בספרו עב הכרס "דיפלומטיה" (יצא לאור בהוצאת המרכז האקדמי "שלם", 2007), פורס מזכיר המדינה והיועץ לביטחון לאומי לשעבר של ארצות הברית, הנרי קיסינג'ר, את ההיסטוריה הדיפלומטית המערבית, החל מתקופתו של הקרדינל רישלייה ב"מלחמת שלושים השנים", דרך מטרניך ו"הקונצרט האירופי" ועד המגעים הדיפלומטיים של הנשיא האמריקאי רייגן עם המזכיר הכללי הסובייטי גורבצ'וב, שחתמו את המלחמה הקרה.
ריאל פוליטיק וטובת המדינה לעומת מדיניות המבוססת על מוסר ואידיאולוגיה
עד תקופת כהונתו של הקרדינל רישלייה כראש המיניסטריון הצרפתי ב"מלחמת שלושים השנים", מדיניות החוץ הייתה כפופה לאינטרסים הדתיים או המוסריים של המדינה. בעקבות הרפורמציה הפרוטסטנטית התחלקה אירופה למדינות בעלות בתי מלוכה קתוליים לבין בתי מלוכה פרוטסטנטיים. עם פריצת "מלחמת שלושים השנים" ב-1618, צרפת הקתולית, הייתה, לפי התפיסה ששלטה עד תקופה זו, אמורה לחבור לקתולים (דהיינו, לבית הבסבורג), ולהילחם עמם כנגד הפרוטסטנטים.
בדיפלומטיה האמריקאית מתקיים וויכוח ארוך שנים, בעיקר מאז ראשית המאה ה-20, בין אלו הסבורים שיש לפעול לפי האינטרס הלאומי ולשמור על מאזן הכוחות (גישה המכונה גם "ריאל פוליטיק"), לבין חסידי ההשקפה שהמוסר והערכים האמריקאים אמורים להנחות את מדיניות החוץ. לחסידי ההשקפה האחרונה, ניתן לקרוא "ווילסוניסטים", על שם הנשיא האמריקאי וודרו ווילסון, שבמידה רבה ייסד אסכולה זו במדיניות החוץ האמריקאית כנשיא.
לפי הווילסוניזם, יש להתערב בעולם כדי להפיץ את הערכים האמריקאיים המוסריים הנעלים, כגון ערכי הדמוקרטיה והחירות. חסידיה של השקפה זו טענו גם, כי קיומן של מדינות לאום בעלות מוסדות דמוקרטיים, תביא להרמוניה כלל עולמית, שתשמר את השלום בעולם.
לפי קיסינג'ר, חסרון הריאל פוליטיק והגישה של רישלייה הוא שהוא איננו מספק את הלהט הדרוש לחיילים כדי לצאת ולהילחם במקומות מרוחקים. "מאזן הכוחות" הינו מושג מורכב, מסובך ומעורפל, וקשה לשיווק לחיילים. לעומת זאת, הווילסוניזם כן עושה זאת. הפצת הדמוקרטיה והחירות למדינות מתפתחות, והמוסר האמריקאי - אלו דברים שעשויים להביא חיילים אמריקאים לצעוד בגאווה ועם מוטיביציה במקומות אלו.
חסרונו של הווילסוניזם הוא שאין הוא מאפשר קביעת סדר עדיפויות במדיניות החוץ. לארצות הברית הרי אין את היכולת להתערב בנעשה בכל מדינות העולם, ולא בכדי הזהיר הנשיא האמריקאי, ג'ון קווינסי אדמס, כבר ב-1821 מ״חיפוש מפלצות מעבר לים כדי להשמידן״. הווילסוניזם לא מאפשר למדינאי לשאול את עצמו היכן תועיל ההתערבות יותר מבחינה מוסרית. הרי מדוע הקוריאנים זכאים לחירות ולדמוקרטיה והוויטנאמים לא? הריאל פוליטיק לעומת זאת פותר דילמה זו, בקובעו שיש להתערב היכן שההתערבות תועיל לאינטרס הלאומי האמריקאי.
שילוב ריאל פוליטיק עם ווילסוניזם
הנשיא ניקסון דיבר כווילסוניסט בזמן שמדיניותו הייתה מדיניות ריאל פוליטיק מובהקת. ניקסון, אשר מתואר על ידי קיסינג'ר, שכיהן תחתיו בשלל תפקידים בכירים, כבעל הבנה ״יוצאת דופן של ממש״ את הגאו-פוליטיקה, חלק על האמיתות הווילסוניסטיות שהאדם הינו טוב מטבעו ושישנה הרמוניה בסיסית בין האומות שיש לקיימה באמצעות יוזמת הביטחון המשותף.
ניקסון סבר שההרמוניה והשלום השוררים בתקופת זמן מסוימת, אינם אלא איים זמניים של שלווה בתוך עולם מסוכן, שבו הדרך היחידה לשמור על היציבות והשלום הינם באמצעות עמידה על המשמר. בשל כך, ניווט ניקסון את מדיניות החוץ האמריקאית על פי האינטרס הלאומי של המדינה, ותוך הסתמכות על מאזן הכוחות.
בחינתו של קיסינג'ר את הסדר העולמי מחדש, ועצות למדינאים האמריקאים (פורסם ב-1994)
בחינה זו, נכתבה סמוך לשנת 1994, שנים אחדות לאחר סיום המלחמה הקרה. קיסינג'ר טוען כי היעדר הסכנה האידיאולוגית והאסטרטגית, עקב התפרקותה של ברית המועצות, משחרר את האומות לנקוט מדיניות חוץ המבוססת יותר על האינטרס הלאומי. הוא חוזה (עם דיוק חלקי, שכן לא חזה את עליית הג'יאהדיזם האסלאמי) שהיציבות בעולם תיהיה תלויה במידה רבה בשלושה דברים עיקריים:
* הצלחת הדמוקרטיזציה ברוסיה והשאלה האם יצליחו לרסן את מדיניות החוץ שלה הנוטה להתערב במדינות שכנות.
* היציבות באסיה ובאוקיינוס השקט.
* התאמת נאט"ו והאיחוד האירופי לעולם שלאחר המלחמה הקרה.
קיסינג'ר טוען כי בעקבות התחלוקותו של העולם לאחר תום המלחמה הקרה למצב של מדינות רבות, במקום עולם ״דו קוטבי״ של מעצמות על, הכוח התפזר בין מדינות רבות, ובשל כך יהיה לארצות הברית קשה יותר להתערב ברחבי העולם. הוא גם טוען כי עלייתם של מוקדי כוח אחרים בעולם - במערב אירופה, ובמדינות כגון סין ויפן, אינה צריכה להדאיג את ארצות הברית, משום שפיתוחן של חברות לא מערביות הייתה מטרה אמריקנית מאז תכנית מרשל.
כמו כן, מכריע קיסינג'ר בשאלה האם כדאי להעדיף את האינטרס הלאומי על שיקולי המוסר בכך שכותב כי ראוי להגיע לאיזון בסוגיה. אך, קיסינג'ר מסייג בהמשך את דבריו בכותבו כי כאשר נקבע איזון כזה, על מדיניות החוץ להגדיר את האינטרסים החיוניים שלה - דהיינו, שינוי בסביבה הבינלאומית שהסיכוי כי יערער את הביטחון הלאומי רב כל כך עד שיש להתנגד לו, ללא קשר לשאלה כמה הסכנה נחשבת ללגיטימית.
ובכן, ומהי סכנה כזו לדעת קיסינג'ר? - ״שליטה של מעצמה אחת באחד משני חלקיה העיקריים של אירופה או אסיה״. קיסינג'ר טוען כי לסכנה כזו ארה"ב חייבת להתנגד.
קיסינג'ר חוזר ואומר כי על ארצות הברית למצוא את האיזון בין שאיפותיה לנהוג באופן ״צלבני״ בעולם כדי לקדם את ערכיה, ובין נטייתה להתכנס לתוך עצמה ולנקוט במדיניות בדלנית. הוא טוען כי מדיניות של יציאה ל״מסעות צלב״ בעולם תדלל את כוחה של ארצות הברית, ומדיניות בדלנית תפקיר את ביטחונה ושגשוגה של ארצות הברית למדינות אחרות, דבר שיגרום לארצות הברית לאבד שליטה על הנעשה בעולם. ולכן, מגיע קיסינג'ר למסקנה: הדבר הנחוץ ביותר עבור ארצות הברית הוא אמת מידה לברירת מטרותיה.
הוא גם טוען שארץ אידיאליסטית כארצות הברית לא יכולה להתחשב רק בשיקולים של מאזן כוחות, אך חייבת להתחשב גם בהם, אם ברצונה להגשים את יעדיה האידיאליסטיים.
לבסוף, קובע קיסינג'ר - על ארצות הברית לנקוט במדיניות דומה לזו של הקנאצלר הגרמני ביסמרק בשנותיו האחרונות בתפקיד. היא צריכה לשמור על מאזן הכוחות, אך לא באמצעות חישובים קרים, כפי שנהגה בריטניה תחת ראשי הממשלות פלמרסטון ודישראלי, אלא באמצעות הסכמה על יעדים משותפים עם קבוצות שונות של ארצות, דבר שירסן את הכוח מראש, וימנע הפרה של מאזן הכוחות.
סיכום
קיסינג'ר בוחן מדינאים גדולים ורבים, שחלקם מסוקרים באור חיובי וחלקם באור שלילי ואף מאוד, ואת התנהלותם אל מול האתגרים שעמדו ושאיפותיהם האידיאולוגיות-מוסריות. הוא מנתח מאורעות היסטוריים, ומגבה את ניתוחו במסמכים, תזכירים, ספרים, נאומים ועוד. כתיבתו נהדרת, בהירה, עניינית ונוקבת, שגרמה לי לקרוא בשקיקה את כל הפרקים והעמודים הרבים של הספר.
אני חושב שמדובר בספר חובה לכל אדם המתעניין ביחסים בינלאומיים ובהיסטוריה המערבית, ובפרט בזו הצבאית-מדינית מאז המאה ה-17.
ספר זה הוא יצירת מופת של ממש, שממנה ניתן להבין את גדולתו וכשרונו הרב של קיסינג'ר, שבזכותו הוא זכה לתהילה הרבה לה הוא זוכה עד היום, ובצדק.
דן זו סקירה מאלפת, מרתקת ומעניינת. כל הכבוד על השקידה והמאמץ שהושקעו בקריאה בניתוח ובכתיבת סיכום הדברים. שאפו!!!
השבמחק