בימים שלישי עד חמישי האחרון נערכה העצרת הכללית של האומות המאוחדות ה-73 בניו יורק סיטי, ניו יורק, ארצות הברית. אני מתכוון להתייחס כאן ל-4 נאומים. הנאום של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, נאומו של נשיא איראן חסן רוחאני, נאום יו״ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס ונאום ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו.
את הנאומים החשובים פתח הנשיא טראמפ ביום שלישי אחה״צ. בנאומו הוא הסביר באופן רחב את השקפת העולם המדינית שלו ושל ממשלו, הרבה לשבח את עצמו, תקף את איראן, את ציר הרשע, את הסוציאליזם והקומוניזם, את הגלובליזציה ושיבח את בעלות בריתה של ארצות הברית, במיוחד במזרח התיכון.
בעניין נאומו של טראמפ, הוא לא חידש הרבה. הוא רק ניסה להגן על צעדים שנויים במחלוקת שלו בשנה האחרונה, ויש הרבה. אבל בראשם שני צעדים שנוגעים למדינת ישראל - העברת השגרירות לירושלים בדצמבר 2017 וביטול הסכם הגרעין עם איראן במאי 2018. בנאומו, הנשיא ה-45 טראמפ ניסה לפייס את היחסים עם אירופה במיוחד ולהציג את עצמו כמתון האמיתי, כאיש שלום וכריאליסט, לעומת המשוגעים שהוא מתנגד להם.
כמה שעות מאוחר יותר עלה לנאום הנשיא האיראני חסן רוחאני. רוחאני בעצם ניצל את נאומו כדי לענות לנאומו של טראמפ ולתוכנו המשוער של נתניהו בנאומו שנערך כיומיים לאחר נאום רוחאני. הוא התגונן אבל הפעם, בניגוד לנאומו בעצרת הקודמת, לפני שנה, הוא לא היה כל כך מתון. הוא איים על ישראל וארצות הברית וצפצף על דבריו של טראמפ. הנאום עזר לו? לא. הנאום הזיק לו? לא ממש.
ביום חמישי אחה״צ, עלה לנאום יו״ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס. מחמוד עבאס הגיע לנאום לאחר שנה איומה מבחינתו. מכל הבחינות. הוא הסתכסך לחלוטין עם ממשל טראמפ וספג ממנו מכות של ממש, הוא התדרדר מבחינה בריאותית, הוא בשפל מבחינת הפופולריות שלו וכבר לא מחובק על ידי אף מדינה מערבית. גם המדינות הערביות לא ״מתות״ עליו. לכן, הוא הבין כי הוא צריך למשוך את הזמן בשנה הזו. הוא כבר לא עושה חשבון ואומר מה שבראש שלו. הוא יודע שאין לו מה להפסיד כבר. אבל דווקא בנאומו הוא לא היה תקיף כמו שציפו. הוא אמנם הצהיר שייבחן את ההסכמים עם ישראל ושיבח מחבלים. אבל לא הכריז על שינוי כיוון חד משמעי כמו שפרשנים העריכו. לסיכום, אפשר לראות שהוא ״ראש בקיר״, אבל עדיין לא מוכן לפוצץ את הכל.
כמה שעות לאחר מכן עלה ראש הממשלה הישראלי בנימין נתניהו לנאום. נתניהו הוא ההפך ממחמוד עבאס. הוא בשיא פופולריות שלו בישראל, אולי של כל הזמנים, מחובק על ידי ממשל טראמפ, ומבחינת יחסי חוץ השנה הזו הייתה טובה מאוד מבחינתו. ובכן, נאומו של נתניהו היה נאום בחירות מפואר במיוחד. נאום שכוון במיוחד לקהל בישראל. אם להיות יותר מדויק, לגוש המרכז-ימין. באנגלית הרהוטה שלו הוא חשף מתקנים איראניים במזרח התיכון, שלפי מה שפורסם, ה״חשיפה״ הזו לא באמת כל כך משמעותית. ובכן נתניהו גם הגן על חוק הלאום, נאלץ להגיד כמה משפטים קטנים על הפלסטינים ותקף את האנטי-ישראליות והגדיר אותה כ״אנטישמיות״. הנאום צפוי לחזק את התחושה ש״לנתניהו אין מחליף״ ו״רק הוא יכול״, ולחזק אותו בסקרים.
את הנאומים החשובים פתח הנשיא טראמפ ביום שלישי אחה״צ. בנאומו הוא הסביר באופן רחב את השקפת העולם המדינית שלו ושל ממשלו, הרבה לשבח את עצמו, תקף את איראן, את ציר הרשע, את הסוציאליזם והקומוניזם, את הגלובליזציה ושיבח את בעלות בריתה של ארצות הברית, במיוחד במזרח התיכון.
בעניין נאומו של טראמפ, הוא לא חידש הרבה. הוא רק ניסה להגן על צעדים שנויים במחלוקת שלו בשנה האחרונה, ויש הרבה. אבל בראשם שני צעדים שנוגעים למדינת ישראל - העברת השגרירות לירושלים בדצמבר 2017 וביטול הסכם הגרעין עם איראן במאי 2018. בנאומו, הנשיא ה-45 טראמפ ניסה לפייס את היחסים עם אירופה במיוחד ולהציג את עצמו כמתון האמיתי, כאיש שלום וכריאליסט, לעומת המשוגעים שהוא מתנגד להם.
כמה שעות מאוחר יותר עלה לנאום הנשיא האיראני חסן רוחאני. רוחאני בעצם ניצל את נאומו כדי לענות לנאומו של טראמפ ולתוכנו המשוער של נתניהו בנאומו שנערך כיומיים לאחר נאום רוחאני. הוא התגונן אבל הפעם, בניגוד לנאומו בעצרת הקודמת, לפני שנה, הוא לא היה כל כך מתון. הוא איים על ישראל וארצות הברית וצפצף על דבריו של טראמפ. הנאום עזר לו? לא. הנאום הזיק לו? לא ממש.
ביום חמישי אחה״צ, עלה לנאום יו״ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס. מחמוד עבאס הגיע לנאום לאחר שנה איומה מבחינתו. מכל הבחינות. הוא הסתכסך לחלוטין עם ממשל טראמפ וספג ממנו מכות של ממש, הוא התדרדר מבחינה בריאותית, הוא בשפל מבחינת הפופולריות שלו וכבר לא מחובק על ידי אף מדינה מערבית. גם המדינות הערביות לא ״מתות״ עליו. לכן, הוא הבין כי הוא צריך למשוך את הזמן בשנה הזו. הוא כבר לא עושה חשבון ואומר מה שבראש שלו. הוא יודע שאין לו מה להפסיד כבר. אבל דווקא בנאומו הוא לא היה תקיף כמו שציפו. הוא אמנם הצהיר שייבחן את ההסכמים עם ישראל ושיבח מחבלים. אבל לא הכריז על שינוי כיוון חד משמעי כמו שפרשנים העריכו. לסיכום, אפשר לראות שהוא ״ראש בקיר״, אבל עדיין לא מוכן לפוצץ את הכל.
כמה שעות לאחר מכן עלה ראש הממשלה הישראלי בנימין נתניהו לנאום. נתניהו הוא ההפך ממחמוד עבאס. הוא בשיא פופולריות שלו בישראל, אולי של כל הזמנים, מחובק על ידי ממשל טראמפ, ומבחינת יחסי חוץ השנה הזו הייתה טובה מאוד מבחינתו. ובכן, נאומו של נתניהו היה נאום בחירות מפואר במיוחד. נאום שכוון במיוחד לקהל בישראל. אם להיות יותר מדויק, לגוש המרכז-ימין. באנגלית הרהוטה שלו הוא חשף מתקנים איראניים במזרח התיכון, שלפי מה שפורסם, ה״חשיפה״ הזו לא באמת כל כך משמעותית. ובכן נתניהו גם הגן על חוק הלאום, נאלץ להגיד כמה משפטים קטנים על הפלסטינים ותקף את האנטי-ישראליות והגדיר אותה כ״אנטישמיות״. הנאום צפוי לחזק את התחושה ש״לנתניהו אין מחליף״ ו״רק הוא יכול״, ולחזק אותו בסקרים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה