יום ראשון, 2 במאי 2021

ביקורת הספר "התנגשות הציביליזציות"




בספרו "התנגשות הציביליזציות", שיצא לאור בשנת 1996, הציע פרופ' סמואל הנטינגטון המנוח, שעמד בראש בית הספר ללימודים בינלאומיים באוניברסיטת הרווארד, פרדיגמה חדשה לחלוקה המדינית של העולם לאחר המלחמה הקרה - ציביליזציות, המורכבות ממדינה אחת או מכמה מדינות (שלרוב במרכזן עומדת מדינת ליבה), הקשורות בקשר תרבותי-דתי. במקום מזרח מול מערב, וקומוניזם מול קפיטליזם - ציביליזציות מול ציביליזציות.

הציביליזציות, לפי הנטינגטון, הן: הציביליזציה המערבית ובראשה ארצות הברית, הציביליזציה האורתודוקסית בראשות רוסיה, הציביליזציה ההינדית בראשות הודו, הציביליזציה הסינית בראשות הרפובליקה העממית של סין, הציביליזציה היפנית בראשות יפן, והציביליזציה הלטינו-אמריקנית, האסלאמית, האפריקנית והבודהיסטית חסרות מדינות הליבה (המדינה המרכזית בציביליזציה). 

הנטינגטון גם מציע שלושה חוקים על מנת לשמור על השלום בעולם הנחלק לחלוקה של ציביליזציות:

1) חוק ההימנעות: על מדינות הליבה "להתנזר" מהתערבות בסכסוכים של ציביליזציות אחרות. 

2) חוק התיווך המשותף: הנטינגטון טוען כי במלחמת קו השבר, שבהן קבוצות המשויכות לציביליזציות שונות (כמו במלחמת יוגוסלביה אותה הוא סוקר בהרחבה) נלחמות זו בזו, על מדינות הליבה של הציביליזציות המעורבות בסכסוך לנהל משא ומתן כדי לבלום או לעצור את מלחמת הקו השבר, בטרם תתפתח למלחמה גדולה יותר. 

3) חוק המאפיינים המשותפים: על עמים וציביליזציות לנסות לחפש את המשותף להם עם ציביליזציות אחרות. 

היו לי מספר הסתייגויות מטיעוניו של הנטינגטון. 

ראשית, אני חושב שחוק ההימנעות לא לוקח בחשבון הבדלים בעוצמה בין מדינות הליבה השונות. ייתכן שדווקא הנכונות של מדינת ליבה של ציביליזציה א' להתערב בסכסוך בציביליזציה ב', תהווה הרתעה ותצמצם את התמריץ ההתחלתי לפתוח במתקפה בתוך ציביליזציות. 

שנית, הנטינגטון עצמו לא מתכחש לכך שייתכנו סכסוכים בתוך הציביליזציות, ולכן נשאלת השאלה האם מדובר בפרדיגמה שיכולה להחליף את פרדיגמת המזרח כנגד מערב, כפי שהוא מתיימר לעשות. 

שלישית, אני סבור שההכרזה על "ציביליזציה אסלאמית" הינה שגויה, שכן כפי שנראה היום בבירור - לשני זרמיו העיקריים של האסלאם - השיעה והסונה, יש מדינות ליבה נפרדות (איראן לשיעה, ערב הסעודית לסונה). 

ספרו של הנטינגטון מרתק, וגדוש בניתוחים מעניינים של היחסים הבינלאומיים בעולם, הרלוונטיים גם לימינו. אני בהחלט ממליץ לקרוא אותו. 



יום ראשון, 4 באפריל 2021

מדינאות בעולם דינמי - סיכום לספר "דיפלומטיה"


בספרו עב הכרס "דיפלומטיה" (יצא לאור בהוצאת המרכז האקדמי "שלם", 2007), פורס מזכיר המדינה והיועץ לביטחון לאומי לשעבר של ארצות הברית, הנרי קיסינג'ר, את ההיסטוריה הדיפלומטית המערבית, החל מתקופתו של הקרדינל רישלייה ב"מלחמת שלושים השנים", דרך מטרניך ו"הקונצרט האירופי" ועד המגעים הדיפלומטיים של הנשיא האמריקאי רייגן עם המזכיר הכללי הסובייטי גורבצ'וב, שחתמו את המלחמה הקרה. 

ריאל פוליטיק וטובת המדינה לעומת מדיניות המבוססת על מוסר ואידיאולוגיה

עד תקופת כהונתו של הקרדינל רישלייה כראש המיניסטריון הצרפתי ב"מלחמת שלושים השנים", מדיניות החוץ הייתה כפופה לאינטרסים הדתיים או המוסריים של המדינה. בעקבות הרפורמציה הפרוטסטנטית התחלקה אירופה למדינות בעלות בתי מלוכה קתוליים לבין בתי מלוכה פרוטסטנטיים. עם פריצת "מלחמת שלושים השנים" ב-1618, צרפת הקתולית, הייתה, לפי התפיסה ששלטה עד תקופה זו, אמורה לחבור לקתולים (דהיינו, לבית הבסבורג), ולהילחם עמם כנגד הפרוטסטנטים. 

אולם, רישלייה הכריז על פעולה לפי עקרון ה-Raison d'Etat ("טובת המדינה"). כלומר, לפי האינטרס הלאומי שלה. בשל כך, הוא חבר לפרוטסטנטים ואף לאימפריה העות'מאנית המוסלמית, וזאת משום שחשש מכוח יתר של בית הבסבורג, דבר שיעמיד את צרפת בסכנה בטווח הארוך. הוא רצה לשמר את מאזן הכוחות, באמצעות חיזוק הגוף המדיני החלש, והחלשת הגוף המדיני החזק, ובכך תישמר ההרתעה, שתשמר את השלום בעולם. 


בדיפלומטיה האמריקאית מתקיים וויכוח ארוך שנים, בעיקר מאז ראשית המאה ה-20, בין אלו הסבורים שיש לפעול לפי האינטרס הלאומי ולשמור על מאזן הכוחות (גישה המכונה גם "ריאל פוליטיק"), לבין חסידי ההשקפה שהמוסר והערכים האמריקאים אמורים להנחות את מדיניות החוץ. לחסידי ההשקפה האחרונה, ניתן לקרוא "ווילסוניסטים", על שם הנשיא האמריקאי וודרו ווילסון, שבמידה רבה ייסד אסכולה זו במדיניות החוץ האמריקאית כנשיא.  

לפי הווילסוניזם, יש להתערב בעולם כדי להפיץ את הערכים האמריקאיים המוסריים הנעלים, כגון ערכי הדמוקרטיה והחירות. חסידיה של השקפה זו טענו גם, כי קיומן של מדינות לאום בעלות מוסדות דמוקרטיים, תביא להרמוניה כלל עולמית, שתשמר את השלום בעולם. 

לפי קיסינג'ר, חסרון הריאל פוליטיק והגישה של רישלייה הוא שהוא איננו מספק את הלהט הדרוש לחיילים כדי לצאת ולהילחם במקומות מרוחקים. "מאזן הכוחות" הינו מושג מורכב, מסובך ומעורפל, וקשה לשיווק לחיילים. לעומת זאת, הווילסוניזם כן עושה זאת. הפצת הדמוקרטיה והחירות למדינות מתפתחות, והמוסר האמריקאי - אלו דברים שעשויים להביא חיילים אמריקאים לצעוד בגאווה ועם מוטיביציה במקומות אלו. 

חסרונו של הווילסוניזם הוא שאין הוא מאפשר קביעת סדר עדיפויות במדיניות החוץ. לארצות הברית הרי אין את היכולת להתערב בנעשה בכל מדינות העולם, ולא בכדי הזהיר הנשיא האמריקאי, ג'ון קווינסי אדמס, כבר ב-1821 מ״חיפוש מפלצות מעבר לים כדי להשמידן״. הווילסוניזם לא מאפשר למדינאי לשאול את עצמו היכן תועיל ההתערבות יותר מבחינה מוסרית. הרי מדוע הקוריאנים זכאים לחירות ולדמוקרטיה והוויטנאמים לא? הריאל פוליטיק לעומת זאת פותר דילמה זו, בקובעו שיש להתערב היכן שההתערבות תועיל לאינטרס הלאומי האמריקאי. 

שילוב ריאל פוליטיק עם ווילסוניזם

הנשיא ניקסון דיבר כווילסוניסט בזמן שמדיניותו הייתה מדיניות ריאל פוליטיק מובהקת. ניקסון, אשר מתואר על ידי קיסינג'ר, שכיהן תחתיו בשלל תפקידים בכירים, כבעל הבנה ״יוצאת דופן של ממש״ את הגאו-פוליטיקה, חלק על האמיתות הווילסוניסטיות שהאדם הינו טוב מטבעו ושישנה הרמוניה בסיסית בין האומות שיש לקיימה באמצעות יוזמת הביטחון המשותף. 

ניקסון סבר שההרמוניה והשלום השוררים בתקופת זמן מסוימת, אינם אלא איים זמניים של שלווה בתוך עולם מסוכן, שבו הדרך היחידה לשמור על היציבות והשלום הינם באמצעות עמידה על המשמר. בשל כך, ניווט ניקסון את מדיניות החוץ האמריקאית על פי האינטרס הלאומי של המדינה, ותוך הסתמכות על מאזן הכוחות. 

בחינתו של קיסינג'ר את הסדר העולמי מחדש, ועצות למדינאים האמריקאים (פורסם ב-1994)

בחינה זו, נכתבה סמוך לשנת 1994, שנים אחדות לאחר סיום המלחמה הקרה. קיסינג'ר טוען כי היעדר הסכנה האידיאולוגית והאסטרטגית, עקב התפרקותה של ברית המועצות, משחרר את האומות לנקוט מדיניות חוץ המבוססת יותר על האינטרס הלאומי. הוא חוזה (עם דיוק חלקי, שכן לא חזה את עליית הג'יאהדיזם האסלאמי) שהיציבות בעולם תיהיה תלויה במידה רבה בשלושה דברים עיקריים:

* הצלחת הדמוקרטיזציה ברוסיה והשאלה האם יצליחו לרסן את מדיניות החוץ שלה הנוטה להתערב במדינות שכנות. 

* היציבות באסיה ובאוקיינוס השקט.

* התאמת נאט"ו והאיחוד האירופי לעולם שלאחר המלחמה הקרה. 

קיסינג'ר טוען כי בעקבות התחלוקותו של העולם לאחר תום המלחמה הקרה למצב של מדינות רבות, במקום עולם ״דו קוטבי״ של מעצמות על, הכוח התפזר בין מדינות רבות, ובשל כך יהיה לארצות הברית קשה יותר להתערב ברחבי העולם. הוא גם טוען כי עלייתם של מוקדי כוח אחרים בעולם - במערב אירופה, ובמדינות כגון סין ויפן, אינה צריכה להדאיג את ארצות הברית, משום שפיתוחן של חברות לא מערביות הייתה מטרה אמריקנית מאז תכנית מרשל. 

כמו כן, מכריע קיסינג'ר בשאלה האם כדאי להעדיף את האינטרס הלאומי על שיקולי המוסר בכך שכותב כי ראוי להגיע לאיזון בסוגיה. אך, קיסינג'ר מסייג בהמשך את דבריו בכותבו כי כאשר נקבע איזון כזה, על מדיניות החוץ להגדיר את האינטרסים החיוניים שלה - דהיינו, שינוי בסביבה הבינלאומית שהסיכוי כי יערער את הביטחון הלאומי רב כל כך עד שיש להתנגד לו, ללא קשר לשאלה כמה הסכנה נחשבת ללגיטימית. 

ובכן, ומהי סכנה כזו לדעת קיסינג'ר? - ״שליטה של מעצמה אחת באחד משני חלקיה העיקריים של אירופה או אסיה״. קיסינג'ר טוען כי לסכנה כזו ארה"ב חייבת להתנגד. 

קיסינג'ר חוזר ואומר כי על ארצות הברית למצוא את האיזון בין שאיפותיה לנהוג באופן ״צלבני״ בעולם כדי לקדם את ערכיה, ובין נטייתה להתכנס לתוך עצמה ולנקוט במדיניות בדלנית. הוא טוען כי מדיניות של יציאה ל״מסעות צלב״ בעולם תדלל את כוחה של ארצות הברית, ומדיניות בדלנית תפקיר את ביטחונה ושגשוגה של ארצות הברית למדינות אחרות, דבר שיגרום לארצות הברית לאבד שליטה על הנעשה בעולם. ולכן, מגיע קיסינג'ר למסקנה: הדבר הנחוץ ביותר עבור ארצות הברית הוא אמת מידה לברירת מטרותיה. 

הוא גם טוען שארץ אידיאליסטית כארצות הברית לא יכולה להתחשב רק בשיקולים של מאזן כוחות, אך חייבת להתחשב גם בהם, אם ברצונה להגשים את יעדיה האידיאליסטיים. 

לבסוף, קובע קיסינג'ר - על ארצות הברית לנקוט במדיניות דומה לזו של הקנאצלר הגרמני ביסמרק בשנותיו האחרונות בתפקיד. היא צריכה לשמור על מאזן הכוחות, אך לא באמצעות חישובים קרים, כפי שנהגה בריטניה תחת ראשי הממשלות פלמרסטון ודישראלי, אלא באמצעות הסכמה על יעדים משותפים עם קבוצות שונות של ארצות, דבר שירסן את הכוח מראש, וימנע הפרה של מאזן הכוחות. 

סיכום



קיסינג'ר בוחן מדינאים גדולים ורבים, שחלקם מסוקרים באור חיובי וחלקם באור שלילי ואף מאוד, ואת התנהלותם אל מול האתגרים שעמדו ושאיפותיהם האידיאולוגיות-מוסריות. הוא מנתח מאורעות היסטוריים, ומגבה את ניתוחו במסמכים, תזכירים, ספרים, נאומים ועוד. כתיבתו נהדרת, בהירה, עניינית ונוקבת, שגרמה לי לקרוא בשקיקה את כל הפרקים והעמודים הרבים של הספר.  

אני חושב שמדובר בספר חובה לכל אדם המתעניין ביחסים בינלאומיים ובהיסטוריה המערבית, ובפרט בזו הצבאית-מדינית מאז המאה ה-17. 

ספר זה הוא יצירת מופת של ממש, שממנה ניתן להבין את גדולתו וכשרונו הרב של קיסינג'ר, שבזכותו הוא זכה לתהילה הרבה לה הוא זוכה עד היום, ובצדק. 




יום שני, 1 במרץ 2021

מהלכי הממשל האמריקאי לפיוס עם ארגון הטרור "חות'ים"



בניסיון לפייס את החות'ים, ארגון טרור ג'יאהדיסטי אשר נלחם כנגד ערב הסעודית, עוין באופן מובהק את ארצות הברית וישראל ונתמך על ידי איראן, הודיע מזכיר המדינה של ארצות הברית, אנתוני בלינקן, על הסרתם של החות'ים מרשימת ארגוני הטרור הזרים ב-16 בפברואר 2021, ועל שורה של מחוות חד-צדדיות נוספות לטובת אזרחי תימן, מדינה בה מתנהלת מלחמת אזרחים קשה זה כמעט 6 שנים.

נקודת המוצא של החלטת בלינקן הייתה נקודת מוצא קלאסית של מדינאים מהמפלגה הדמוקרטית - שהשלום הוא דבר נורמלי, והרצון הטוב הוא דבר טבעי, ולכן, על ארצות הברית, אם ברצונה לנהל משא ומתן באופן מיטבי, לסלק יסודות שיראו כיסודות של כפייה, על ידי אותן מחוות חד-צדדיות.

האם החות'ים אכן התפייסו? התשובה היא לא. הם המשיכו, גם אחרי ההכרזה, במלחמה עיקשת כנגד ערב הסעודית ובעלות בריתה במלחמת האזרחים התימנית, ואף ביום שבת האחרון שיגרו טילים לעבר הבירה הסעודית, ריאד.

ומדוע? - משום שכמעט אף פעם לא משלם צד במלחמה, בעת התרחשותה, על דברים שכבר ניתנו לו. אדרבא, ההקלה של הלחץ ואותן המחוות מפתות את הצד שמקבל את ההטבות להמשיך בלחימה, ולמאן לשאת ולתת, מתוך תקווה לקבל הטבות נוספות, ובחינם.

ובכן, מה יש לעשות לדעתי? יש להילחם, להמשיך את הלחץ ואף להגבירו, ובכך גם לאלץ את החות'ים לשאת ולתת, כאשר ארצות הברית מגיעה למשא ומתן עמם מעמדה של עליונות מובהקת.

שלום משיגים מנקודת עוצמה, ולא להפך.

יום רביעי, 13 בינואר 2021

כתב ההגנה של פרופ' אלן דרשוביץ עבור הנשיא דונלד טראמפ


   


ב-6 בינואר 2021, נשא הנשיא טראמפ נאום מיוחד בעצרת בסמוך לבית הלבן, בו הפציר בסגנו, מייק פנס, אשר מתוקף תפקידו משמש גם כנשיא הסנאט, לדחות אלקטורים ממדינות בהן הוא טען שהיו זיופים ונספרו קולות לא חוקיים, ולמעשה לא לאשר את תוצאות בחירת האלקטורים. חרף הפצרותיו של טראמפ, לא דחה פנס את האלקטורים בטענה כי אין לו הסמכות לעשות כן. 

זמן קצר לאחר החלטה זו של פנס, הסתערו המונים לעבר גבעת הקפיטול, מקום מושבו של הקונגרס, כאשר חלקם אף הצליחו לפלוש לתוכו. ההסתערות גרמה לדחיית הדיונים בדבר אישור בחירת האלקטורים במספר שעות, שבסופם אישר הקונגרס את בחירת האלקטורים ובחר בג׳ו ביידן לתפקיד הנשיא ה-46 של ארצות הברית, ובקאמלה האריס לתפקיד סגנית הנשיא ה-49 של ארצות הברית. 

במקביל, החלו הדמוקרטים בהליך הדחה כנגד נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ - הליך ההדחה השני שמתקיים כנגדו, לאחר שבראשון שנערך בשנים 2019-2020, הוא זוכה על ידי הסנאט. 

סעיפי כתב האישום המוצע לבית הנבחרים נגד טראמפ הם:

1) הסתה בזדון לאלימות כנגד ממשלת ארצות הברית. 

2) בגידה באמון כנשיא. 

3) מעורבות במעשי המרדה. 

בעקבות כך, פרסם פרופ' אלן דרשוביץ, מעורכי הדין הידועים ביותר בארצות הברית, פרק בהסכת (פודקאסט) שלו, ״The Dershow״, בו הוא דן באישומים ומנסה להוכיח מדוע אין להדיח את הנשיא טראמפ בגינם, ומדוע הם לא מהווים עבירה על החוק. 

ראשית, פותח דרשוביץ בשתי שאלות שעליהן הוא ינסה לענות במהלך הפרק:

הראשונה - האם התיקון הראשון לחוקה, המונע מהקונגרס לחוקק חוקים המגבילים את חופש הביטוי, מגן על נאומו של הנשיא טראמפ?

השנייה - בהנחה והחוקה מגנה על הנאום, האם אותו הנאום עדיין יכול לשמש כבסיס להדחה?

ובכן, דרשוביץ מבקש להחזיר את המאזינים לפסק הדין "ברנדנבורג נגד אוהיו" (Brandenburg v. Ohio) משנת 1969. פסק הדין עוסק בערעור שהגיש קלרנס ברדנבורג, מנהיג תנועת הימין הקיצוני הידועה לשמצה ה״קו-קלוקס-קלאן״ (KKK), לבית המשפט העליון של ארצות הברית. ברנדנבורג הואשם ואף הורשע במספר ערכאות בתמיכה באלימות באופן הנוגד את חוקי מדינת אוהיו. זאת, לאחר שנשא נאום מול קהל גדול של תומכים בו אמר: "אם נשיאנו, הקונגרס שלנו, בית המשפט העליון שלנו, ימשיכו לדכא את הגזע הלבן, אזי יינקמו נקמות". כלומר, יש כאן הצהרה שנשמעת לחלוטין כקריאה לאלימות כנגד הנשיא, בית המשפט העליון ואחרים שמנסים לדכא, לטענתו, את הגזע הלבן. כמו כן, ברדנבורג אמר: "400 אלף איש צועדים לקונגרס" וש"הכושים (מילים שלו) צריכים לחזור לאפריקה (...) יהודים צריכים לחזור לישראל". בנוסף לכך, הרבה מהאנשים בעצרת נשאו נשקים. 

כלומר, יש כאן נאום קיצוני בהרבה לעומת נאומו של הנשיא טראמפ ביום רביעי ה-6 בינואר 2021, שבו לא נשמעו קריאות או אמירות שסביר שישתמעו כקריאה לנקמה, אלימות, כניסה לתוך הקפיטול או הפרת החוק. חרף זאת, פסק העליון בתיק ״ברנדנבורג נגד אוהיו״ לטובתו של ברנדנבורג, בטענה כי ״הערבויות החוקתיות של חופש הביטוי והעיתונות החופשית אינן מאפשרות למדינה לאסור שימוש בכוח או הפרת החוק אלא אם כן הפרה כזו מכוונת להסית או לייצר פעולה מפרת חוק בוודאות הקרובה", ולמעשה יצר את המבחן המשפטי "פעולה לא חוקית מיידית" (imminent lawless action), הקובע שהגנת חופש הביטוי לא חלה רק במקרה שבו נשמעת קריאה להפרת החוק בטווח הזמן הקרוב. 

לאור זאת, מגיע דרשוביץ למסקנה כי הנאום מוגן על ידי החוקה, וכי שימוש בנאום המוגן על ידי החוקה כבסיס להדחה וקרימינליזציה לאותו הנאום על ידי הקונגרס, מהווים פעולה לא חוקתית. כמו כן, טוען דרשוביץ, כי לא ניתן להדיח נשיא לאחר תום כהונתו, ולכן הגשת כתב אישום (על ידי בית הנבחרים) ללא משפט בסנאט - כלומר ללא מתן האפשרות לנאשם להוכיח לכל את חפותו כאשר כתב האישום ירחף מעל ראשו של הנאשם עד סוף ימיו, מהווה גם היא פעולה לא חוקתית.