגד להם.

כמה שעות מאוחר יותר עלה לנאום הנשיא האיראני חסן רוחאני. רוחאני בעצם ניצל את נאומו כדי לענות לנאומו של טראמפ ולתוכנו המשוער של נתניהו בנאומו שנערך כיומיים לאחר נאום רוחאני. הוא התגונן אבל הפעם, בניגוד לנאומו בעצרת הקודמת, לפני שנה, הוא לא היה כל כך מתון. הוא איים על ישראל וארצות הברית וצפצף על דבריו של טראמפ. הנאום עזר לו? לא. הנאום הזיק לו? לא ממש.

ביום חמישי אחה״צ, עלה לנאום יו״ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס. מחמוד עבאס הגיע לנאום לאחר שנה איומה מבחינתו. מכל הבחינות. הוא הסתכסך לחלוטין עם ממשל טראמפ וספג ממנו מכות של ממש, הוא התדרדר מבחינה בריאותית, הוא בשפל מבחינת הפופולריות שלו וכבר לא מחובק על ידי אף מדינה מערבית. גם המדינות הערביות לא ״מתות״ עליו. לכן, הוא הבין כי הוא צריך למשוך את הזמן בשנה הזו. הוא כבר לא עושה חשבון ואומר מה שבראש שלו. הוא יודע שאין לו מה להפסיד כבר. אבל דווקא בנאומו הוא לא היה תקיף כמו שציפו. הוא אמנם הצהיר שייבחן את ההסכמים עם ישראל ושיבח מחבלים. אבל לא הכריז על שינוי כיוון חד משמעי כמו שפרשנים העריכו. לסיכום, אפשר לראות שהוא ״ראש בקיר״, אבל עדיין לא מוכן לפוצץ את הכל.

כמה שעות לאחר מכן עלה ראש הממשלה הישראלי בנימין נתניהו לנאום. נתניהו הוא ההפך ממחמוד עבאס. הוא בשיא פופולריות שלו בישראל, אולי של כל הזמנים, מחובק על ידי ממשל טראמפ, ומבחינת יחסי חוץ השנה הזו הייתה טובה מאוד מבחינתו. ובכן, נאומו של נתניהו היה נאום בחירות מפואר במיוחד. נאום שכוון במיוחד לקהל בישראל. אם להיות יותר מדויק, לגוש המרכז-ימין. באנגלית הרהוטה שלו הוא חשף מתקנים איראניים במזרח התיכון, שלפי מה שפורסם, ה״חשיפה״ הזו לא באמת כל כך משמעותית. ובכן נתניהו גם הגן על חוק הלאום, נאלץ להגיד כמה משפטים קטנים על הפלסטינים ותקף את האנטי-ישראליות והגדיר אותה כ״אנטישמיות״. הנאום צפוי לחזק את התחושה ש״לנתניהו אין מחליף״ ו״רק הוא יכול״, ולחזק אותו בסקרים.

יום חמישי, 20 בספטמבר 2018

חמשת המשפיעים לשנת תשע״ח בישראל

מקום ראשון - בנימין נתניהו
ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו בן ה-68 נבחר לאיש המשפיע ביותר לשנת התשע״ט. זו הייתה שנה קשה לנתניהו אך שגם יצא ממנה מתוק. הוא עבר בה זמנים קשים ביותר, והצליח לסחוף אחריו תומכים רבים ולהגדיל את כוחו.

כשהוגשו נגדו המלצות המשטרה בגין שוחד בפברואר 2018 בשני תיקים, רבים ראו את נפילתו, זאת לאחר חודשים רבים בהם הוא לא מצליח להתרומם בסקרים. אך, דווקא לאחר ההמלצות הוא הגדיל מאוד את כוחו וכיום הוא עומד על כ-36 מנדטים בסקרים, לעומת 24 מנדטים בספטמבר 2017 ובינואר 2018, בסקר האחרון לפני ההמלצות. לאחרונה, הוא הציב יעד למנדטים - 40. ואפשר להגיד כי הוא בהחלט מתקרב לכך.

מקום שני - איילת שקד
איילת שקד היא הפוליטיקאית עם הדעות שהכי מתאימות לפוליטיקה האמריקאית בישראל. היא שמרנית, ימנית ועם דעה כלכלית ליברלית ביותר. כלומר, אם הייתה בארצות הברית הייתה רפובליקנית קלאסית.

היא פועלת על מנת להחליש את האקטיביזם השיפוטי, לעשות פוליטיזציה לבתי המשפט, ממנה שופטים שמרנים התואמים את דעותיה ומכוונת לשיטה האמריקאית של מינוי שופטים.

בתחום הפוליטי היא מתחזקת. בנט היה תמים ועשה טעות אסטראטגית ב-2015, כאשר הרשה למנות אותה לשרת המשפטים ולעמדה משפיעה ונחשבת יותר ממנו, כשר חינוך. זאת, למרות שהיא המספר 2 שלו. בכך, הוא בעצם נתן אור ירוק לפגיעה במעמדו ולאחרונה חבר הכנסת ויו״ר הקואליציה לשעבר דוד ביטן מהליכוד אמר כי אם שקד הייתה מתמודדת בליכוד, היא הייתה מגיעה מקום ראשון בפריימריז. בסקר שפורסם, היא מגיעה אף לכ-33 מנדטים עם הליכוד במידה ותעמוד בראשו.

מקום שלישי - אהוד ברק
ראש הממשלה העשירי של מדינת ישראל אהוד ברק בן ה-76 הוא האופוזיציונר החריף ביותר נגד ראש הממשלה המכהן נתניהו בשנה האחרונה. הוא תוקף בכל כנס, בכל הזדמנות את בנימין נתניהו, לפעמים אף בשפה בוטה אשר חורגת מתחומי הפוליטיקלי-קורקט.

משום שאין מנהיג אמיתי לאופוזיציה הציונית במדינת ישראל, אשר חלוקה בין יאיר לפיד איש המרכז הפופוליסטי לבין אבי גבאי אשר מתדרדר בסקרים ואף זכה לתמיכת ברק בעבר, ברק הוא די מנהיג אופוזיציה מוסכם. מבחוץ. כמו כן, הביקורת הקשה על גבאי ולפיד מהשמאל אשר תומך באופן מוצהר בברק ורואה בו מנהיגו עוזרת לו.

לא ברור אם ברק יתמודד בבחירות הקרובות, ואם כן באיזו מסגרת, אך לקולו יהיה השפעה גדולה בבחירות לכנסת ה-21.


מקום רביעי - ראובן ריבלין
נשיא המדינה אשר חגג לאחרונה יום הולדת 79 הוא נשיא מאוד משפיע ופעיל. למרות שהוא מהליכוד, דווקא הוא מאוד פופולרי בשמאל-מרכז הממלכתי ולא-פופולרי בימין המתלהם והפופוליסטי החדש.

מה לא נאמר עליו - ״בוגד״, ״נאצי״, ״שמאלן״, ״עוכר ישראל״, ״משת״פ של הערבים״, אך הוא ממשיך בדרכו. ממלכתי, מתנגד חריף ביותר לאנטי-דמוקרטים ולמתבהמים. הוא התנגד בחריפות, יחד עם רוב הליכודניקים הקלאסים ובראשם דן מרידור ובני בגין לחוק הלאום הגזעני. הוא מבקר את האנטי-ממלכתיות של ראש הממשלה נתניהו ובצדק, כשצריך.

בעצם, הוא לא בתפקיד בשביל הכבוד. הוא לא יושב בכיסא ומנופף בידו כל כמה שעות בטקסים כאלו ואחרים. הוא נלחם על הדמוקרטיה. על הממלכתיות. הוא מנסה בכל כוחו לשמור על הממלכתיות במדינת ישראל. משום שאין זה תפקיד ביצועי, אז הוא יכול רק לדבר. אבל גם זה מספיק כדי להציב אותו ברשימה זו ולדעתי הוא אחד הנשיאים המשפיעים ביותר שידעה מדינת ישראל.

מקום חמישי - דוד אמסלם
יו״ר הקואליציה ח״כ דוד אמסלם מהליכוד ניהל מאחורי הקלעים את כל השנה העמוסה והסוערת הזו בכנסת. הוא קיבל את משרת יו״ר הקואליציה לאחר התפטרות חבר הכנסת דוד ביטן מהתפקיד ומאז הספיק להעביר שלל חוקים שנויים במחלוקת ובראשם חוק המרכולים, חוק ההמלצות, חוק הפונדקאות, חוק הלאום ועוד.

אמסלם הוא חבר כנסת מתלהם. הוא מונה לתפקיד על ידי ראש הממשלה נתניהו בשל נאמנותו של הראשון לאחרון, כמו קודמו ביטן אשר במהלך תפקידו נאמנותו אף התחזקה ובשיאו עלה רעיון שהוא ימונה לשר בממשלת ישראל. כוח אלקטורלי? מקום גבוה? ניסיון? קריירה מרשימה? - לא ולא. רק נאמנות. כשאמסלם מונה, הרבה פרשנים העריכו כי הוא ייכשל בתפקידו משום שהוא לא ביחסים טובים עם רבים מחברי הכנסת, גם מהקואליציה, לעומת ביטן אשר היה ביחסים טובים גם עם חברי כנסת מהקואליציה וגם מהאופוזיציה. לבסוף, הוכיח אמסלם כי לא רק שלא נכשל, אלא הוא הצלחה גדולה ונתניהו יכול להיות מאוד מרוצה ממנו.