המהפך בחיפה

הבחירות המקומיות בחיפה היו הצבעת אי-אמון. הצבעה על יונה יהב. לאורך כל הדרך בחיפה, אף מועמד לא באמת הצליח לסחוף אחריו מצביעים רבים. 

ראש העיר המכהן של חיפה יונה יהב הגיע לבחירות האלו אחרי 3 קדנציות, כאשר הוא מבקש מתושבי חיפה קדנציה רביעית בתפקיד. לזכותו יש לזקוף את מנהרות הכרמל, הטיילת, איצטדיון סמי עופר ועוד אך לרעתו בא העניין שיונה יהב, לדעת תושבי חיפה, לא עושה מספיק נגד הזיהום, הוא זגזג בעניין בצורה פופוליסטית, הארנונה בחיפה גבוהה בלי הרבה תמורה, העיר התחתית מוזנחת והנתונים הכלכליים לרעתו. אך בראש ובראשונה - נמאס מיונה יהב. תושבי חיפה הרגישו שהוא מיצה.

מול יהב התמודדו בהתחלה שני מועמדים מרכזיים: עינת רותם-קאליש ודוד עציוני. 

רותם-קאליש היא חברת מועצת העיר אשר התמודדה כבר ב-2013 נגד יהב והפסידה. המיאוס מיהב היה לטובתה, אך לעומת זאת לרעתה היה שדעותיה לא ממש ברורות, היא סירבה להתראיין פעמים רבות והתדמית שלה לא כל כך חיובית. 

דוד עציוני זכה לתמיכת הצעירים שמאסו גם מיהב. בסקרים הוא היה לאורך כל הדרך במקום השלישי, שכן היה נראה שיהיה לו קשה לנצח בסיבוב הראשון והוא בסביבות ה-20%. 

כחודש לבחירות, זה היה צמוד בסקרים. נראה היה שהולכים לסיבוב שני. רותם-קאליש נגד יהב, כאשר הפער ביניהם עומד על אחוזים בודדים לטובתה של רותם-קאליש. עציוני היה במקום השלישי במרחק של אחוזים בודדים מתחת ליהב, אך כאמור היה ניכר שהוא לא יצליח לעלות לסיבוב השני. 

מפלגת העבודה החליטה בבחירות האלו לתמוך ברותם-קאליש, ובמקביל לתמוך גם בישראל סביון, איש המפלגה לראשות העיר. בעקבות כך, נפסלה המועמדות של רותם-קאליש שבועות אחדים לבחירות. היא החליטה לערער. לבסוף, הוחלט לקבל את הערעור שלה ולהחזיר אותה להתמודדות. זה העלה את הפופולריות שלה והפך אותה למוכרת בכל המדינה. פתאום, כשהיה כבר נראה שהבחירות בחיפה גמורות וכי יהב בדרך לכהונה רביעית, רותם-קאליש חזרה ובגדול. סקר ימים אחדים לבחירות הראה כי היא הולכת לנצח בפער גדול מאוד - כנראה כבר בסיבוב הראשון. ביום ראשון ה-28 באוקטובר 2018, כיומיים בלבד לבחירות, הגיע מהלך שהביא לווידוי ההריגה הפוליטית של יהב - דוד עציוני, עם ה-20% שלו בסקרים, פורש מהמירוץ ותומך ברותם-קאליש תמורת דיל פוליטי טוב מבחינת שני הצדדים. הוא הסביר את הצעד בשל רצונו להביא לסיום תפקידו של יהב. כנראה הוא הבין כי הוא לא יצליח לנצח, וכי עדיף להשיג את הדיל הכי טוב שהוא יכול. והוא אכן השיג. ב-30 באוקטובר הלכו תושבי חיפה לבחור ואחוז ההצבעה היה גבוה. זה כבר סימן כי יהב הולך להפסיד. ב-22:00 הגיע המדגם של ״רדיו חיפה״ שקבע כי רותם-קאליש מנצחת כבר בסיבוב הראשון עם כמעט 60% מהקולות. תבוסה של ממש ליונה יהב. 

בסופו של דבר, יונה יהב אכן הפסיד. יותר מאשר תושבי חיפה רצו שרותם-קאליש תנצח, הם רצו שיונה יהב יפסיד. הם כבר לא רצו אותו. בהצבעת האי-אמון הזו, יונה יהב חטף תבוסה. 

מסקנות ממערכת הבחירות בתל אביב

בתל אביב נפתח המירוץ באופן רשמי לפני כשלושה וחצי חודשים באופן די מנומנם כאשר סגן ראש העיר אסף זמיר הודיע על ריצה בבחירות. כמה ימים לאחר מכן, ראש העיר המכהן של תל אביב רון חולדאי, הודיע כי יתמודד על קדנציה חמישית בתפקיד. זאת, במקביל לכך שחברת הכנסת הפופולרית סתיו שפיר שקלה להתמודד. בראשית אוגוסט לאחר שהסתמן שסתיו שפיר, אשר כבר הוחלט שלא תזכה בתמיכת מפלגתה, העבודה, אשר תמכה בחולדאי בבחירות לא תתמודד, איש התקשורת אסף הראל הודיע על התמודדות. כמו כן גם חברת האופוזיציה היחידה במועצה ציפי ברנד, מועמד ש״ס נתן אלנתן ויו״ר סיעת מרצ בעיר מיטל להבי הודיעו על התמודדותם בשלב זה. באמצע אוגוסט פורסם סקר, עם שפיר, אשר הוכיח כי הטענה לבחירות מנומנות נכונה. חולדאי עם יותר מ-40%, עשרות אחוזים מתחתיו סתיו שפיר, אסף זמיר שכבר התחיל בקמפיין רק עם 10% וכל השאר עם אחוזים בודדים. אך רגע לפני הגשת המועמדות בבחירות, הודיעה ציפי ברנד אשר רק כחודש לפני כן כינתה את אסף זמיר ״מיני-רון״ על הצטרפות לסיעת רוב העיר של זמיר, פרישה מהמירוץ לראשות העיר ותמיכה בו. מיטל להבי פרשה גם היא בטענה כי היא תתמקד בבחירות למועצה, זאת לאחר סקרים לא מחמיאים. כך, נשארנו רק עם ארבעה מועמדים כחודש לפני המירוץ: חולדאי, זמיר, הראל ואלנתן. אך עדיין, חולדאי המשיך להוביל באופן יציב בפער של כ-10%, אך עם קצת יותר מ-30% מהקולות כאשר אחוז המתלבטים הוא גם יותר מ-30%. פתאום היה נראה שזמיר במומנטום והוא יוכל לנצח את הבחירות האלו. יהיה לו קשה, אין ספק, אבל בתוך כמה שבועות הוא הפך את המירוץ ממשעמם למעניין ומסוקר. זאת, בעזרת תקציב גדול והחלפת השלטים שלו מ״הגיע הזמן״ ל״זה צמוד, צאו להצביע!״. בסקר האחרון לפני הבחירות, חולדאי ירד לכ-27.6% לעומת 23.9% של זמיר, עדיין 30% מתלבטים. כאן כבר היה נראה - תל אביב פתוחה לחלוטין ומעניינת אפילו כמו הבחירות בירושלים.
אחוזי ההצבעה ביום הבחירות היו גבוהים משמעותית מאחוזי ההצבעה ב-2013, אך ספק אם בגלל המירוץ הצמוד. ככל הנראה בעיקר בגלל השבתון. כמו כן, בשכונות עבר הירקון, אשר בהן חולדאי תמיד מביס את מתחריו ונחשבות למעוזיו, אסף זמיר מתקרב לחולדאי. הרי שניהם דומים מאוד, והקמפיין של זמיר לעומת הקמפיינים של הורוביץ ב-2013 וחנין ב-2008, פונה גם לתושבי צפון העיר ולא רק למרכז העיר, דרום העיר ויפו. ימים אחדים לפני הבחירות, הורגש כי הראל, המועמד השלישי, מתחזק ולוקח קולות מזמיר. זמיר, אשר העריך ובצדק שלא יהיה סיבוב שני, דחק להצביע בו בטענה הנכונה כי הצבעה להראל היא בפועל הצבעה לחולדאי, שכן כנראה המטה של זמיר סבר כי חולדאי יעבור את ה-40% בסיבוב הראשון, השאלה אם זמיר יקבל יותר ממנו.

התשובה לבסוף - לא. המתקפה של זמיר נגד הראל הייתה אולי מאוחרת מדי ולא השיגה את מטרותיה. חולדאי ניצח וקיבל 46%, זמיר 34% והראל 12%. כמו כן זמיר לא הצליח לנצח בדרום ובצפון, אלא רק באזורים הקלאסיים שלו - מרכז העיר והצפון הישן. לכן, הבחירות הסתיימו בהפרש כזה. מתחושה שאפשר לעשות את זה ל-12% הפרש.

עכשיו, כדאי להסיק מסקנות מהקמפיינים.
חולדאי - 
הקמפיין של חולדאי היה מיושן, משעמם ומתנשא. הקמפיין של חולדאי התחיל רק כשבועיים לבחירות, עם הסיסמה המזלזלת - ״על תל אביב לא מהמרים״. בלי להציג שום הישג, ויש הרבה, של חולדאי. בקמפיין שלו, חולדאי כמעט ולא חידש כלום והרבה לזלזל בזמיר אישית ולחשוב כאילו אם לא יתייחס אליו אז זמיר יישכח והוא ינצח. הוא אף עשה יותר מכך, וכדי שלא להיתקל בשאלות על זמיר, מיעט להתראיין ולהופיע בפומבי בהקשר של הבחירות. הוא היה בטוח יותר מדי בניצחון וזה כמעט עלה לו בראשות העיר.

זמיר - 
זמיר ככל הנראה השקיע המון כסף בקמפיין שהיה חדשני, חיובי אך ללא כל בשורה. מה הבשורה - הגיע הזמן. למה? זמיר לא היה כל כך מוכר עד הבחירות בתל אביב והשאלה שנשאלה בהתחלה היא למה להחליף ראש עיר מכהן? כי הגיע הזמן לך? בהתחלה זה היה מביך וללא שום פירוט ובהמשך זה נעשה שבגלל ש״20 שנה זה יותר מדי ו-25 שנה זה מופרך״. לא הוצגה כאן אלטרנטיבה. כך, קשה לנצח. במיוחד כאשר יריבך משתמשים בזה נגדך ובצדק בטענות כי זמיר הוא מיני-רון. אין לו שום בשורה. הוא לא רוצה להחליף את חולדאי באידיאולוגיה, הוא רוצה להחליף את חולדאי עצמו. כי הוא רון חולדאי.

חבל, כי בעזרת קמפיין קצת יותר טוב, זמיר היה יכול לנצח את חולדאי אשר הופיע עם קמפיין נורא. למזלו של חולדאי, גם לזמיר היה קמפיין לא מספיק טוב.

הראל - 
הקמפיין של אסף הראל היה הכי מרענן וטוב. אולי הכי טוב ויעיל שאפשר לעשות למועמד ללא סיכויים גבוהים לזכות ואפילו להגיע לסיבוב השני. לא היה לו תקציב גבוה ולכן גם לא שלטי חוצות או משהו בסגנון. אלא במיוחד את הרשתות החברתיות. הראל, כידוען בעל עשרות אלפי עוקבים, השתמש בהן בחוכמה, הביע דעות חדות, אמיצות, תקף מתי שצריך והגיע להישגים. הוא הרגיש שאין לו מה להפסיד. 12% בבחירות לראשות העיר וארבעה מושבים במועצת העיר לרשימתו החדשה, "אנחנו העיר", אשר בשל כך תיהיה הסיעה השלישית בגודלה במועצה (אחרי "תל אביב 1" של רון חולדאי ו"רוב העיר" של אסף זמיר).

לסיכום, רון חולדאי היה יכול לגמור את הבחירות מוקדם ולזכות בהן בקלות, אם לא היה מזלזל והיה מתחיל את הקמפיין קצת יותר מוקדם ובצורה יותר חכמה. אסף זמיר היה יכול לזכות עם מנהלי קמפיין יותר טובים, והייתה לו הזדמנות נדירה לאור קמפיין מאוד לא טוב של חולדאי. הראל הוא היחידי שמיצה את כל הפונטציאל שלו וניתן ללמוד ממנו. 

המחנה הציוני וגבאי ומה השקפתי בעניין דמוקרטיה מפלגתית

ביולי 2017 נבחר אבי גבאי, חבר חדש יחסית במפלגת העבודה, שהיה מנכ״ל בזק, השר להגנת הסביבה בממשלת ישראל ה-34 ואחד ממייסדי מפלגת "כולנו בראשות משה כחלון" לתפקיד יו״ר מפלגת העבודה ובשל כך גם המחנה הציוני. הוא החליף את חבר הכנסת יצחק הרצוג בשניים מתוך שלושת תפקידיו, כאשר התפקיד היחיד שבו נשאר הרצוג היה ראש האופוזיציה, תפקיד אותו גבאי לא יכל למלא עקב אי היותו חבר כנסת.

בחודשים הראשונים שלאחר בחירתו, המחנה הציוני בהנהגת גבאי, הצליחה להביא קהלים חדשים, במיוחד מהליכוד ומאוכזבי הרצוג שעזבו ליש עתיד או מרצ, בסקרים ונצמדה יחד עם יש עתיד לליכוד. באיזשהו סקר, אף היה ניתן לראות כי הוא יכול להקים ממשלה רחבה יותר ממשלה בראשות נתניהו.

אבל הזמן עבר והבחירות לכנסת ה-21 לא הוקדמו. הפופולריות של גבאי ירדה בעקביות, זאת בעקבות שלל אמירות שנויות במחלוקת, זגזגנות ואי הזדהות עם הגוש אותו גבאי אמור לייצג (המרכז-שמאל). בפברואר 2018, אפילו המעטים שעברו מהליכוד למחנה הציוני בגלל גבאי, חזרו לליכוד בעקבות ההמלצות נגד נתניהו ותחושת הרדיפה שייצר נתניהו בקרב הליכודניקים. זה הוביל לכך שלשם השוואה, עם בחירתו היו לגבאי כ-20 מנדטים, כעבור חודשיים בספטמבר 2017 המספר גדל לכ-22 (אולי המספר הגדול ביותר של המחנה הציוני מאז הבחירות בסקרים), בינואר 2018 כבר 15 מנדטים, בפברואר 2018 12 מנדטים ומאז גבאי לא מצליח לעבור את ה-15 מנדטים בסקרים ונלחם על מקומה של המחנה הציוני בתור המפלגה השלישית בגודלה. על המפלגה הראשונה אין כל כך מה לדבר, אפילו לא על השנייה בגודלה (המחנה הציוני כיום בכנסת היא המפלגה השנייה בגודלה עם 24 מנדטים, כאשר השלישית בגודלה היא הרשימה המשותפת עם 13 מנדטים בלבד), אלא אולי על השלישית בגודלה עם שאיפה להיות קרובים ללפיד הפופוליסט שנפגע גם הוא, יש לציין, לאחר המלצות המשטרה אבל שמר על היות מפלגתו המפלגה השנייה בגודלה בסקרים.

אבי גבאי מאמין, ובצדק, ביו״ר חזק וריכוזי, בעל שליטה, בדומה לליכוד ובשל כך פעל לבסס את כוחו ולעשות את ההליכים הדמוקרטים בעבודה קצת פחות דמוקרטים. הוא שינה את סמכויות וועידת המפלגה, העלה את מספר השריונים ואף איים לפרסם בגלוי רשימת מומלצים לקראת הפריימריז. דבר זה גרם לחששות שחברי הכנסת מהעבודה אשר מתנגדים לגבאי, כמו עמיר פרץ ואיתן כבל למשל, שמן הסתם לא יומלץ עליהם, יירדו בדירוג שלהם ברשימה הבאה לכנסת ולא ייבחרו עקב מספר המנדטים הנמוך בסקרים. דבר שיוביל אותם לעשות מרד פנימי נוסף בתוך המפלגה, אשר ייכלול פיצול שככל הנראה יוביל למספר חד-ספרתי של מנדטים למפלגה וחוסר יציבות במעמדו של גבאי והברית עם התנועה.

גבאי כבר הסכים לחזור בו מחלק מהדברים, אבל מספר המנדטים לא עלה והפופולריות שלו בקרב אנשי המפלגה המשיכה להיות נמוכה. במיוחד ביחס לפופולריות שלו בחודשיו הראשונים בתפקיד.

מחודש לחודש, עלו הקריאות לערוך פריימריז חדשים לראשות מפלגת העבודה לפני הבחירות לכנסת ה-21, או שגבאי יפנה את מקומו לבני גנץ או אהוד ברק.

לאחר בדיוק שנה של סימן שאלה גדול בעניין הברית הפוליטית בין העבודה של גבאי לתנועה של ציפי לבני, ביולי 2018 הושג הסכם בין גבאי ללבני. לבני תמונה לתפקיד ראש האופוזיציה במקום הרצוג הפורש, אבל הברית בין שתי המפלגות תישאר והן ירוצו ביחד בבחירות לכנסת ה-21, כאשר לבני תוותר על הרוטציה וגבאי יהיה המועמד לראשות הממשלה.

לקראת פתיחת מושב החורף באוקטובר 2018, נערכו סקרים, חלק עם גנץ וחלק ללא וגם התאמה לתפקיד ראש הממשלה. בכולם זכה גבאי בסביבות ה-12 מנדטים במידה ובני גנץ לא ירוץ באופן עצמאי ולמספר מנדטים חד-ספרתי במידה ובני גנץ כן ירוץ באופן עצמאי, כאשר הליכוד הרבה מקדימה במקום הראשון בכל התרחישים. בעניין ההתאמה לראשות הממשלה, אבי גבאי היה במקום האחרון מבין הנבדקים עם 4% התאמה בלבד.

ב-15 באוקטובר, בפתיחת מושב החורף, כאשר מעמדו של אבי גבאי בשפל, ציפי לבני כראשת האופוזיציה נאמה את הנאום המסורתי של ראש האופוזיציה בכנס. הנאום היה תקיף ביותר, חד, ענייני שהביך את בנימין נתניהו וגילה כי האופוזיציה מתכננת להביך הרבה את נתניהו במושב החורף, זאת בתקווה שהבחירות לא יוקדמו. פתאום ראו אופוזיציה אחרת, טובה בהרבה מהאופוזיציה החלשה והתקינה פוליטית מדי שהנהיג יצחק הרצוג בין השנים 2013-2018.

פתאום גם, ציפי לבני הצטרפה לרשימת המועמדים לעמוד בראש המחנה הציוני. החלו דיבורים כאילו כבר גבאי נכנע ללחץ ובעצם התאבד מבחינה פוליטית והקדים את הבחירות במפלגה. או שלכל הפחות הולך להיות גוש מרכז-שמאל גדול יחד עם יש עתיד (נדחה לאחר כמה ימים על ידי יאיר לפיד שלדבריו הוא הולך להיות מועמד לראשות הממשלה מטעם יש עתיד בבחירות והיחיד שיכול להחליף את נתניהו).


ובכן, אני מסכים עם אבי גבאי לגבי היציבות בתוך המפלגה. מפלגת העבודה מחליפה בשנים האחרונות יו״ר בכל 2-4 שנים. זה לא ייתכן. צריך יו״ר לתווך ארוך, במיוחד כמו גבאי. גם אם גבאי לא ייזכה, הוא ראוי ביותר להיות ראש ממשלת ישראל וצריכים לתת לו הזדמנות נוספת, גם בבחירות לכנסת ה-22. ויש לי הצעה, להקים מפלגה אחת גדולה, הכוללת את העבודה, יש עתיד, התנועה ועוד מפלגות ואישים שיירצו להצטרף, שייערכו פריימריז על תפקיד יושב הראש שלה והמועמדים שלה, ללא שיריונים למפלגות. כך תימנע המחלוקת הנובעת מאגו בין מנהיגי השמאל-מרכז, יהיה אפשר ליצור אלטרנטיבה אמיתית ומאוד איכותית לנתניהו ונתקדם לכיוון השיטה האידיאלית בת 2-4 מפלגות.

המפלגה הדמוקרטית איבדה את זה

המפלגה הדמוקרטית האמריקאית איבדה את זה. מפלגה זו, עד בחירתו של דונלד טראמפ לנשיא ארצות הברית הייתה מפלגה  עם אג׳נדה, עם רעיון, עם מצע. צמחו ממנה אנשים פורצי דרך. גם כשלא עשו דברים טובים, הם קידמו אג׳נדה מסוימת.

מאז ה-20 בינואר 2017, הם פשוט מאבדים את זה. מאז, אין להם אג׳נדה, אין להם מצע, יש להם רק דבר אחד - השאיפה להחליף את דונלד טראמפ.

כל חברי הקונגרס הדמוקרטים, מאז בחירות 2016, כבר לא מקדמים חוקים. הם מחפשים איך להביך את טראמפ ובעזרת ערוץ התקשורת CNN, אשר מזמן הפך להיות לא אובייקטיבי, הם מנסים מכלום להדיח את טראמפ.

ברצוני להתייחס לפרשת השופט ברט קבאנו כעדות לדברים שכתבתי. כאמור, דונלד טראמפ החליט שמועמדו לבית המשפט העליון של ארצות הברית יהיה השופט ברט קבאנו ממדינת מרילנד. קבאנו, שופט מוצלח ומוכשר, נתקל פתאום בתלונות נגדו בגין הטרדות מיניות. בשיא הפרשה, הסכימה פרופ' פורד, המתלוננת הראשית, להגיע לשימוע בסנאט. אותו סנאט, אשר אמור לאשר את מינויו של קבאנו.

ובכן, בשימוע שלה היא טענה שהשופט קבאנו תקף אותה מינית כשהיו נערים לפני יותר משלושים שנה. לאחר השימוע, הורה הנשיא טראמפ ל-FBI, הבולשת הפדרלית של ארצות הברית, לפתוח בחקירה. כשבוע לאחר מכן קבעה הבולשת - אין ראיות לתקיפה מינית מצד קבאנו. 

מכאן, הדיון עוסק בשאלה מוסרית: האם אדם אשם באופן מיידי, או שהוא חף מפשע עד שהוכחה אשמתו. במדינות מערביות, נהוג לקבוע כי אדם חף מפשע עד שהוא מורשע, וברט קבאנו לא הורשע, לפיכך, הוא חף מפשע עד שיוכח אחרת, וה-FBI אף חיזק את גרסתו.

עכשיו, יאמרו הדמוקרטים ומתנגדי קבאנו: אז למה לא לחכות חודשיים-שלושה, או להחליף מועמד? התשובה מאוד פשוטה: בעוד כפחות מחודש הבחירות לקונגרס של ארצות הברית, ובמידה והרפובליקנים יאבדו את הרוב שלהם בסנאט, הם כבר לא יוכלו למנות שופטים שלהם. כך שיכול להיות, שבמידה והרפובליקנים לא יביאו לאישור הסנאט את מינוי קבאנו במשך חודשיים-שלושה, הם ממילא לא יוכלו למנות אותו לאחר התקופה, משום שהסנאט יתנגד למינוי, והחלפת מועמד גם היא תיקח חודש לפחות, לא מספיק זמן, כך שמבחינה פוליטית, אישור קבאנו באופן מיידי היה דבר חשוב מאוד. דבר זה גרם לסנאטורים רפובליקנים מתנגדים לתמוך לבסוף במינוי שאושר ברוב של 50 תומכים לעומת 48 מתנגדים ונמנעת אחת.

לסיכום, קבאנו חף מפשע מחמת הספק, דבר שמספיק כדי לאשר את המינוי שלו. הדמוקרטים ימשיכו לעשות הכל כדי לפגוע בטראמפ, אך טראמפ, בחוכמה פוליטית לא משחק לידיים שלהם ושומר על כסאו ובצדק. הדמוקרטים צריכים להשלים עם מה שקרה ב-8 בנובמבר 2016. כמו כן, בעניין קמפיין #METOO , אני חושב שאנשים צריכים להתלונן במידה ואדם פגע בהם באופן מיידי. אך תמיד לזכור את הדבר הכל כך בסיסי הזה - אדם חף מפשע עד שהוא מורשע, ואם לא נכבד את הכלל הבסיסי הזה - חברה נאורה לא יכולה להתקיים. 

חודש לבחירות לקונגרס ה-116 של ארצות הברית, תמונת מצב.

בעוד בדיוק כחודש, ביום שלישי ה-6 בנובמבר 2018, צפויה להתקיים הבחירות לקונגרס ה-116 של ארצות הברית של אמריקה. הבחירות הללו גם מכונות ״בחירות אמצע הקדנציה״, משום שבנובמבר הנשיא טראמפ יציין כשנתיים לבחירתו לנשיא ה-45 של ארצות הברית ובנובמבר הקרוב נהיה גם במרחק של כשנתיים מהבחירות לנשיאות ארצות הברית לשנת 2020. ובכן, הבחירות הללו הן על כ-33 מושבים בסנאט (מתוך 100), המיואשים על ידי 23 סנאטורים דמוקרטים, 8 רפובליקנים ושנתיים עצמאים. כיום המאזן בסנאט הוא 51 רפובליקנים, 47 דמוקרטים ו-2 עצמאים (החוברים לדמוקרטים). בנוסף, הבחירות הללו הן גם על כל 435 מושבי בית הנבחרים של ארצות הברית. ביום הבחירות יהיו גם בחירות לתפקיד המושל במספר מדינות ולראשי ערים, אך על כך לא אכתוב. 

בזמן האחרון אני שומע הרבה מאוד כתבות שטחיות ופופוליסטיות של פרשנים רעים כמו ערד ניר למשל, אשר טוענים כי הדמוקרטים בדרך לשליטה בקונגרס כולו. שקר. פייק ניוז. גם על פי הסקרים. על פי הסקרים לסנאט נכון לתאריך ה-6 באוקטובר 2018, הרוב הרפובליקני נשאר כפי שהוא. 51 רפובליקנים, 47 דמוקרטים ושני עצמאים (מורמונט וממיין). דווקא בפלורידה, שם יהיו הבחירות על מושבו של ביל נלסון הדמוקרט ישנו מירוץ צמוד בין נלסון למועמד הרפובליקני ריק סקוט, ובסקר האחרון מוביל נלסון רק בכ-2.4%. פער זעום שלא יכול להבטיח ניצחון לאף מועמד חודש לפני הבחירות. אולי גם יום לפני הבחירות. לכן, במידה ויקרה מהפך בפלורידה, תרחיש בעל סבירות לא כל כך קטנה, וריק סקוט ינצח, הרפובליקנים יגדילו את המאזן לטובתם בסנאט לכ-52 רפובליקנים. כלומר, בסנאט, הרפובליקנים הם היותר קרובים לניצחון מאשר הדמוקרטים. 

בבחירות לבית הנבחרים התוצאה שונה, אם כי בינתיים לא יכולה להבטיח ניצחון לאף מפלגה. לפי הסקרים, הרפובליקנים זוכים בכ-197 מושבים בבית הנבחרים, לעומת 208 לדמוקרטים. כ-30 מושבים מתנדנדים. בשביל רוב בבית הנבחרים דרושים לפחות 218 מושבים למפלגה מסוימת, לכן אין ניצחון ברור לאף מפלגה בינתיים בבית הנבחרים. 

לסיכום, חודש לפני הבחירות מסתמן שהרפובליקנים ימשיכו לשלוט בסנאט ובבית הנבחרים אין לדעת. הסיכוי הוא 50/50. 

 תרחיש 1: הרפובליקנים ימשיכו לשלוט בכל הקונגרס

במסגרת תרחיש זה, האפשרות להדחת טראמפ עד נובמבר 2020 לפחות תיהיה נמוכה, אולי אף נמוכה מאוד. טראמפ יוכל להמשיך לעשות רפורמות מרחיקות לכת בתחומים שונים, ובעיקר בנושאים הכלכליים בהם הוא התרכז במדיניות הפנים שלו עד עכשיו. 

תרחיש 2: הרפובליקנים יישלטו בסנאט, הדמוקרטים בבית הנבחרים. 

במסגרת תרחיש זה, האפשרות להדחת טראמפ היא בערך 40%. בית הנבחרים יאשר את הדחת טראמפ, אבל הסנאט יידחה, אלא אם יהיו רפובליקנים עריקים שיהיו מוכנים להסתכן ולתמוך בהדחת נשיא רפובליקני. אם יהיו מספיק עריקים רפובליקנים, לפי הסקרים כאמור מספיקים רק שניים, הדמוקרטים יוכלו להדיח את טראמפ מתפקיד נשיא ארצות הברית. נוסף על כך, הדמוקרטים יוכלו לקדם דיונים על פרשת ההתערבות הרוסית בבחירות 2016, דבר שיסכן את טראמפ משפטית, יביך אותו וייפגע בו לקראת בחירות 2020. 

מבחינת מדיניות, תכניות כלכליות של הנשיא טראמפ בתוך ארצות הברית ייבלמו ואו שלא יהיו או שטרמאפ ייצטרך למתן אותם כדי להשיג תמיכה דמוקרטית. 

תרחיש 3: הדמוקרטים יישלטו בכל הקונגרס. 

במסגרת תרחיש זה, האפשרות להדחת הנשיא טראמפ תיהיה גבוהה. הדמוקרטים יוכלו בקלות לאשר את הדחתו בבית הנבחרים ובסנאט, דבר שיביא להדחה. וגם אם לא תיהיה, מדיניותו של הנשיא טראמפ תיהיה מתונה בהרבה בכל הנושאים או שיהיה משותק. אם אפילו הסנאט לא יהיה של הרפובליקנים, הרפובליקנים לא יוכלו לאשר לבדם הסכמים של הנשיא טראמפ, מדיניות סחר, דיפלומטיה, צבא ועוד ויצטרכו הסכמה דמוקרטית. 

ברק אובמה למשל הנשיא נשיא דמוקרטי עם רוב רפובליקני בשני בתי הנבחרים במשך כמה שנים ולכן הוא נאלץ לקדם חוקים רק בתמיכה דו-מפלגתית, חוקים מתונים, לא מהפכניים ולהטיל וטו על הרבה הצעות שלו. לטראמפ זה יהיה עוד יותר קשה, משום שטראמפ עצמו הוא מהפכן אנטי-ממסדי ונבחר על משבצת זו. במידה ובשנתיים האחרונות שלו בתפקיד, יפסיק לקדם מדיניות שהבטיח לקדם בבחירות ב-2016, הסיכוי שלו לנצח ב-2020 יהיה נמוך. 

תרחיש 4: הדמוקרטים יישלטו בסנאט, הרפובליקנים בבית הנבחרים. 

זהו התרחיש עם הסבירות הכי נמוכה ובמסגרתו, האפשרות להדחת טראמפ תיהיה נמוכה משום שלהצעה שכזו יהיה קשה להיות מאושרת בבית הנבחרים ובכלל לא תגיע לסנאט. הרפובליקנים ימשיכו לשלוט בוועדות וטראמפ יאלץ להטיל וטו על הצעות רבות. זו דווקא אולי התרחיש השני הכי טוב לטראמפ, אחרי תרחיש מספר 1, משום שבו עדיין יוכל לקדם מדיניות אנטי-ממסדית כפי שעשה בשנתיים האחרונות. 

סיכום עצרת האו"ם ה-73

בימים שלישי עד חמישי האחרון נערכה העצרת הכללית של האומות המאוחדות ה-73 בניו יורק סיטי, ניו יורק, ארצות הברית. אני מתכוון להתייחס כאן ל-4 נאומים. הנאום של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, נאומו של נשיא איראן חסן רוחאני, נאום יו״ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס ונאום ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו.

את הנאומים החשובים פתח הנשיא טראמפ ביום שלישי אחה״צ. בנאומו הוא הסביר באופן רחב את השקפת העולם המדינית שלו ושל ממשלו, הרבה לשבח את עצמו, תקף את איראן, את ציר הרשע, את הסוציאליזם והקומוניזם, את הגלובליזציה ושיבח את בעלות בריתה של ארצות הברית, במיוחד במזרח התיכון.

בעניין נאומו של טראמפ, הוא לא חידש הרבה. הוא רק ניסה להגן על צעדים שנויים במחלוקת שלו בשנה האחרונה, ויש הרבה. אבל בראשם שני צעדים שנוגעים למדינת ישראל - העברת השגרירות לירושלים בדצמבר 2017 וביטול הסכם הגרעין עם איראן במאי 2018. בנאומו, הנשיא ה-45 טראמפ ניסה לפייס את היחסים עם אירופה במיוחד ולהציג את עצמו כמתון האמיתי, כאיש שלום וכריאליסט, לעומת המשוגעים שהוא מתנגד להם.

כמה שעות מאוחר יותר עלה לנאום הנשיא האיראני חסן רוחאני. רוחאני בעצם ניצל את נאומו כדי לענות לנאומו של טראמפ ולתוכנו המשוער של נתניהו בנאומו שנערך כיומיים לאחר נאום רוחאני. הוא התגונן אבל הפעם, בניגוד לנאומו בעצרת הקודמת, לפני שנה, הוא לא היה כל כך מתון. הוא איים על ישראל וארצות הברית וצפצף על דבריו של טראמפ. הנאום עזר לו? לא. הנאום הזיק לו? לא ממש.

ביום חמישי אחה״צ, עלה לנאום יו״ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס. מחמוד עבאס הגיע לנאום לאחר שנה איומה מבחינתו. מכל הבחינות. הוא הסתכסך לחלוטין עם ממשל טראמפ וספג ממנו מכות של ממש, הוא התדרדר מבחינה בריאותית, הוא בשפל מבחינת הפופולריות שלו וכבר לא מחובק על ידי אף מדינה מערבית. גם המדינות הערביות לא ״מתות״ עליו. לכן, הוא הבין כי הוא צריך למשוך את הזמן בשנה הזו. הוא כבר לא עושה חשבון ואומר מה שבראש שלו. הוא יודע שאין לו מה להפסיד כבר. אבל דווקא בנאומו הוא לא היה תקיף כמו שציפו. הוא אמנם הצהיר שייבחן את ההסכמים עם ישראל ושיבח מחבלים. אבל לא הכריז על שינוי כיוון חד משמעי כמו שפרשנים העריכו. לסיכום, אפשר לראות שהוא ״ראש בקיר״, אבל עדיין לא מוכן לפוצץ את הכל.

כמה שעות לאחר מכן עלה ראש הממשלה הישראלי בנימין נתניהו לנאום. נתניהו הוא ההפך ממחמוד עבאס. הוא בשיא פופולריות שלו בישראל, אולי של כל הזמנים, מחובק על ידי ממשל טראמפ, ומבחינת יחסי חוץ השנה הזו הייתה טובה מאוד מבחינתו. ובכן, נאומו של נתניהו היה נאום בחירות מפואר במיוחד. נאום שכוון במיוחד לקהל בישראל. אם להיות יותר מדויק, לגוש המרכז-ימין. באנגלית הרהוטה שלו הוא חשף מתקנים איראניים במזרח התיכון, שלפי מה שפורסם, ה״חשיפה״ הזו לא באמת כל כך משמעותית. ובכן נתניהו גם הגן על חוק הלאום, נאלץ להגיד כמה משפטים קטנים על הפלסטינים ותקף את האנטי-ישראליות והגדיר אותה כ״אנטישמיות״. הנאום צפוי לחזק את התחושה ש״לנתניהו אין מחליף״ ו״רק הוא יכול״, ולחזק אותו בסקרים.

חמשת המשפיעים לשנת תשע״ח בישראל

מקום ראשון - בנימין נתניהו
ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו בן ה-68 נבחר לאיש המשפיע ביותר לשנת התשע״ט. זו הייתה שנה קשה לנתניהו אך שגם יצא ממנה מתוק. הוא עבר בה זמנים קשים ביותר, והצליח לסחוף אחריו תומכים רבים ולהגדיל את כוחו.

כשהוגשו נגדו המלצות המשטרה בגין שוחד בפברואר 2018 בשני תיקים, רבים ראו את נפילתו, זאת לאחר חודשים רבים בהם הוא לא מצליח להתרומם בסקרים. אך, דווקא לאחר ההמלצות הוא הגדיל מאוד את כוחו וכיום הוא עומד על כ-36 מנדטים בסקרים, לעומת 24 מנדטים בספטמבר 2017 ובינואר 2018, בסקר האחרון לפני ההמלצות. לאחרונה, הוא הציב יעד למנדטים - 40. ואפשר להגיד כי הוא בהחלט מתקרב לכך.

מקום שני - איילת שקד
איילת שקד היא הפוליטיקאית עם הדעות שהכי מתאימות לפוליטיקה האמריקאית בישראל. היא שמרנית, ימנית ועם דעה כלכלית ליברלית ביותר. כלומר, אם הייתה בארצות הברית הייתה רפובליקנית קלאסית.

היא פועלת על מנת להחליש את האקטיביזם השיפוטי, לעשות פוליטיזציה לבתי המשפט, ממנה שופטים שמרנים התואמים את דעותיה ומכוונת לשיטה האמריקאית של מינוי שופטים.

בתחום הפוליטי היא מתחזקת. בנט היה תמים ועשה טעות אסטראטגית ב-2015, כאשר הרשה למנות אותה לשרת המשפטים ולעמדה משפיעה ונחשבת יותר ממנו, כשר חינוך. זאת, למרות שהיא המספר 2 שלו. בכך, הוא בעצם נתן אור ירוק לפגיעה במעמדו ולאחרונה חבר הכנסת ויו״ר הקואליציה לשעבר דוד ביטן מהליכוד אמר כי אם שקד הייתה מתמודדת בליכוד, היא הייתה מגיעה מקום ראשון בפריימריז. בסקר שפורסם, היא מגיעה אף לכ-33 מנדטים עם הליכוד במידה ותעמוד בראשו.

מקום שלישי - אהוד ברק
ראש הממשלה העשירי של מדינת ישראל אהוד ברק בן ה-76 הוא האופוזיציונר החריף ביותר נגד ראש הממשלה המכהן נתניהו בשנה האחרונה. הוא תוקף בכל כנס, בכל הזדמנות את בנימין נתניהו, לפעמים אף בשפה בוטה אשר חורגת מתחומי הפוליטיקלי-קורקט.

משום שאין מנהיג אמיתי לאופוזיציה הציונית במדינת ישראל, אשר חלוקה בין יאיר לפיד איש המרכז הפופוליסטי לבין אבי גבאי אשר מתדרדר בסקרים ואף זכה לתמיכת ברק בעבר, ברק הוא די מנהיג אופוזיציה מוסכם. מבחוץ. כמו כן, הביקורת הקשה על גבאי ולפיד מהשמאל אשר תומך באופן מוצהר בברק ורואה בו מנהיגו עוזרת לו.

לא ברור אם ברק יתמודד בבחירות הקרובות, ואם כן באיזו מסגרת, אך לקולו יהיה השפעה גדולה בבחירות לכנסת ה-21.


מקום רביעי - ראובן ריבלין
נשיא המדינה אשר חגג לאחרונה יום הולדת 79 הוא נשיא מאוד משפיע ופעיל. למרות שהוא מהליכוד, דווקא הוא מאוד פופולרי בשמאל-מרכז הממלכתי ולא-פופולרי בימין המתלהם והפופוליסטי החדש.

מה לא נאמר עליו - ״בוגד״, ״נאצי״, ״שמאלן״, ״עוכר ישראל״, ״משת״פ של הערבים״, אך הוא ממשיך בדרכו. ממלכתי, מתנגד חריף ביותר לאנטי-דמוקרטים ולמתבהמים. הוא התנגד בחריפות, יחד עם רוב הליכודניקים הקלאסים ובראשם דן מרידור ובני בגין לחוק הלאום הגזעני. הוא מבקר את האנטי-ממלכתיות של ראש הממשלה נתניהו ובצדק, כשצריך.

בעצם, הוא לא בתפקיד בשביל הכבוד. הוא לא יושב בכיסא ומנופף בידו כל כמה שעות בטקסים כאלו ואחרים. הוא נלחם על הדמוקרטיה. על הממלכתיות. הוא מנסה בכל כוחו לשמור על הממלכתיות במדינת ישראל. משום שאין זה תפקיד ביצועי, אז הוא יכול רק לדבר. אבל גם זה מספיק כדי להציב אותו ברשימה זו ולדעתי הוא אחד הנשיאים המשפיעים ביותר שידעה מדינת ישראל.

מקום חמישי - דוד אמסלם
יו״ר הקואליציה ח״כ דוד אמסלם מהליכוד ניהל מאחורי הקלעים את כל השנה העמוסה והסוערת הזו בכנסת. הוא קיבל את משרת יו״ר הקואליציה לאחר התפטרות חבר הכנסת דוד ביטן מהתפקיד ומאז הספיק להעביר שלל חוקים שנויים במחלוקת ובראשם חוק המרכולים, חוק ההמלצות, חוק הפונדקאות, חוק הלאום ועוד.

אמסלם הוא חבר כנסת מתלהם. הוא מונה לתפקיד על ידי ראש הממשלה נתניהו בשל נאמנותו של הראשון לאחרון, כמו קודמו ביטן אשר במהלך תפקידו נאמנותו אף התחזקה ובשיאו עלה רעיון שהוא ימונה לשר בממשלת ישראל. כוח אלקטורלי? מקום גבוה? ניסיון? קריירה מרשימה? - לא ולא. רק נאמנות. כשאמסלם מונה, הרבה פרשנים העריכו כי הוא ייכשל בתפקידו משום שהוא לא ביחסים טובים עם רבים מחברי הכנסת, גם מהקואליציה, לעומת ביטן אשר היה ביחסים טובים גם עם חברי כנסת מהקואליציה וגם מהאופוזיציה. לבסוף, הוכיח אמסלם כי לא רק שלא נכשל, אלא הוא הצלחה גדולה ונתניהו יכול להיות מאוד מרוצה ממנו.