יום שני, 12 באוגוסט 2019

התכנית הכלכלית-חברתית של פרץ ולוי אבקסיס - סוציאל פופוליזם הרסני


עמיר פרץ בחודש שעבר. (צילום: רענן כהן)


הבוקר (יום שני), הציג יו״ר העבודה-גשר, ח"כ עמיר פרץ, את תכניתו הכלכלית-חברתית לקראת הבחירות לכנסת העשרים ושתיים שייערכו עוד קצת יותר מחודש. התכנית הכלכלית של הרשימה היא תכנית פופוליסטית ורדיקלית ביותר. היא כוללת העלאת שכר המינימום ל-40 ש"ח בשעה (לעומת 29.12 ש"ח כיום), בניית 200 אלף דירות בבנייה ממשלתית, 0% מע"מ על 100 מוצרי יסוד ועוד.

המפלגה טוענת כי עלות התכנית היא 30 מיליארד ש״ח, אולם קראתי כי מדובר בהערכה שמרנית, ויכול להיות שמדובר בסכום גבוה יותר. 

ובכן, איך העבודה-גשר מציעה לממן את התכנית? העלאת המס השולי מ-50% ל-57% על הכנסות בין 44 אלף ש"ח ל-54 אלף ש"ח והוספת מדרגת מס נוספת למרוויחים מעל 54 אלף ש"ח עם מס הכנסה של לא פחות מ-65%, השוואת המס השולי על ההון למס השולי על העבודה, העלאת מס רווחי הון ל-35% עבור בעלי השליטה ול-30% עבור מי שאינו בעל שליטה, "מאבק בהון השחור", ביטול הכספים הקואליציונים, הפסקת התקציבים המיוחדים להתנחלויות והגדלת יחס החוב-תוצר מ-61% ל-65%. 

ראשית, שכר מינימום גורם לעליית מחירים ויש כלכלנים רבים הסבורים כי גם לעלייה באבטלה. מפלגת העבודה מתיימרת להיות סוציאל-דמוקרטית, אך במדינות סוציאל-דמוקרטיות מצליחות, כמו בשוודיה, אין שכר מינימום. 

שנית, דיור ציבורי הוכח כמוביל לפשע ומנציח עוני. 

שלישית, כיצד בדיוק ייקבעו מה הם 100 "מוצרי היסוד"? זה עשוי לגרום לשחיתות שלטונית, שכן לכל יצרן מזון יהיה אינטרס שמוצריו יהיו ברשימה. כמו כן, זה יגרום לעוד סיבוך של מערכת המס של מדינת ישראל המסובכת מאוד כבר היום. 

רביעית, העלאת המס על העשירים וקביעת מדרגת מס נוספת תגרום, ככל הנראה, לפגיעה בצמיחה, עזיבתם של עשירים מישראל (דבר שיגרום לירידה בהכנסות ולא להפך) ויותר העלמות מס וגם כאן, לעוד סיבוך של מערכת המס בישראל. 

חמישית, איך בדיוק מתכוונים בעבודה-גשר לבטל את הכספים הקואליציונים? 

שישית, העלאת החוב תגרום לירידה בדירוג האשראי של מדינת ישראל, ובשל כך הריבית על החוב תעלה, מה שיגרום לעוד העלאת מס על מנת להחזיר את הכסף.

שביעית, כבר כיום המס על רווחי הון הוא גבוה מבמדינות סקנדינביה ובין הגבוהים ביותר במערב. בעקבות המחאה החברתית, הממשלה העלתה את המס והדבר גרם לניתוב השקעות לנדל"ן ומחירי הדיור עלו. זה מה שיקרה גם הפעם. 

לסיכום, 
התכנית של העבודה-גשר היא תכנית פופוליסטית הרסנית. אם תבוצע, היא תגרום לעליית מחירים, עלייה באבטלה, העלאת מס גם על מעמד הביניים והשכבות הנמוכות, שחיתות שלטונית, פגיעה בצמיחה וירידה בהכנסות המדינה ממיסים. 

השר לשעבר נפתלי בנט מצא את הכינוי המושלם לתכנית - "מישראל לונצואלה בשנתיים". 

יום רביעי, 7 באוגוסט 2019

מהו ליברליזם/מאמר אורח

פסל החירות. (צילום: Dominique James)



בבחירות הקודמות, בעיקר עקב התמודדותה של מפלגת זהות לכנסת, הציבור הישראלי נחשף מחדש למונח שלא הראה את פניו שנים רבות בפוליטיקה הישראלית – ליברליזם. אפשר לחשוב שהליברליזם, הליבטריאניזם ותפיסות דומות הן המצאות של מערכת הבחירות האחרונה והנוכחית, אך למעשה אלו תפיסות שמלוות את הפוליטיקה העולמית, ואת הישראלית גם כן, זה זמן רב (גם אם השפעתן ירדה בשנים האחרונות). יחד עם התחזקות השיח הליברלי בארץ, פירושים שגויים לפילוסופיה הליברלית צצים ומציגים אותו באור אחר לחלוטין ממהותו המקורית. מאמר זה בא לעשות סדר בנושא ולהסביר מהו הליברליזם, מהן הסוגיות המרכזיות בהן הוא עוסק ומהם הנימוקים לו.


היסטוריה
ליברליזם היא תפיסה פוליטית ואינדבידואליסטית המקדשת את חירות הפרט. הליברליזם דוגל במתן זכות בחירה וחופש לכל אינדבידואל, ולשם כך מקדש שלוש זכויות שבשיח הליברלי נקראות "הזכויות הטבעיות": חירות, חיים וקניין. ראשית הליברליזם בעידן הנאורות, בהגותם של הוגים כמו ג'ון לוק ומונטסקייה.
הדוגלים בליברליזם מאמינים בבניית מערכת מדינית השומרת על שלושת הזכויות הטבעיות. על כן, ליברלים תומכים לרוב בדמוקרטיה ליברלית ובמערכת קפיטליסטית. הנימוקים לליברליזם רבים ושונים זה מזה, ויפורטו בהמשך.
במאה ה־18 וה־19 קולות ליברלים החלו להתעורר ברחבי אירופה, בעיקר במדינות כמו בריטניה וצרפת, ונוסדו שם מפלגות ליברליות הדוגלות בסחר חופשי ובמתן זכויות לפרט. עד סוף המאה ה־19, הליברליזם הכלכלי (כלומר, מערכת כלכלית קפיטליסטית בעלת שיעור פיקוח נמוך יחסית וחירות כלכלית מרובה) נעשה למערכת הכלכלית השולטת במדינות מערב אירופה, כמו בריטניה, אוסטריה ועוד.
בסוף המאה ה־20 המונח 'ליברליזם' עבר שינוי אידיאולוגי בארצות הברית. מתיאור אידיאולוגיה המעודדת את חירות הפרט, עבר הליברליזם לתאר אידיאולוגיות הדוגלות בשוויון כלכלי ובצדק חברתי־כלכלי. התחזקות הסוציאליזם באירופה ובאמריקה בסוף המאה ה־19 תרמו לשינוי במשמעות המונח. האמריקאים, שמדינתם הוקמה על יסודות הליברליזם של תקופת הנאורות, עברו לכנות את הליברליזם של המאה ה‏־19 וה־18 בשם "ליברליזם קלאסי". על אף השינוי באמריקה, במדינות אירופה משמעות המונח נשמרה, ועד היום מפלגות הדוגלות בליברליזם המקורי נקראות "מפלגות ליברליות".
עם התחזקות הסוציאליזם והגעתו לשיא במלחמת העולם השנייה ואחריה, השיח הליברלי וההגנה עליו לנוכח הרוח הסוציאליסטית שסחפה את אירופה התעצמו מאוד. דוגמה עיקרית לכך היא "האסכולה האוסטרית" – אסכולת כלכלנים שמקורם באוסטריה, כגון פרידריך האייק ולודוויג פון־מיזס, שהחלו להגן על הקפיטליזם והליברליזם של המאה ה־19. באמריקה התחילה תנועה מקבילה – ליברטריאניזם. בעיקרו, הליברטריאניזם דומה לליברליזם הקלאסי, והוא בעצם ממשיך דרכו. אמנם ישנם מספר הבדלים בין האידיאולוגיות, אך לעיתים קרובות השימוש בשני המונחים זהה.
התורה הליברטריאנית, שהונהגה על ידי הוגי דעות כגון מארי רות'בארד ומיזס, והושפעה מהגותה של איין ראנד, תפסה תאוצה בארצות הברית, והובילה לשיח מחודש בנושאי הליברליזם.

דעות
ליברלים תומכים בביזור הסמכות הממשלתית והקטנתה, ובמתן חירות מקסימלית לתושבי המדינה. דעות נפוצות בקרב ליברלים הן, למשל, התרת ביצוע "פשעים ללא קורבן", כלומר מעשים שאינם חוקיים בהם לא מעורבים אנשים נוספים חוץ ממבצע המעשה עצמו, למשל צריכת סמים או הימורים. ליברלים תומכים בחופש בכל שאר תחומי החיים, כגון חופש דת וחופש מכפייה, המתבטא גם בחופש כלכלי – הנהגת מערכת קפיטליסטית והקטנת המעורבות הממשלתית בכלכלה.

נימוקים לליברליזם
הוגי הנאורות, כמו ג'ון לוק, תיארו את הליברליזם ואת הזכויות הטבעיות ככאלו שנובעות מעצם האדם יציר האל, ובכך נתנו לליברליזם נופך דתי. נופך זה נשמר בחלק מהאידיאולוגיות התומכות בליברליזם עד היום, כמו למשל בשמרנות ליברלית.
עם זאת, קיימים גם נימוקים אחרים לליברליזם. לאחר הופעת הליברטריאניזם האמריקאי, השיח הליברלי התחדש ועימו גם ההגות וההתעסקות בהצדקת האידיאולוגיה.
דוגמה עיקרית לנימוק פרו־ליברלי היא הנימוק התועלתני. אדם תועלתני תומך ליברליזם סבור כי ליברליזם הוכיח עצמו כמחולל חירות ומביא שגשוג לאורך ההיסטוריה, ועל כן כדי להנהיג שיטה שתפיק שגשוג אזרחי רב יש לאמץ את הקפיטליזם והליברליזם ככלל. לרוב, יאמינו תועלתנים כי השוק החופשי יכול לספק שירותים במידה טובה יותר מזו שהמדינה יכולה.
הליברטריאניזם הביא עימו גם נימוקים אחרים אחרים. נימוק מרכזי לליברליזם, שניכר בעיקר בהגותם של ליברטריאנים כגון רות'בארד הוא "עיקרון אי־התוקפנות". “עיקרון אי־התוקפנות", או באנגלית Non-Agression Principle, הוא עיקרון חברתי הקובע כי הפעלת כוח כשלעצמה אינה מוסרית, אלא אם כן היא אמצעי להגנה עצמית. מתוך עיקרון זה, קבעו ההוגים הליברטריאנים כי פגיעה בחירות שנעשית על ידי כפייה אינה מוסרית. הדוגלים בעיקרון אי־התוקפנות מאמינים שמיסים הם שוד, שכן המדינה משתמשת בכפייה כדי למסות את האזרחים. בנקודה זו, הליברטריאנים מתפצלים לשני מחנות מרכזיים:
1. מינרכיסטים – מינרכיסטים דוגלים במדינת מינימום, הנקראת גם "מדינת שומר הלילה". תפקידה של מדינה שכזו הוא לשמור על הקניין, החירות והחיים של האזרחים על ידי הפעלת צבא, משטרה וחקיקה. לשיטתם, כל מעשה אחר הוא מחוץ לתחום פעילותה של המדינה, ואין היא רשאית לעסוק בו. למשל, מערכת רווחה. באופן כזה, המדינה מצמצת את כוח הכפייה שלה למינימום האפשרי, ומאפשרת חירות מקסימלית לתושביה.
2. אנרכו־קפיטליסטים – אנרכו־קפיטליסטים מאמינים בעיקרון אי־התוקפנות באופן מוחלט. על כן, לפיהם מוסד המדינה אינו מוסרי כשלעצמו, משמע הפתרון להשגת חירות מלאה הוא מעבר לאנרכיה בה ישתרר שוק חופשי. אנרכו־קפיטליסטים לרוב מאמינים כי השוק החופשי יכול לספק את השירותים טוב יותר מהמדינה, וכי הסדר יוכל להשתמר על ידי חברות משטרה פרטיות וארגונים חברתיים.
ראוי לציין כי שתי גישות אלו, ובמיוחד השנייה, הן הקיצוניות ביותר בשיח הליברלי.

ליברליזם בישראל
עוד מלפני קום המדינה, היה קשר בין ליברליזם וציונות. מפלגות ציוניות שונות, כגון הציונים הכלליים והמפלגה הפרוגרסיבית דגלו בליברליזם כלכלי (לאחר מכן שתי המפלגות האלה התאחדו למפלגה הליברלית). בנוסף, מתוך התנגדות לסוציאליזם של מפא"י, גם התנועה הרוויזיוניסטית אימצה לעצמה עמדות ליברליות כלכליות. המפלגות הליברליות השונות בארץ התאחדו עם קום מפלגות הליכוד, שהפכה לקול הליברלי הגדול ביותר בפוליטיקה הישראלית.
בשנים האחרונות, הליברליזם בישראל נשחק, והוא זוכה לייצוג מועט בכנסת ובשיח הציבורי. מפלגת הליכוד, למשל, מעמידה כמועמד לשר האוצר את משה כחלון, הדוגל במדיניות חברתית שאינה מתיישבת עם המסורת הליברלית. על אף הבלחות ליברליות שונות, כמו למשל מפלגת שינוי של טומי לפיד, מתחילת שנות האלפיים הקול הליברלי נעשה לנדיר בפוליטיקה הישראלית. 
בעת האחרונה, מפלגות כמו זהות והימין החדש התבטאו בנושאים ליברליים מסוימים, ודוגלים בליברליזם כלכלי. נוסף על כך, גם בשמאל הישראלי ישנה התחזקות של הליברליזם, כמו למשל תנועת הליברלים במרצ.

כותב המאמר הוא אביב בלצן. 

יום שלישי, 6 באוגוסט 2019

התיקון השני לחוקה - דבר חיובי

בשבת האחרונה התקיימו שתי התקפות ירי בארצות הברית. אחת בטקסס והשנייה באוהיו. בהתקפות עשרות אנשים נרצחו והן עוררו מחדש את סוגית הנשק החופשי בארצות הברית. הדמוקרטים שוב קוראים להטיל עוד רגולציה על הנשק בארצות הברית, ונשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, המשתייך למפלגה הרפובליקנית השמרנית, אשר בין תומכיה נמנים אנשי ארגון ה-NRA (ארגון הרובאים הלאומי), הציע לדמוקרטים עסקה שבמסגרתה תוטל יותר רגולציה על הנשק בארצות הברית בתמורה להקשחת מדיניות ההגירה. עיתונים כמו הארץ גם פרסמו כתבות אשר לנו על התרבות האמריקאית אשר אוהדת נשק וכד'. במאמר זה אנסה להגן על התיקון השני לחוקה המושמץ כל כך, וגם אענה לטענות על התרבות האמריקאית. 

ראשית, ניסיון העבר הראה שדווקא חקיקה אשר מטילה יותר רגולציה על הנשק בארצות הברית, גרמה לעלייה בכמות הנפגעים מנשק חם. למשל, ב-1976 נכנס לתוקפו חוק האוסר על תושבי וושינגטון D.C להחזיק אקדחים, ומחייב החזקת כלי נשק בלתי טעונים ומנוטרלים. מה קרה בעקבות כך? שיעורי הנרצח בשנים שבאו לאחר מכן זינקו בעשרות אחוזים. ב-2008 החוק בוטל, ושיעורי הרצח חזרו למה שהיו טרם כניסת החוק לתוקפו. 

לעומת זאת, ב-1978 נכנס לתוקפו חוק בפלורידה המתיר נשיאת נשק מגיל 21 ומעלה, למי שאין לו רישום פלילי או עבר של בעיות נפשיות, ובלבד שהשלים קורס הכשרה ובטיחות בשימוש בנשק. ומה קרה בעקבותיו? שיעור הרצח הממוצע בפלורידה ירד משמעותית ב-36%, בעוד שיעור הרצח הממוצע בשאר ארצות הברית ירד ב-15% בלבד. 

אני משער שעבריינים ממילא ימצאו דרכים להשיג נשק, גם אם יש רגולציה. לעומת זאת, הרגולציה מקשה על אנשים שומרי חוק להשיג נשק, דבר שיגרום לכך שיהיה בקרב האנשים הללו פחות נשק וזה פחות ירתיע את העבריינים מלבצע תקיפות. 

שנית, התיקון השני לחוקה מונע רודנות, בכך שאם השלטון נהיה רודני, לאזרחים יש כלים להילחם נגדו. 

שלישית, חקיקה לא יכולה לשנות תרבות. מי שינסה לשנות את תרבות הנשק בארצות הברית באמצעות חקיקה יכשל בכך. הדרך לשנות תרבות, היא בעזרת חינוך. 


יום שני, 5 באוגוסט 2019

אחוז החסימה פוגע ביציבות השלטונית

בישראל, אחוז החסימה עומד כיום על 3.25%, ועלה עם השנים בהדרגה. בבחירות האחרונות, אשר נערכו באפריל 2019, מעל 360 אלף קולות נזרקו לפח, ומתוכם 260 אלף קולות של גוש הימין. בעקבות כך, ישראל ביתנו של אביגדור ליברמן הפכה ללשון מאזניים ונתניהו לא הצליח להרכיב ממשלה. אז האם אחוז החסימה באמת משפר את היציבות השלטונית?

ובכן, התשובה היא לא. לאורך השנים, כאשר אחוז החסימה עלה, גודלן של שתי המפלגות הגדולות ירד. כלומר, היציבות השלטונית נפגעה. אחוז החסימה גם פוגע בייצוגיות, וגם כפי שניתן היה לראות בבחירות האחרונות ובבחירות שמתקיימות בימים אלה, גורמת לחיבורים לא טבעיים. 

הוא גורם לכך שאצל הערבים מפלגה קומוניסטית, שתי מפלגות ערביות לאומיות אם לא לאומניות ומפלגה אסלאמיסטית צריכות להתאחד ובציונות הדתית יש לחץ על ליברלים להתאחד עם חרד״לים וכהניסטים. מלבד זה שבשני המקרים ציבור התומכים של המפלגות משתייך לאותו מגזר, אין הרבה קרבה אידיאולוגית. 

בנוסף, חשוב לזכור שלמפלגת השלטון קל יותר להתמודד עם 4 מפלגות של 3 מנדטים מאשר עם מפלגה אחת של 12 מנדטים. 

לסיכום, 
למען היציבות השלטונית, הייצוגיות והשיח הפוליטי, יש להוריד את אחוז החסימה חזרה למנדט. 

יום ראשון, 30 ביוני 2019

סיכום העימות הדמוקרטי הראשון

מימין לשמאל: האריס, סנדרס וביידן בעימות הדמוקרטי הראשון (צילום: רויטרס)


ביום רביעי וחמישי נערך העימות הדמוקרטי הראשון לבחירות 2020 אשר פוצל לשני חלקים, בעקבות ריבוי המועמדים. בחלק הראשון התמודדו מועמדים כמו הסנאטורית אליזבת וורן וחבר בית הנבחרים לשעבר בטו או'רורק ובעימות השני מועמדים כמו סגן הנשיא לשעבר ג'ון ביידן והסנאטורים קמלה האריס וברני סנדרס.

אמנם יש עוד יותר משנה עד להכרזה הרשמית על המועמד הדמוקרטי לנשיאות ושנה ושלושה חודשים עד לבחירות עצמן, אך ניכר שאין מועמד דמוקרטי אשר יש לו את היכולת לנצח את טראמפ. רוב המועמדים פרוגרסיבים ולא בולטים. בשני העימותים רוב המועמדים לא בלטו ורק קמלה האריס הפתיעה מאוד לטובה. היא הייתה חדה, ממוקדת במטרה, הלכה על הראש של ביידן ואם תמשיך כך יש לה סיכוי טוב לזכות במועמדות הדמוקרטית. ביידן, אשר מוביל כעת בסקרים בפער די ניכר, נראה מאוד אנמי ולמרות שדיבר יותר משאר המועמדים, לא בלט והוא בהחלט אחד המפסידים הגדולים בעימות הזה, אם לא הכי גדול. סנדרס אמנם לא נפגע מהעימות כמו ביידן, אך לא בלט למרות מעמדו בסקרים. אליזבת וורן, אשר ניצבת במקום ה-2-3 בסקרים, נראתה פתטית והיא יותר סבתא חביבה מאשר מועמדת לנשיאות.

לסיכום, קמלה האריס תעלה מאוד בסקרים, אולי אפילו תעלה למקום השני. אם היא תזכה במועמדות הדמוקרטית, מה שבהחלט יכול לקרות, היא תאיים על טראמפ אך לא יותר. היא תיהיה חזקה אצל הפרוגרסיבים בגלל פוליטיקת הזהויות, אך אני בספק אם היא יכולה למכור יותר לציבור הרחב. 

יום ראשון, 23 ביוני 2019

מי המועמד הטוב ביותר/הרע במיעוטו עבור מפלגת העבודה?

המועמדים בפריימריז העבודה - שמולי, שפיר ופרץ (צילום: אלי סגל , אלכס קולומויסקי, דנה קופל)
ב-2 ביולי 2019 ייערכו הפריימריז על ראשות מפלגת העבודה, לקראת הבחירות לכנסת ה-22 שייערכו בחודש ספטמבר הקרוב. עד כה כ-3 אנשים הכריזו על מועמדותם בפריימריז - חברי הכנסת עמיר פרץ, סתיו שפיר ואיציק שמולי. 

בבחירות האחרונות לכנסת, אשר נערכו באפריל, קרסה מפלגת העבודה וזכתה ב-6 מנדטים בלבד, שפל היסטורי. אבי גבאי, יו״ר המפלגה בבחירות אלו, הודיע לאחרונה על פרישה מהפוליטיקה ושלא יתמודד על קדנציה שנייה בתפקיד. לאחר הבחירות, הוחלט כי הפריימריז לראשות המפלגה יוקדמו לנובמבר 2019. אולם, בנימין נתניהו לא הצליח להרכיב ממשלה, הכנסת התפזרה ובשל כך הבחירות הוקדמו ב-4 שנים וייערכו כבר בספטמבר 2019. לכן, הוחלט גם להקדים עוד יותר את הפריימריז על ראשות העבודה ליולי. עם פתיחת המירוץ באופן רשמי על ראשות העבודה, הכריז חבר הכנסת הותיק עמיר פרץ על התמודדות, כמו גם חברי הכנסת הצעירים סתיו שפיר ואיציק שמולי. היו שמועות על כך שגם אישים כמו ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק, האלוף (במיל') יאיר גולן וראש המוסד לשעבר דני יתום יתמודדו. אולם, מסתמן ששלושתם לא ירוצו לבסוף לראשות העבודה. 

כעת, אסקור את המועמדים. כמו כן אציין כי אני לא תומך במפלגת העבודה. 

עמיר פרץ - עמיר פרץ הוא חבר כנסת ותיק, שכיהן בעבר כיו״ר מפלגת העבודה, שר הביטחון וסגן ראש הממשלה בממשלת אולמרט, יו״ר ההסתדרות וראש המועצה המקומית שדרות (לפני שהפכה לעיר). פרץ הוא סוציאליסט ותומך בפתרון שתי המדינות. 

סתיו שפיר - סתיו שפיר היא חברת כנסת המכהנת בתפקיד מטעם מפלגת העבודה בשש השנים האחרונות והייתה ממנהיגות המחאה החברתית. כחברת כנסת היא ניסתה לחוקק חוק לפיקוח על שכר דירה וכיהנה כיו"ר ועדת השקיפות. שפיר היא סוציאל-פופוליסטית ותומכת בפתרון שתי המדינות. 

איציק שמולי - איציק שמולי הוא חבר כנסת המכהן בתפקיד מטעם מפלגת העבודה בשש השנים האחרונות והיה ממנהיגי המחאה החברתית. כחבר כנסת הוא נבחר מספר פעמים במקום הראשון במדד החברתי של "המשמר החברתי". שמולי הוא סוציאל-פופוליסט התומך בפתרון שתי המדינות. 


התפקיד של מי שייבחר ליו״ר העבודה בבחירות הללו, הוא לא לזכות בהן. אפילו לא להוות אלטרנטיבה למועמד היריב. התפקיד הוא לשקם את מפלגת העבודה. מפלגת העבודה לא רחוקה כיום מאחוז החסימה ולכן אין לקחת סיכון. עמיר פרץ, הוא המועמד הטוב ביותר, או הרע במיעוטו, עבור מפלגת העבודה. אני מודע לחסרונות. עמיר פרץ לא כריזמטי והוא גם שואף להיבחר לנשיא ב-2021, כך שהוא עשוי להיות יו״ר המפלגה פחות משנתיים. פרץ לא יקבל 30 מנדטים, גם לא 20. ספק אם 15. אך הוא הצליח בעבר לקחת קולות ממעוזי הימין ולכן הוא המועמד הבטוח עבור מפלגת העבודה ועבור גוש השמאל. במקרה הכי רע - מפלגת העבודה לא תיקח מנדטים מהימין ומכחול לבן ותישאר על מספר חד-ספרתי של מנדטים. במקרה הכי טוב - מפלגת העבודה תיקח מנדטים מהימין, תיקח גם מנדטים ממאוכזבי כחול לבן ותוכל להגיע למספר דו-ספרתי של מנדטים, וחשוב מזה, לעזור מאוד לגוש השמאל לאתגר את גוש הימין. 



יום שבת, 1 ביוני 2019

מי אשם בכישלון הרכבת הממשלה?

ראש הממשלה נתניהו יו"ר ישראל ביתנו ליברמן. (צילום: EPA)


בלילה שבין רביעי לחמישי, הכנסת פיזרה את עצמה. זאת אחרי שיו״ר הליכוד וראש הממשלה המיועד בנימין נתניהו לא הצליח להרכיב ממשלה. נתניהו לא הצליח להרכיב ממשלה לאחר שיו״ר ישראל ביתנו, אביגדור ליברמן אשר מנהיג מפלגה של כחמישה חברי כנסת התעקש על חוק הגיוס ולא הסכים לשום שינוי בחוק. החרדים, כצפוי, לא הסכימו לכך. ישראל ביתנו לא הצטרפה לקואליציה המתגבשת ובכך השאירה את נתניהו עם קואליציה של 60 ח״כים. חבר כנסת אחד בלבד פחות מרוב בכנסת ונתניהו נותר ללא רוב בכנסת. כלומר - ללא ממשלה. נתניהו מאשים את ליברמן בכישלון המשא ומתן וטוען שהוא מלכתחילה לא רצה שנתניהו ימשיך בתפקיד ראש הממשלה. גם החרדים מצטרפים לטענה שהשמיע ראש הממשלה וליברמן מצדו טוען כי נתניהו ניהל משא ומתן בצורה רעה מאוד, הקדיש את עיקר זמנו לתכנון חוק החסינות במקום להרכבת הממשלה והביא לכך שהמשא ומתן ייכשל.

אז בשביל לדעת מי אשם בכך שאנחנו הולכים לבחירות חוזרות יש להסתכל על דרישותיו של ליברמן. ב-13 במאי, הציג ליברמן בנאום את דרישותיו מנתניהו ואמר כי אלו חמש הדרישות שישראל ביתנו לא מוכנה לוותר עליהן - במדיניות הביטחון דרש ליברמן הכרעה במקום הסדרה, חוק גיוס ללא כל שינוי, הפסקת בדיקות ה-DNA לעולים, העלאת הפנסיות וראשות ועדת הפנים של הכנסת. המחלוקת העיקרית הייתה חוק הגיוס ולפי נתניהו וליברמן כל 4 הדרישות האחרות די הסתדרו.

חוק הגיוס הוא חוק בעייתי מבחינה פוליטית משום שהחרדים מתנגדים לו ומסרבים לאשר אותו. הוא קובע מכסות לכל ישיבה אשר קובעות כמה תלמידים יש לגייס. אם ישיבה מסוימת לא תעמוד במכסות תוך כמה שנים, יופעלו נגדה סנקציות. החוק גם קובע כי מי שלא מתגייס חייב ללמוד תורה.

אני גם חושב שחוק הגיוס הוא חוק פופוליסטי שמזיק לביטחון ישראל. כיום, בצה"ל יש עודף כוח אדם ואין צורך לגייס חיילים חרדים שלא יועילו מבחינה ביטחונית ועלות שירותם תעלה לצבא כסף. כלומר, החיילים החרדים לא מועילים לביטחון אך בכל זאת עולים כסף. חוק הגיוס גם מחייב חרדים שלא מתגייסים ללמוד תורה. זה גם מזיק. משום שיש לתמרץ אותם לצאת לעבוד ולתרום מבחינה כלכלית, ולא להמשיך להיות מגזר לא יצרני.

לסיכום, אז מי אשם?
ידוע, כי במהלך המשא ומתן נתניהו הביא כמה פשרות. כולן נדחו על ידי ישראל ביתנו. דהיינו, נתניהו לא אשם בכישלון המשא ומתן שכן הוא עשה מאמצים על מנת לפתור את המשבר.  ידוע גם כי החרדים הסכימו להתפשר במידה מסוימת על החוק, בעוד ישראל ביתנו לא. ובכן, מכאן ניתן להסיק כי מפלגת ישראל ביתנו היא האשמה בכישלון המשא ומתן.

האם ליברמן עשה זאת במכוון כפי שטוען נתניהו?
ליברמן הוא פוליטיקאי מאוד מנוסה. הוא ניהל לא מעט מו"מ בחייו. הוא אמור לדעת, ואני מניח שהוא יודע, שהדרישות שהוא דרש לגבי חוק הגיוס לא ייתקבלו על ידי החרדים. ובכל זאת הוא דרש לא לוותר על כלום. אז מכאן הכי סביר לחשוב שהמניע הוא שליברמן פשוט לא רצה את בנימין נתניהו כראש ממשלה. במידה וזה אכן נכון, זה רע ליציבות השלטונית במדינת ישראל. בבחירות החוזרות בספטמבר הקרוב, ליברמן עשוי להתחזק. כנראה שלא תיהיה ממשלת ימין ללא ליברמן. אם ליברמן לא רוצה את נתניהו הוא גם לא יירצה אותו בספטמבר ואז ישראל עשויה להיגרר למשבר פוליטי גדול ומתמשך שאת סופו אין לדעת.


יום שני, 13 במאי 2019

פסקת ההתגברות - מסוכנת, לפחות במצב הנוכחי

נתניהו. (צילום: מארק ישראל סאלם, לע"מ)


אני סבור שיש להגביל את כוחו המופרז של בג״ץ. כיום, למעשה מועדון קטן של שופטי בית המשפט העליון מנהלים בפועל את ענייני המדינה. לאחרונה למשל, הם קבעו כי על ישראל להתיר את כניסת הפלסטינים לטקס הזיכרון המשותף, בניגוד להחלטת שר הביטחון נתניהו. החלטה אשר הייתה בסמכותו. אני חושב שזו התערבות בוטה של בג״ץ, ללא קשר לדעתי על החלטת נתניהו.

עם זאת, אני מתנגד לפסקת ההתגברות. מדוע? בישראל אין את מערכת האיזונים והבלמים הדרושה על מנת לשמור על זכויות האדם וחירויות הפרט. אין חוקה, אין בית עליון וכל רוב מזדמן של 61 ח״כים, יכול לפגוע בזכויות אזרח בסיסיות.
פרידריך האייק כתב בספרו "חוקת החירות": "אם תינתן לגוף הביצועי סמכות העוקפת את
בתי המשפט בנימוק שהוא עושה את רצון העם, הוא יופיע בחיי נתיניו כיסוד
שרירותי שאינו מניח להם לתכנן את חייהם במידה כלשהי של ודאות. לא יהיה
ממי לבקש דין וחשבון, שכן ציבור הבוחרים כולו עומד מאחורי גוף זה, וגחמותיו
החולפות הן גחמותיו של הבוחר שמעבר לפרגוד. גם את רצון המצביעים, אם
כך, יש להגביל באמצעות בנייתה של חוקה המקדשת את עצמאות המשפט מול
הכדאיות צרת האופקים והאפנות שהציבור נדבק בהן לרגע".

אני מסכים עם הדברים שכתב האייק וסבור כי יש לחוקק חוקה אשר תבטיח את זכויות האדם וחירויות הפרט, לשנות את שיטת בחירת השופטים לשיטה האמריקאית ורק אז לחוקק את פסקת ההתגברות אשר יהיה ניתן להפעיל אותה ברוב מוצק של 80 חברי כנסת ולא 61 כפי שמוצע בהצעת החוק אשר הליכוד ואיחוד מפלגות הימין מעוניינות לאשר בימים אלה. בנוסף, אם כבר מדברים על מערכת איזונים ובלמים, אני חושב שיש צורך בבית עליון ולתת יותר סמכויות לשלטון המקומי על חשבון השלטון המרכזי.


יום חמישי, 2 במאי 2019

למה לא להגביל את כהונת ראש הממשלה


נתניהו בנאום הניצחון בבחירות 2019 (צילום: AFP)

אני רואה בשנים האחרונות הרבה קריאות להגביל את כהונת ראש הממשלה. פעמים רבות, משתמשים האנשים המבקשים להגביל את כהונת ראש הממשלה, בדוגמה שע״פ החוקה האמריקאית כהונת הנשיא מוגבלת לכשתי קדנציות.
הדוגמה של ארצות הברית לא רלוונטית לישראל משום ששיטות הממשל שונות. בישראל הדמוקרטיה היא פרלמנטרית, בעוד בארצות הברית היא נשיאותית. בישראל יש צורך בהרכבת קואליציה, בעוד בארצות הברית אין צורך כזה. בשל הצורך בהרכבת קואליציה, הגבלת כהונה בישראל יכולה להגביר את הסחטנות של המפלגות הקטנות כלפי ראש הממשלה שכן, הוא, בכהונתו השנייה, יעדיף להיכנע לדרישות המפלגות האחרות במידה ויאיימו בהפלת הממשלה, משום שבמידה והממשלה תיפול, הוא לא יוכל להתמודד שוב.
אפשר גם להסתכל מה המצב בנושא זה בדמוקרטיות פרלמנטריות אחרות (לפחות דה פקטו) - בגרמניה אין הגבלת כהונה, בבריטניה אין הגבלת כהונה, בקנדה אין הגבלת כהונה, בהודו אין הגבלת כהונה, באיטליה אין הגבלת כהונה ואני יכול להמשיך עוד הרבה...
כמו כן, הקריאות הללו באות בעיקר מן השמאל הישראלי. זה משעשע אותי משום שהשמאל שלט בישראל 37 שנים + 3 שנות שלטון קדימה ולא טרח לאשר חוק כזה. פתאום, הם רואים מנהיג פופולרי שהם לא מצליחים להחליף בקלפי בפעם אחר פעם, אז הם מנסים להוציא אותו ממשרד ראש הממשלה באמצעות חקיקה.
לסיכום, אני מתנגד מהטיעונים שכתבתי במאמר זה להגבלת כהונה לראש הממשלה ומציע לאנשים אשר מבקשים להגביל את הכהונה לעסוק בתוכן ולא בפופוליזם זול שכזה שככל הנראה היה מביא לפגיעה ביציבות השלטונית במדינת ישראל.

יום שבת, 6 באפריל 2019

3 ימים לבחירות - סקירה של המפלגות המתמודדות

ובכן, הנה סקירה שלי לגבי עמדותיהן של המפלגות המתמודדות בבחירות אלו אשר מקבלות ברוב הסקרים לפחות 1% מהקולות.

איחוד מפלגות הימין (אותיות: טב): 
זהו בלוק טכני אשר נוצר לקראת הבחירות לכנסת ה-21 כדי למנוע בזבוז של קולות ימין במידה ועוצמה יהודית לא תעבור את אחוז החסימה ומיד אחרי השבעת הכנסת מפלגה זו תתפצל חזרה למרכיביה - הבית היהודי-האיחוד הלאומי ועוצמה יהודית. בראש המפלגה עומד הרב רפי פרץ. העמדות המדיניות של הרשימה הן בין ימין עמוק (ארץ ישראל השלמה ועידוד הגירה לערביי יו"ש. ללא טרנספר.) לכהאניזם. מבחינה חברתית המפלגה מתנגדת ללגליזציה של קנאביס ואף מס׳ 2 במפלגה בצלאל סמוטריץ׳ כינה את הלגליזציה "מהלך מסוכן והרסני" ובעלת עמדות שמרניות (תפעל לחיזוק התא המשפחתי) ודתיות (תפעל ל"הרחבת והנכחת מורשת ומסורת ישראל במרחב הציבורי בישראל, מתוך אהבת חינם, מתוך מאור פנים וללא כפייה"). מבחינה כלכלית המפלגה תומכת בשוק חופשי.

הערכה שלי: תקבל 6-8 מנדטים.

זהות (אותיות: ז):
מפלגת ימין ליברלית אשר הוקמה ב-2015 על ידי חבר הכנסת לשעבר משה פייגלין אשר עומד בראשה כיום.
מבחינה מדינית המפלגה היא תומכת בביטול הסכמי אוסלו, החלת הריבונות הישראלית ביהודה ושומרון ותציע לערביי יהודה ושומרון 3 אפשרויות - הגירה תמורת סיוע, תושבות קבע תמורת הצהרת נאמנות או אזרחות מלאה לאחר מסלול בדיקה ארוך ומעמיק ושירות צבאי. כמו כן, המפלגה תומכת בצבא מקצועי, הפסקת הסיוע האמריקאי ומתנגדת למעצרים מנהליים. מבחינה חברתית המפלגה תומכת בלגליזציה של קנאביס, הפרדת דת ומדינה, שיקום מוסד המשפחה ומעבר לשיטת השוברים בחינוך. מבחינה כלכלית המפלגה תומכת בקפיטליזם ושוק חופשי - שואפת למס הכנסה אחיד, צמצום רגולציה, ביטול מכסים, צמצום החוב הלאומי, ביטול התמיכה בתחבורה ציבורית, הפרטת בתי החולים, הפרטה הדרגתית של הביטוח הלאומי וסגירת רשות מקרקעי ישראל.

הערכה שלי: תקבל 4-7 מנדטים.

הימין החדש (אותיות: נ):
מפלגת ימין אשר הוקמה על ידי השרים נפתלי בנט ואיילת שקד לקראת הבחירות לכנסת ה-21 בעקבות פיצול מסיעת הבית היהודי.
מבחינה מדינית המפלגה תומכת בהחלת הריבונות הישראלית בשטחי C ולערביי שטח זה תוצע אזרחות, תושבות או להמשיך להשתייך לרש"פ. מבחינה חברתית המפלגה תומכת בהפסקת האקטיביזם השיפוטי ומינוי שופטי עליון בכנסת תוך שימוע פומבי והתנגדות לכפייה דתית או חילונית. מבחינה כלכלית המפלגה תומכת בשוק חופשי "עם רגישות חברתית" הכולל פירוק מונופולים וקרטלים, איסור שביתה בשירותים חיוניים, צמצום הכפייה של ארגוני העובדים, שקיפות מקסימלית בארגוני עובדים, צמצום הרגולציה, פתיחת השוק הישראלי לתחרות מהעולם, יצירת דמי אבטלה לעצמאים, הקלה על רישוי עסקים ושיפור מעמדם של העובדים הסוציאלים.

 הערכה שלי: תקבל מקסימום 5 מנדטים.

ישראל ביתנו (אותיות: ל):
מפלגת ימין אשר הוקמה בשנת 1999 על ידי אביגדור ליברמן העומד בראשות המפלגה עד היום כמפלגת עולים המזוהה עם ציבור העולים מברית המועצות ומאז מכהנת בכנסת. מבחינה מדינית המפלגה תומכת בחילופי שטחים, עונש מוות למחבלים ומדיניות ביטחונית ניצית. מבחינה חברתית המפלגה תומכת בהפרדת דת ומדינה ומבחינה כלכלית בשוק חופשי.

הערכה שלי: תקבל מקסימום 5 מנדטים.

הליכוד (אותיות: מחל):
מפלגת ימין אשר הוקמה בשנת 1973 כברית מפלגות אשר התאחדו למפלגה אחת בשנת 1988 על ידי מנחם בגין. בראשות המפלגה עומד כיום ראש הממשלה הנוכחי בנימין נתניהו וברוב התקופה מאז 1977 היא מפלגת השלטון בישראל. מבחינה מדינית המפלגה תמכה בעבר ברעיון ארץ ישראל השלמה אך בשנת 2009 יו"ר המפלגה נתניהו הביע תמיכה בפתרון שתי המדינות. מבחינה חברתית הליכוד תמך בחוקים כמו חוק החמץ, חוק יסודות המשפט וחוק המרכולים. מבחינה כלכלית הליכוד תומך בשוק חופשי.

הערכה שלי: תקבל 27-32 מנדטים.

כולנו (אותיות: כ):
מפלגת מרכז-ימין אשר הוקמה ב-2014 לקראת הבחירות לכנסת ה-20 על ידי השר לשעבר משה כחלון אשר עומד בראשות המפלגה עד היום. המפלגה מתמקדת בנושאים הכלכליים-חברתיים ועמדותיה בנושאים אלה הן הורדת מכסים ושוק חופשי מתון, הטבות מס לתושבי הפריפריה, הפחתת הבירוקרטיה, הגדלת ההשקעה בתחבורה ציבורית, יישום חקיקת ועדת שטרום, קידום תכנית מחיר למשתכן, יישום המלצות הועדה למלחמה בעוני ותמיכה באמנת גביזון-מדן. מבחינה מדינית המפלגה תומכת בשיתוף פעולה כלכלי עם הפלסטינים.

הערכה שלי: תקבל מקסימום 5 מנדטים.

גשר (אותיות: נר):
מפלגת מרכז-ימין אשר הוקמה לקראת הבחירות לכנסת ה-21 על ידי חברת הכנסת אורלי לוי-אבקסיס. המפלגה מתמקדת בנושאים הכלכליים-חברתיים ועמדותיה בנושאים אלו הן תמיכה בבניית יחידות דיור ציבורי, צמצום הפערים בין המרכז לפריפריה, חיזוק מערכת הרפואה הציבורית, אי הפללת צרכני קנאביס, צמצום פערים מגדריים ואימוץ אמנת גביזון-מדן בנושאי דת ומדינה.

הערכה שלי: לא תעבור את אחוז החסימה

כחול לבן (אותיות: פה):
מפלגת מרכז שנוצרה מאיחוד של יש עתיד, חוסן לישראל ותל"ם. בראש הרשימה עומד הרמטכ"ל לשעבר בני גנץ. עמדותיה המדיניות של המפלגה הן היפרדות מהפלסטינים והפסקת הפרוטקשן לחמאס. מבחינה חברתית המפלגה תומכת באמנת גביזון מדן ומבטיחה להגדיל את ההשקעה במערכת הבריאות הציבורית. מבחינה כלכלית המפלגה מציעה קידום תכנית לאומית להשקעה בתשתיות ציבוריות, עידוד השקעה במשק, מינוי "נציב יוקר מחיה", אכיפת חוקי זכויות עובדים,  עידוד תחבורה שיתופית והעלאת קצבאות הנכות.

הערכה שלי: תקבל 28-33 מנדטים.

העבודה (אותיות: אמת):
מפלגת שמאל-מרכז אשר הוקמה בשנת 1968 כתוצאה מאיחוד של מפא"י, אחדות העבודה - פועלי ציון ורפ"י. בראש המפלגה עומד כיום אבי גבאי והיא הייתה מפלגת השלטון במשך שנים רבות. מבחינה מדינית המפלגה תומכת בפתרון שתי המדינות. מבחינה חברתית המפלגה תומכת בלגליזציה של קנאביס ושוויון זכויות מלא לקהילת הלהט"ב. מבחינה כלכלית היא תומכת בפיקוח על מחירי הגז, בניית 300,000 יחידות דיור ציבורי, העלאת שכר המינימום לכ-7,000 ש״ח בחודש והשוואת קצבאות הנכות לשכר המינימום.

הערכה שלי: תקבל 8-13 מנדטים

מרצ (אותיות: מרצ):
מפלגת שמאל אשר הוקמה בשנת 1992 כתוצאה מאיחוד של רצ, מפ"ם ושינוי. בראש המפלגה עומדת כיום תמר זנדברג. מבחינה מדינית מרצ תומכת בפתרון שתי המדינות על בסיס הקו הירוק תוך חילופי שטחים ביחס של 1:1 וחלוקת ירושלים. מבחינה חברתית מרצ תומכת בהפרדת הדת מהמדינה ולגליזציה של קנאביס. מבחינה כלכלית מרצ תומכת בביטול כלל ההוצאה והנומרטור, הגדלה הדרגתית של ההוצאה האזרחית לכ-42.1%, העלאת מס ההכנסה לעשירים, פטור ממע"מ למוצרי מזון "בסיסיים", תרופות ושירותים רפואיים וקביעת מע"מ מופחת על עיתונאים, ספרים ואירועי תרבות וספורט, קביעת מס ירושה פרוגרסיבי, העלאת מס החברות ו"מאבק בהפרטה".

הערכה שלי: תקבל 4-5 מנדטים

חד״ש-תע"ל (אותיות: ום):
מפלגת שמאל קיצוני ערבית-יהודית אשר הוקמה לקראת הבחירות לכנסת ה-21 כתוצאה מאיחוד של חד"ש ותע"ל. בראשות המפלגה עומד איימן עודה. מצע חד"ש (לא הצלחתי למצוא את מצע תע"ל או מצע משותף של איחוד זה) מציע מבחינה מדינית נסיגה מיו"ש והקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל והיענות ליוזמה הערבית. מבחינה חברתית הכרה באוכלוסייה הערבית בישראל כמיעוט לאומי, אישור "חוקה דמוקרטית" וחקיקת חוק יסוד: שוויון בין המינים, אשר ייתבסס על האמנה הבינלאומית בדבר ביטול כל צורות האפליה נגד נשים. מבחינה כלכלית המפלגה היא מפלגה סוציאליסטית התומכת בהעלאת שכר המינימום לכ-60% מהשכר הממוצע במשק, הגדלת קצבאות הילדים בכ-40%, ביטול כל ההפרטות, ביטול התכניות להפרטת בתי החולים וחינוך חינם ממעונות היום ועד לאוניברסיטה.

הערכה שלי: תקבל 6-9 מנדטים.

רע"מ-בל"ד (אותיות: דעם):
מפלגה ערבית אשר הוקמה לקראת הבחירות לכנסת ה-21 כתוצאה מאיחוד של המפלגות רע"מ ובל"ד. בראש הרשימה עומד מנסור עבאס. מצע בל"ד (לא הצלחתי למצוא את מצ"ע רע"מ או מצע משותף) מציע מבחינה מדינית נסיגה ישראלית משטחי יו"ש חזרה לקווי 67׳, הקמת מדינה פלסטינית ביהודה ושומרון ורצועת עזה שבירתה ירושלים המזרחית, לצד מדינת ישראל. "פתרון צודק" לסוגיית הפליטים הפלסטינים בהתאם להחלטת האומות המאוחדות ולחוק הבינלאומי, שחרור כל העצורים והשבויים הביטחוניים והפוליטיים, נסיגה ישראלית מהגולן לגבולות ה-4 ביוני 1967 והפיכת המזרח התיכון, כולל ישראל, לאזור מפורז מנשק גרעיני. מבחינה חברתית המפלגה תומכת במדינת כל אזרחיה וטיפול באלימות במגזר הערבי ומבחינה כלכלית היא תומכת בהעלאת שכר המינימום, התנגדות להפרטת השירותים החברתיים, הגברת המיסוי על העשירים וצמצום המיסוי על בעלי שכר נמוך, יישום חוקי העבודה ו"הגנה מתמדת על זכויות העובדים והשכירים".

הערכה שלי: תקבל מקסימום 5 מנדטים.

ש״ס (אותיות: שס):
מפלגה חרדית מזרחית אשר הוקמה בשנת 1984. בראשות המפלגה עומד כיום השר אריה דרעי. מבחינה מדינית המפלגה בעבר המפלגה הייתה בעלת דעות מתונות יחסית ובהצבעה על הסכם אוסלו א׳ נמנעו חבריה, אולם התנגדו להסכם אוסלו ב׳, למשא ומתן הישראלי-פלסטיני בקמפ דיוויד 2000 ולתכנית ההתנתקות. מטרותיה החברתיות של המפלגה הן להביא לכך שלא תיהיה אפליה בין אשכנזים לספרדים וכן לקרב את הספרדים המסורתיים ליהדות ובכך "להחזיר עטרה ליושנה". מבחינה כלכלית מציגה עצמה המפלגה כמפלגה סוציאל-דמוקרטית המעמידה את האינטרסים של המעמדות הסוציו-אקונומים הנמוכים בראש מעייניה.

הערכה שלי: תקבל 4-6 מנדטים.

יהדות התורה (אותיות: ג):
מפלגה חרדית אשכנזית אשר הוקמה בשנת 1992 ומהווה איחוד בין אגודת ישראל החסידית לדגל התורה הליטאית. בראש הרשימה עומד סגן השר יעקב ליצמן. עמדת אגודת ישראל היא הלכתית ומתוך גישה זו היא מחויבת לשולחן ערוך בלבד. מסיבה זו התנגדה להסכמי אוסלו ולתכנית ההתנתקות מחמת פיקוח נפש.

הערכה שלי: תקבל 6-8 מנדטים.

יום ראשון, 31 במרץ 2019

זהות - הפייק ניוז של התקשורת והאמת

מאז עלייתה של מפלגת זהות בסקרים החל פייק ניוז מטורף נגד המפלגה. בהתחלה, התקשורת ניסתה להציג את זהות כ״מפלגת סטלנים״ שהדבר העיקרי שמאפיין אותה הוא התמיכה בלגליזציה של קנאביס. ובכן, עלה ירוק, המפלגה המזוהה ביותר עם התמיכה בלגליזציה החליטה לא להתמודד בבחירות האלו. אז אפשר לחשוב כי תומכי עלה ירוק עברו לתמוך בזהות ולכן היא עוברת את אחוז החסימה. התשובה היא שאולי רובם, אך עלה ירוק קיבלה 47,180 קולות בבחירות 2015 (1.12% מהקולות) והייתה רחוקה כ-89,674 קולות מאחוז החסימה. כך שגם אם 100% מאלו שהצביעו עלה ירוק בבחירות האחרונות יצביעו לזהות, היא עדיין לא תעבור בהכרח את אחוז החסימה.

בנוסף, התקשורת החלה ישר להזכיר את התמיכה של משה פייגלין בבניית בית המקדש השלישי. זה נכון שפייגלין תומך בבניית בית מקדש, אך זהו חלום אישי שלו. הוא עצמו אמר כי במידה ולא יהיה קונצנזוס על הנושא לא ייבנה בית מקדש ותכנית לבניית בית מקדש גם לא מופיעה במצע.

אחר כך, התקשורת אמרה כי במצע זהות נכתב שמוסדות המדינה יהיו מחויבים להלכה. זה נכון. זה מופיע במצע. אך בתקשורת ניתנה לכך פרשנות כאילו שהכוונה היא למדינת הלכה. זה כלל לא נכון. הכוונה היא שמשרדי הממשלה ימשיכו להיות סגורים בשבת ובחגים, והאוכל בצה"ל ימשיך להיות כשר. זהו.

אחרי שהתקשורת עזבה את זה, הגיע ספין חדש על זהות. בחדשות 13 פורסם בתכנית של אמנון לוי כי ע"פ מצע זהות יבוטלו רוב קצבאות הביטוח הלאומי. זה פייק ניוז מוחלט. בעמ׳ 88 במצע זהות נכתב: "המדינה, כמו כל גורם אחר, לא תוכל להתנער מתביעותיהם הכספיות של מבוטחיה. כל תושב ישראל שהיה זכאי לקצבת ביטוח לאומי לפני צמצום שירות הביטוח, ימשיך לקבל את הקצבה, וימשיך להיות מבוטח על ידי המדינה, כשם שהיה מבוטח לפני צמצום שירותי הביטוח".

אלו הספינים העיקריים נגד זהות. אעדכן אם יהיו חדשים ב-9 הימים שנותרו לבחירות. 

יום ראשון, 24 בפברואר 2019

כחול לבן זו קדימה, רק בגרסת 2019.

לאחרונה הוקמה רשימת כחול לבן בהנהגה משותפת של הרמטכ״ל לשעבר ויו״ר חוסן לישראל, בני גנץ, יו״ר יש עתיד העיתונאי לשעבר, יאיר לפיד, יו״ר תל״ם הרמטכ״ל לשעבר משה יעלון והרמטכ״ל לשעבר גבי אשכנזי. 

זוהי מפלגה שיש בה הכל. מבחינה מדינית - מתנגדי פתרון שתי המדינות ואנשי ימין מובהקים כמו יעלון ואנשי מפלגתו - מזכיר הממשלה לשעבר תחת ראש הממשלה הנוכחי נתניהו, צבי האוזר והפובליציסט יועז הנדל, לעומת אנשי שמאל מדיני כמו מיכאל ביטון, לשעבר איש העבודה ושלל חברי כנסת מיש עתיד. מבחינה כלכלית - אנשי ימין ליברלים שמגיעים בעיקר מכיוון תל״ם ויו״ר יש עתיד יאיר לפיד שגם הוא נחשב ליברל באופן יחסי למדינה בעלת התרבות המאוד סוציאליסטית שלנו, לעומת אנשי השמאל הכלכלי ובראשם יו״ר ההסתדרות אבי ניסנקורן, יו״ר של גוף מושחת, לא שקוף ודורסני שזוכה לזכויות יתר וב-4 השנים האחרונות ליחסים חמים מצד שר האוצר משה כחלון, ועל פי הסיכום בינו לבין גנץ הוא ימונה לשר כלכלי בכיר.

את המפלגה כאמור מנהיגים כ-3 רמטכ״לים ועיתונאי אחד שכיהן קדנציה קצרה כשר האוצר ובעקבות חוסר ניסיון קדנציה זו לא זכורה כמוצלחת במיוחד. אם להסתכל על העבר, ניתן לראות כי רוב הרמטכ״לים אשר הגיעו לפוליטיקה היו כושלים וכי העובדה שפיקדת על צבא לא עוזרת לך לנהל מדינה. אולי אפילו להפך. למרות זאת, המחנה שדווקא מחבק אותם הוא מחנה השמאל הכביכול נאור והאנטי-מיליטנטי.

בהצהרה משותפת של ההנהגה ביום חמישי האחרון, נאמר כי זו מפלגת שלטון. אך, מפלגת שלטון זו מפלגה שיש לה בסיס אידיאולוגי ברור והיא לא אוהל פוליטי כמו שכונתה על ידי אנשי חוסן לישראל. כבר הייתה מפלגת שלטון שהייתה אוהל פוליטי. השם שלה הוא קדימה. היא הייתה בשלטון 3 שנים בלבד, לא לפני הרבה זמן (2006-2009) וכבר בבחירות 2013 זכתה ב-2 מנדטים ובבחירות 2015 לא התמודדה שוב. 

אז למה הרבה אנשים תומכים בכחול לבן? כי יש לה סיכוי להדיח את נתניהו. אני מניח כי רוב האנשים שאומרים כי יצביעו להם, לא באמת חושבים כי בני גנץ ויאיר לפיד יהיו ראשי ממשלה טובים והם גם מסתייגים מההסתדרות המסואבת. הם פשוט רוצים להדיח את נתניהו ונסתדר. אבל יש כאן בעיה. הם יהיו ראשי ממשלה לא טובים כנראה ואז עוד 4 שנים תיהיה מפלגת רק לא גנץ-לפיד. ואז המפלגה הזו תיבחר, וגם יכול להיות שהיא לא תיהיה מספיק טובה וזה יחזור על עצמו פעם אחר פעם. במקום שבוחר ייבחר באידיאולוגיה וברשימה שהכי מתאימה לו, הוא בוחר באיש שיש לו את הסיכוי הטוב ביותר לנצח את נתניהו. וזה דבר רע מאוד. 


יום ראשון, 3 בפברואר 2019

בחירות 2019 - יו״ר מפלגת העבודה אבי גבאי (מאמר מספר 1)

אבי גבאי בכנס
הלכתי אמש לכנס של יו"ר מפלגת העבודה אבי גבאי ברמת גן. בקהל היו בסביבות 100 אנשים, רובם קשישים כך שהורדתי את ממוצע הגילאים בכנס.
התרשמתי מאבי גבאי שהוא איש חכם, מוכשר ומתאים להיות ראש ממשלה. אך, הוא לא כריזמטי ולא מרחיב על נושאים. הוא לא יורד לעניין הביצוע של התכניות שלו ואמנם אומר דברים מעמיקים יותר מהתכניות שהוא מפרסם לקראת הבחירות (שהן, סלחו לי על הביטוי, זלזול באינטילגנציה של הבוחר. לא פחות טובות מאשר של יש עתיד ובטח יותר טובות מאשר של הליכוד שלא מפרסם בכלל מצע, אך נזרקות שם הבטחות ללא שום הסבר על הביצוע שלהן), אבל בכל זאת, נדרש ממועמד לראשות ממשלה קצת יותר להרחיב.
גבאי דיבר בערך כחצי שעה ולאחר מכן הקהל הוזמן לשאול שאלות. אני כותב כאן שאלות שאני זוכר אותן ואת התשובה להן:
*״מדוע אתה לא מתרומם בסקרים?״
- ״הציבור לא מספיק מודע לתכניות שלנו״. יכול להיות שזה אכן נכון, אך בכל זאת מפלגת העבודה היא סוג של מותג ולא יכול להיות שהציבור מכיר את העמדות של יש עתיד או של חסרי דעה כמו גנץ יותר טוב מאשר עמדותיה הידועות של מפלגת העבודה.
*״אתה קפיטליסט או סוציאליסט?״
״אומרים לי שאני יותר סוציאל-דמוקרט מכולם״. השאלה היא האם סוציאל-דמוקרט בסגנון ישראל, או סוציאל-דמוקרט בסגנון המדינות הסוציאל-דמוקרטיות המצליחות כמו שוודיה?
*״אתה מדבר על תחבורה ציבורית בשבת, אך מה ההיתכנות של הדבר בעקבות כך שכנראה נצטרך את החרדים בממשלה?״
-״החרדים הולכים קודם כל עם הימין. אם הם הולכים איתנו, זה כי הם לא יכולים ללכת עם הימין ואז אנחנו יכולים לדרוש ולא להפך״. תשובה טובה מאוד ואני מקווה שאם הוא יגיע למצב שהוא יהיה במשא ומתן עם החרדים על הרכבת הממשלה, הוא אכן יבין שהוא צריך להיות בעמדה החזקה ולא הם.
*בתשובה לשאלה נוספת על הפרטות אמר - ״אני בעד הפרטות של דברים שהמדינה לא צריכה להיות אחראית עליהם, כמו הנמלים למשל״. על מה המדינה צריכה להיות אחראית?
*בעניין בירוקרטיה אמר - ״היום העסקים לא מצליחים להרוויח, בעוד המדינה מרוויחה המון מהם״ והציע לקבוע שהמדינה לא תוכל לדרוש מאדם דברים שכבר רשומים אצלה.

זהו הכנס הראשון אותו אני מסקר בבחירות אלו ואני אנסה לסקר אישים נוספים. 

שבוע טוב, 
דן וינקלר

יום ראשון, 20 בינואר 2019

שנתיים לכהונת טראמפ כנשיא. סיכום.

היום, ראשון, מציין הנשיא ה-45 של ארצות הברית דונלד טראמפ שנתיים בתפקיד נשיא ארצות הברית. לפני שנה ויום, ב-19 בינואר 2018, רגע לפני שטראמפ סיים את שנתו הראשונה בתפקיד, נתתי לטראמפ ציון של כ-7.2 נקודות במדיניות פנים ו-3.5 נקודות במדיניות חוץ. ביקרתי אותו בזמנו על מהלכיו בסכסוך הישראלי-פלסטיני שלדעתי הזיקו מאוד לסיכויי השלום של תכנית טראמפ (שנכון לתאריך מאמר זה, עדיין לא פורסמה). ובכן, לעומת שנת 2017, שנת 2018 הייתה שנה טובה מאוד מבחינה מדינית עבורו. הוא הראה לכולם איך מחממים יחסים עם מדינה עוינת מאוד ביוני האחרון כשנפגש עם קים ג׳ונג און ובפברואר, עוד חודש, הוא צפוי להיפגש עמו שוב. הוא ביטל את הסכם הגרעין הרע, והראה שמול בריונים יש להפגין כוח ולא חולשה ונימוסים. הוא חיזק את הקשרים עם בעלות בריתה של ארצות הברית והמשיך לקדם את מדיניות "America first" במדיניות חוץ כשהודיע על היציאה מסוריה.

בענייני הגירה, הנשיא טראמפ החליט בדצמבר האחרון על השבתת הממשל בעקבות כניסתו למלחמת חורמה על החומה. הנשיא טראמפ נחוש לקיים את אחת מהבטחות הבחירות העיקריות שלו בקמפיין 2016. מטרתו היא שמי שרוצה להיכנס לארצות הברית - שיעשה את זה בדרך חוקית. ההשבתה הזו היא הארוכה בהיסטוריה, טראמפ הציע אמש לדמוקרטים דיל מעולה מבחינתם - אך הם סרבו ואני חושב שטראמפ צודק שהוא נלחם על זה.

בענייני כלכלה, בניגוד ל-2017 לא היו הרבה צעדים דרמטיים בתחום הכלכלי, אך הנשיא טראמפ ממשיך לנווט את ארצות הברית לכיוון של שגשוג כלכלי. הצניחה בבורסות רגע לפני סוף 2018 קלקלה קצת את החגיגה, אבל בסך הכל עוד שנה כלכלית טובה לנשיא טראמפ.

בענייני אחדות העם וממלכתיות, יש לי ביקורת על חלק מהביטויים של טראמפ נגד התקשורת, אבל אכן רודפים אותו והוא צריך לצאת נגד זה.

לסיכום,
מבחינה מדינית הוא מקבל ציון 8 (לעומת 3.5 ב-2017), מבחינה כלכלית 8, מבחינת הגירה 8 ומבחינת אחדות העם וממלכתיות 5. בממוצע במדיניות פנים הוא מקבל 7 (לעומת 7.2 ב-2017). בציון כללי הוא מקבל בממוצע 7.5 (לעומת 5.4 ב-2017).

אני חושב שהנשיא טראמפ יכול להיות טוב יותר, אך הוא בכיוון טוב וההשתפרות הזו בשנת 2018 מראה את זה.