ביקורת הספר "התנגשות הציביליזציות"

בספרו "התנגשות הציביליזציות", שיצא לאור בשנת 1996, הציע פרופ' סמואל הנטינגטון המנוח, שעמד בראש בית הספר ללימודים בינלאומיים באוניברסיטת הרווארד, פרדיגמה חדשה לחלוקה המדינית של העולם לאחר המלחמה הקרה - ציביליזציות, המורכבות ממדינה אחת או מכמה מדינות (שלרוב במרכזן עומדת מדינת ליבה), הקשורות בקשר תרבותי-דתי. במקום מזרח מול מערב, וקומוניזם מול קפיטליזם - ציביליזציות מול ציביליזציות.

הציביליזציות, לפי הנטינגטון, הן: הציביליזציה המערבית ובראשה ארצות הברית, הציביליזציה האורתודוקסית בראשות רוסיה, הציביליזציה ההינדית בראשות הודו, הציביליזציה הסינית בראשות הרפובליקה העממית של סין, הציביליזציה היפנית בראשות יפן, והציביליזציה הלטינו-אמריקנית, האסלאמית, האפריקנית והבודהיסטית חסרות מדינות הליבה (המדינה המרכזית בציביליזציה). 

הנטינגטון גם מציע שלושה חוקים על מנת לשמור על השלום בעולם הנחלק לחלוקה של ציביליזציות:

1) חוק ההימנעות: על מדינות הליבה "להתנזר" מהתערבות בסכסוכים של ציביליזציות אחרות. 

2) חוק התיווך המשותף: הנטינגטון טוען כי במלחמת קו השבר, שבהן קבוצות המשויכות לציביליזציות שונות (כמו במלחמת יוגוסלביה אותה הוא סוקר בהרחבה) נלחמות זו בזו, על מדינות הליבה של הציביליזציות המעורבות בסכסוך לנהל משא ומתן כדי לבלום או לעצור את מלחמת הקו השבר, בטרם תתפתח למלחמה גדולה יותר. 

3) חוק המאפיינים המשותפים: על עמים וציביליזציות לנסות לחפש את המשותף להם עם ציביליזציות אחרות. 

היו לי מספר הסתייגויות מטיעוניו של הנטינגטון. 

ראשית, אני חושב שחוק ההימנעות לא לוקח בחשבון הבדלים בעוצמה בין מדינות הליבה השונות. ייתכן שדווקא הנכונות של מדינת ליבה של ציביליזציה א' להתערב בסכסוך בציביליזציה ב', תהווה הרתעה ותצמצם את התמריץ ההתחלתי לפתוח במתקפה בתוך ציביליזציות. 

שנית, הנטינגטון עצמו לא מתכחש לכך שייתכנו סכסוכים בתוך הציביליזציות, ולכן נשאלת השאלה האם מדובר בפרדיגמה שיכולה להחליף את פרדיגמת המזרח כנגד מערב, כפי שהוא מתיימר לעשות. 

שלישית, אני סבור שההכרזה על "ציביליזציה אסלאמית" הינה שגויה, שכן כפי שנראה היום בבירור - לשני זרמיו העיקריים של האסלאם - השיעה והסונה, יש מדינות ליבה נפרדות (איראן לשיעה, ערב הסעודית לסונה). 

ספרו של הנטינגטון מרתק, וגדוש בניתוחים מעניינים של היחסים הבינלאומיים בעולם, הרלוונטיים גם לימינו. אני בהחלט ממליץ לקרוא אותו. 

מדינאות בעולם דינמי - סיכום לספר "דיפלומטיה"

בספרו עב הכרס "דיפלומטיה" (יצא לאור בהוצאת המרכז האקדמי "שלם", 2007), פורס מזכיר המדינה והיועץ לביטחון לאומי לשעבר של ארצות הברית, הנרי קיסינג'ר, את ההיסטוריה הדיפלומטית המערבית, החל מתקופתו של הקרדינל רישלייה ב"מלחמת שלושים השנים", דרך מטרניך ו"הקונצרט האירופי" ועד המגעים הדיפלומטיים של הנשיא האמריקאי רייגן עם המזכיר הכללי הסובייטי גורבצ'וב, שחתמו את המלחמה הקרה. 

ריאל פוליטיק וטובת המדינה לעומת מדיניות המבוססת על מוסר ואידיאולוגיה

עד תקופת כהונתו של הקרדינל רישלייה כראש המיניסטריון הצרפתי ב"מלחמת שלושים השנים", מדיניות החוץ הייתה כפופה לאינטרסים הדתיים או המוסריים של המדינה. בעקבות הרפורמציה הפרוטסטנטית התחלקה אירופה למדינות בעלות בתי מלוכה קתוליים לבין בתי מלוכה פרוטסטנטיים. עם פריצת "מלחמת שלושים השנים" ב-1618, צרפת הקתולית, הייתה, לפי התפיסה ששלטה עד תקופה זו, אמורה לחבור לקתולים (דהיינו, לבית הבסבורג), ולהילחם עמם כנגד הפרוטסטנטים. 

אולם, רישלייה הכריז על פעולה לפי עקרון ה-Raison d'Etat ("טובת המדינה"). כלומר, לפי האינטרס הלאומי שלה. בשל כך, הוא חבר לפרוטסטנטים ואף לאימפריה העות'מאנית המוסלמית, וזאת משום שחשש מכוח יתר של בית הבסבורג, דבר שיעמיד את צרפת בסכנה בטווח הארוך. הוא רצה לשמר את מאזן הכוחות, באמצעות חיזוק הגוף המדיני החלש, והחלשת הגוף המדיני החזק, ובכך תישמר ההרתעה, שתשמר את השלום בעולם. 

בדיפלומטיה האמריקאית מתקיים וויכוח ארוך שנים, בעיקר מאז ראשית המאה ה-20, בין אלו הסבורים שיש לפעול לפי האינטרס הלאומי ולשמור על מאזן הכוחות (גישה המכונה גם "ריאל פוליטיק"), לבין חסידי ההשקפה שהמוסר והערכים האמריקאים אמורים להנחות את מדיניות החוץ. לחסידי ההשקפה האחרונה, ניתן לקרוא "ווילסוניסטים", על שם הנשיא האמריקאי וודרו ווילסון, שבמידה רבה ייסד אסכולה זו במדיניות החוץ האמריקאית כנשיא.  

לפי הווילסוניזם, יש להתערב בעולם כדי להפיץ את הערכים האמריקאיים המוסריים הנעלים, כגון ערכי הדמוקרטיה והחירות. חסידיה של השקפה זו טענו גם, כי קיומן של מדינות לאום בעלות מוסדות דמוקרטיים, תביא להרמוניה כלל עולמית, שתשמר את השלום בעולם. 

לפי קיסינג'ר, חסרון הריאל פוליטיק והגישה של רישלייה הוא שהוא איננו מספק את הלהט הדרוש לחיילים כדי לצאת ולהילחם במקומות מרוחקים. "מאזן הכוחות" הינו מושג מורכב, מסובך ומעורפל, וקשה לשיווק לחיילים. לעומת זאת, הווילסוניזם כן עושה זאת. הפצת הדמוקרטיה והחירות למדינות מתפתחות, והמוסר האמריקאי - אלו דברים שעשויים להביא חיילים אמריקאים לצעוד בגאווה ועם מוטיביציה במקומות אלו. 

חסרונו של הווילסוניזם הוא שאין הוא מאפשר קביעת סדר עדיפויות במדיניות החוץ. לארצות הברית הרי אין את היכולת להתערב בנעשה בכל מדינות העולם, ולא בכדי הזהיר הנשיא האמריקאי, ג'ון קווינסי אדמס, כבר ב-1821 מ״חיפוש מפלצות מעבר לים כדי להשמידן״. הווילסוניזם לא מאפשר למדינאי לשאול את עצמו היכן תועיל ההתערבות יותר מבחינה מוסרית. הרי מדוע הקוריאנים זכאים לחירות ולדמוקרטיה והוויטנאמים לא? הריאל פוליטיק לעומת זאת פותר דילמה זו, בקובעו שיש להתערב היכן שההתערבות תועיל לאינטרס הלאומי האמריקאי. 

שילוב ריאל פוליטיק עם ווילסוניזם

הנשיא ניקסון דיבר כווילסוניסט בזמן שמדיניותו הייתה מדיניות ריאל פוליטיק מובהקת. ניקסון, אשר מתואר על ידי קיסינג'ר, שכיהן תחתיו בשלל תפקידים בכירים, כבעל הבנה ״יוצאת דופן של ממש״ את הגאו-פוליטיקה, חלק על האמיתות הווילסוניסטיות שהאדם הינו טוב מטבעו ושישנה הרמוניה בסיסית בין האומות שיש לקיימה באמצעות יוזמת הביטחון המשותף. 

ניקסון סבר שההרמוניה והשלום השוררים בתקופת זמן מסוימת, אינם אלא איים זמניים של שלווה בתוך עולם מסוכן, שבו הדרך היחידה לשמור על היציבות והשלום הינם באמצעות עמידה על המשמר. בשל כך, ניווט ניקסון את מדיניות החוץ האמריקאית על פי האינטרס הלאומי של המדינה, ותוך הסתמכות על מאזן הכוחות. 

בחינתו של קיסינג'ר את הסדר העולמי מחדש, ועצות למדינאים האמריקאים (פורסם ב-1994)

בחינה זו, נכתבה סמוך לשנת 1994, שנים אחדות לאחר סיום המלחמה הקרה. קיסינג'ר טוען כי היעדר הסכנה האידיאולוגית והאסטרטגית, עקב התפרקותה של ברית המועצות, משחרר את האומות לנקוט מדיניות חוץ המבוססת יותר על האינטרס הלאומי. הוא חוזה (עם דיוק חלקי, שכן לא חזה את עליית הג'יאהדיזם האסלאמי) שהיציבות בעולם תיהיה תלויה במידה רבה בשלושה דברים עיקריים:

* הצלחת הדמוקרטיזציה ברוסיה והשאלה האם יצליחו לרסן את מדיניות החוץ שלה הנוטה להתערב במדינות שכנות. 

* היציבות באסיה ובאוקיינוס השקט.

* התאמת נאט"ו והאיחוד האירופי לעולם שלאחר המלחמה הקרה. 

קיסינג'ר טוען כי בעקבות התחלוקותו של העולם לאחר תום המלחמה הקרה למצב של מדינות רבות, במקום עולם ״דו קוטבי״ של מעצמות על, הכוח התפזר בין מדינות רבות, ובשל כך יהיה לארצות הברית קשה יותר להתערב ברחבי העולם. הוא גם טוען כי עלייתם של מוקדי כוח אחרים בעולם - במערב אירופה, ובמדינות כגון סין ויפן, אינה צריכה להדאיג את ארצות הברית, משום שפיתוחן של חברות לא מערביות הייתה מטרה אמריקנית מאז תכנית מרשל. 

כמו כן, מכריע קיסינג'ר בשאלה האם כדאי להעדיף את האינטרס הלאומי על שיקולי המוסר בכך שכותב כי ראוי להגיע לאיזון בסוגיה. אך, קיסינג'ר מסייג בהמשך את דבריו בכותבו כי כאשר נקבע איזון כזה, על מדיניות החוץ להגדיר את האינטרסים החיוניים שלה - דהיינו, שינוי בסביבה הבינלאומית שהסיכוי כי יערער את הביטחון הלאומי רב כל כך עד שיש להתנגד לו, ללא קשר לשאלה כמה הסכנה נחשבת ללגיטימית. 

ובכן, ומהי סכנה כזו לדעת קיסינג'ר? - ״שליטה של מעצמה אחת באחד משני חלקיה העיקריים של אירופה או אסיה״. קיסינג'ר טוען כי לסכנה כזו ארה"ב חייבת להתנגד. 

קיסינג'ר חוזר ואומר כי על ארצות הברית למצוא את האיזון בין שאיפותיה לנהוג באופן ״צלבני״ בעולם כדי לקדם את ערכיה, ובין נטייתה להתכנס לתוך עצמה ולנקוט במדיניות בדלנית. הוא טוען כי מדיניות של יציאה ל״מסעות צלב״ בעולם תדלל את כוחה של ארצות הברית, ומדיניות בדלנית תפקיר את ביטחונה ושגשוגה של ארצות הברית למדינות אחרות, דבר שיגרום לארצות הברית לאבד שליטה על הנעשה בעולם. ולכן, מגיע קיסינג'ר למסקנה: הדבר הנחוץ ביותר עבור ארצות הברית הוא אמת מידה לברירת מטרותיה. 

הוא גם טוען שארץ אידיאליסטית כארצות הברית לא יכולה להתחשב רק בשיקולים של מאזן כוחות, אך חייבת להתחשב גם בהם, אם ברצונה להגשים את יעדיה האידיאליסטיים. 

לבסוף, קובע קיסינג'ר - על ארצות הברית לנקוט במדיניות דומה לזו של הקנאצלר הגרמני ביסמרק בשנותיו האחרונות בתפקיד. היא צריכה לשמור על מאזן הכוחות, אך לא באמצעות חישובים קרים, כפי שנהגה בריטניה תחת ראשי הממשלות פלמרסטון ודישראלי, אלא באמצעות הסכמה על יעדים משותפים עם קבוצות שונות של ארצות, דבר שירסן את הכוח מראש, וימנע הפרה של מאזן הכוחות. 

סיכום

קיסינג'ר בוחן מדינאים גדולים ורבים, שחלקם מסוקרים באור חיובי וחלקם באור שלילי ואף מאוד, ואת התנהלותם אל מול האתגרים שעמדו ושאיפותיהם האידיאולוגיות-מוסריות. הוא מנתח מאורעות היסטוריים, ומגבה את ניתוחו במסמכים, תזכירים, ספרים, נאומים ועוד. כתיבתו נהדרת, בהירה, עניינית ונוקבת, שגרמה לי לקרוא בשקיקה את כל הפרקים והעמודים הרבים של הספר.  

אני חושב שמדובר בספר חובה לכל אדם המתעניין ביחסים בינלאומיים ובהיסטוריה המערבית, ובפרט בזו הצבאית-מדינית מאז המאה ה-17. 

ספר זה הוא יצירת מופת של ממש, שממנה ניתן להבין את גדולתו וכשרונו הרב של קיסינג'ר, שבזכותו הוא זכה לתהילה הרבה לה הוא זוכה עד היום, ובצדק. 

מהלכי הממשל האמריקאי לפיוס עם ארגון הטרור "חות'ים"

בניסיון לפייס את החות'ים, ארגון טרור ג'יאהדיסטי אשר נלחם כנגד ערב הסעודית, עוין באופן מובהק את ארצות הברית וישראל ונתמך על ידי איראן, הודיע מזכיר המדינה של ארצות הברית, אנתוני בלינקן, על הסרתם של החות'ים מרשימת ארגוני הטרור הזרים ב-16 בפברואר 2021, ועל שורה של מחוות חד-צדדיות נוספות לטובת אזרחי תימן, מדינה בה מתנהלת מלחמת אזרחים קשה זה כמעט 6 שנים.

נקודת המוצא של החלטת בלינקן הייתה נקודת מוצא קלאסית של מדינאים מהמפלגה הדמוקרטית - שהשלום הוא דבר נורמלי, והרצון הטוב הוא דבר טבעי, ולכן, על ארצות הברית, אם ברצונה לנהל משא ומתן באופן מיטבי, לסלק יסודות שיראו כיסודות של כפייה, על ידי אותן מחוות חד-צדדיות.

האם החות'ים אכן התפייסו? התשובה היא לא. הם המשיכו, גם אחרי ההכרזה, במלחמה עיקשת כנגד ערב הסעודית ובעלות בריתה במלחמת האזרחים התימנית, ואף ביום שבת האחרון שיגרו טילים לעבר הבירה הסעודית, ריאד.

ומדוע? - משום שכמעט אף פעם לא משלם צד במלחמה, בעת התרחשותה, על דברים שכבר ניתנו לו. אדרבא, ההקלה של הלחץ ואותן המחוות מפתות את הצד שמקבל את ההטבות להמשיך בלחימה, ולמאן לשאת ולתת, מתוך תקווה לקבל הטבות נוספות, ובחינם.

ובכן, מה יש לעשות לדעתי? יש להילחם, להמשיך את הלחץ ואף להגבירו, ובכך גם לאלץ את החות'ים לשאת ולתת, כאשר ארצות הברית מגיעה למשא ומתן עמם מעמדה של עליונות מובהקת.

שלום משיגים מנקודת עוצמה, ולא להפך.

כתב ההגנה של פרופ' אלן דרשוביץ עבור הנשיא דונלד טראמפ

   

ב-6 בינואר 2021, נשא הנשיא טראמפ נאום מיוחד בעצרת בסמוך לבית הלבן, בו הפציר בסגנו, מייק פנס, אשר מתוקף תפקידו משמש גם כנשיא הסנאט, לדחות אלקטורים ממדינות בהן הוא טען שהיו זיופים ונספרו קולות לא חוקיים, ולמעשה לא לאשר את תוצאות בחירת האלקטורים. חרף הפצרותיו של טראמפ, לא דחה פנס את האלקטורים בטענה כי אין לו הסמכות לעשות כן. 

זמן קצר לאחר החלטה זו של פנס, הסתערו המונים לעבר גבעת הקפיטול, מקום מושבו של הקונגרס, כאשר חלקם אף הצליחו לפלוש לתוכו. ההסתערות גרמה לדחיית הדיונים בדבר אישור בחירת האלקטורים במספר שעות, שבסופם אישר הקונגרס את בחירת האלקטורים ובחר בג׳ו ביידן לתפקיד הנשיא ה-46 של ארצות הברית, ובקאמלה האריס לתפקיד סגנית הנשיא ה-49 של ארצות הברית. 

במקביל, החלו הדמוקרטים בהליך הדחה כנגד נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ - הליך ההדחה השני שמתקיים כנגדו, לאחר שבראשון שנערך בשנים 2019-2020, הוא זוכה על ידי הסנאט. 

סעיפי כתב האישום המוצע לבית הנבחרים נגד טראמפ הם:

1) הסתה בזדון לאלימות כנגד ממשלת ארצות הברית. 

2) בגידה באמון כנשיא. 

3) מעורבות במעשי המרדה. 

בעקבות כך, פרסם פרופ' אלן דרשוביץ, מעורכי הדין הידועים ביותר בארצות הברית, פרק בהסכת (פודקאסט) שלו, ״The Dershow״, בו הוא דן באישומים ומנסה להוכיח מדוע אין להדיח את הנשיא טראמפ בגינם, ומדוע הם לא מהווים עבירה על החוק. 

ראשית, פותח דרשוביץ בשתי שאלות שעליהן הוא ינסה לענות במהלך הפרק:

הראשונה - האם התיקון הראשון לחוקה, המונע מהקונגרס לחוקק חוקים המגבילים את חופש הביטוי, מגן על נאומו של הנשיא טראמפ?

השנייה - בהנחה והחוקה מגנה על הנאום, האם אותו הנאום עדיין יכול לשמש כבסיס להדחה?

ובכן, דרשוביץ מבקש להחזיר את המאזינים לפסק הדין "ברנדנבורג נגד אוהיו" (Brandenburg v. Ohio) משנת 1969. פסק הדין עוסק בערעור שהגיש קלרנס ברדנבורג, מנהיג תנועת הימין הקיצוני הידועה לשמצה ה״קו-קלוקס-קלאן״ (KKK), לבית המשפט העליון של ארצות הברית. ברנדנבורג הואשם ואף הורשע במספר ערכאות בתמיכה באלימות באופן הנוגד את חוקי מדינת אוהיו. זאת, לאחר שנשא נאום מול קהל גדול של תומכים בו אמר: "אם נשיאנו, הקונגרס שלנו, בית המשפט העליון שלנו, ימשיכו לדכא את הגזע הלבן, אזי יינקמו נקמות". כלומר, יש כאן הצהרה שנשמעת לחלוטין כקריאה לאלימות כנגד הנשיא, בית המשפט העליון ואחרים שמנסים לדכא, לטענתו, את הגזע הלבן. כמו כן, ברדנבורג אמר: "400 אלף איש צועדים לקונגרס" וש"הכושים (מילים שלו) צריכים לחזור לאפריקה (...) יהודים צריכים לחזור לישראל". בנוסף לכך, הרבה מהאנשים בעצרת נשאו נשקים. 

כלומר, יש כאן נאום קיצוני בהרבה לעומת נאומו של הנשיא טראמפ ביום רביעי ה-6 בינואר 2021, שבו לא נשמעו קריאות או אמירות שסביר שישתמעו כקריאה לנקמה, אלימות, כניסה לתוך הקפיטול או הפרת החוק. חרף זאת, פסק העליון בתיק ״ברנדנבורג נגד אוהיו״ לטובתו של ברנדנבורג, בטענה כי ״הערבויות החוקתיות של חופש הביטוי והעיתונות החופשית אינן מאפשרות למדינה לאסור שימוש בכוח או הפרת החוק אלא אם כן הפרה כזו מכוונת להסית או לייצר פעולה מפרת חוק בוודאות הקרובה", ולמעשה יצר את המבחן המשפטי "פעולה לא חוקית מיידית" (imminent lawless action), הקובע שהגנת חופש הביטוי לא חלה רק במקרה שבו נשמעת קריאה להפרת החוק בטווח הזמן הקרוב. 

לאור זאת, מגיע דרשוביץ למסקנה כי הנאום מוגן על ידי החוקה, וכי שימוש בנאום המוגן על ידי החוקה כבסיס להדחה וקרימינליזציה לאותו הנאום על ידי הקונגרס, מהווים פעולה לא חוקתית. כמו כן, טוען דרשוביץ, כי לא ניתן להדיח נשיא לאחר תום כהונתו, ולכן הגשת כתב אישום (על ידי בית הנבחרים) ללא משפט בסנאט - כלומר ללא מתן האפשרות לנאשם להוכיח לכל את חפותו כאשר כתב האישום ירחף מעל ראשו של הנאשם עד סוף ימיו, מהווה גם היא פעולה לא חוקתית. 

הגישה המדינית של טדי רוזוולט לעומת זו של וודרו ווילסון ע"פ קיסינג׳ר

בפרק השני בספרו ״דיפלומטיה״ עב הכרס (תורגם לעברית ע״י הוצאת המרכז האקדמי ״שלם״, 2007), משווה הנרי קיסינג׳ר, מזכיר המדינה והיועץ לביטחון לאומי לשעבר של ארצות הברית (תחת הנשיאים ניקסון ופורד), בין הגישות המדיניות של הנשיאים תיאודור רוזוולט ו-וודרו ווילסון. 

לפי קיסינג׳ר, רוזוולט החזיק בגישה שניתן לראותה כריאליסטית המשולבת עם גישת מאזן הכוחות האירופאית. במסגרת גישה זו, סבר רוזוולט כי הגיעה העת לתרגם את כוחה הכלכלי והגאוגרפי של ארה״ב לכדי עוצמה מדינית ולהתערב בנעשה בעולם. אולם, יש לעשות זאת רק כדי להגן על האינטרסים האמריקאים. וכיצד? יש להחליש את המדינה החזקה ולחזק את המדינה החלשה, ובכך, ליצור מצב של הרתעה מתמדת בין שני הצדדים. ניתן לראות זאת בהחלטתו של רוזוולט באשר לסכסוכים הפנים-אירופאיים - רוזוולט סבר שצריך להתערב בנעשה באירופה ולהתנגד לקיסרות הגרמנית, משום שהיא גורם חזק מדי ואי עצירתה תגרום לה להתפשט בעתיד אל עבר ארה״ב ובכך לסכן את האינטרס האמריקאי. 

ווילסון לעומת זאת כונה ע״י קיסינג׳ר ״נביא-כהן״. ווילסון סבר שיש להתערב בנעשה בעולם כדי לקדם את הערכים הנעלים של ארצות הברית (הרפובליקניזם, החירות וכו׳), גם אם הדבר לא תורם בהכרח לשימור האינטרס האמריקאי. למשל, ווילסון, כמו רוזוולט, סבר שיש להתערב בנעשה באירופה, אך כדי להפיץ את הערכים האמריקאים. לכן, במלחמת העולם הראשונה, ווילסון שאף להדיח את הקיסר הגרמני, וילהלם השני, מסיבות ערכיות (כינון דמוקרטיה במקום שלטון עריצות), ולאו דווקא בשל הרצון להגן על האינטרס הלאומי של ארצות הברית.

בדיעבד, הגישה ששרדה היא דווקא גישתו של ווילסון. וזאת, משום שכדי לצאת ולהילחם במדינות זרות, או כדי שאזרחי המדינה יתמכו בפעולה זו, יש צורך לספק להם סיבה יותר חזקה מ״מאזן הכוחות״ העמום. צריך לספק כסיבה את הערכים שבהם החיילים והאזרחים מאמינים, ובכך לעורר את תמיכתם בפעולה. 

הגישה הריאליסטית של רוזוולט הייתה חסרה את אותו ה״בשר״ עבור ההמון, ולכן חרף היותה נכונה יותר (לדעתי), לא הותירה חותם ניכר על מדיניות החוץ האמריקאית, לעומת הגישה של ווילסון שכן עשתה זאת.

החלת הריבונות - כתב הגנה

לקראת החלת הריבונות הצפויה בחלק משטחי יהודה ושומרון, נשמעה התנגדות עזה בשמאל הישראלי. ראש האופוזיציה, ח"כ יאיר לפיד, התנגד למהלך משום שלטענתו הוא "חד צדדי", והמפלגות מרצ והרשימה המשותפת, יחד עם מספר עמותות שמאל טענו שהחלת הריבונות תגרום לאפרטהייד ושהיא מנוגדת לחוק הבינלאומי. במאמר זה אנסה להפריך את טענות השמאל, ואף יתרה מכך - להראות מדוע החלת הריבונות היא נחוצה. אני מכיר בכך שאנשי שמאל המשועבדים לעמדותיהם, לא ישתכנעו מהמאמר, ולכן כבר כאן אדגיש - מאמר זה פונה לאנשים, ובעיקר לאנשי שמאל, בעלי "ראש פתוח". 

ראשית, אני לא חושב שהסיבה שהדבר מבוצע באופן חד צדדי צריכה להוות שיקול מהותי. גם הכרזת העצמאות הייתה באופן חד צדדי, ולא אחת ממערכות צבא הגנה לישראל. האינטרסים הישראלים, מה לעשות, פעמים רבות לא מתיישבים עם האינטרסים של הקהילה הבינלאומית. אך ההתנגשות הזו היא התנגשות שלא בהכרח צריך לפחד ממנה, כל עוד התועלת עולה על הנזק, כפי שאני סבור שקורה במקרה זה. 

שנית, החלת הריבונות לא מסכנת את האופי היהודי של המדינה, כפי שטוענים גורמים בשמאל הציוני. מדובר בהחלת ריבונות בעיקר על ישובים יהודיים. לפי הערכות מהשנים האחרונות, בשטחי C, חיים בין 80 ל-150 אלף ערבים, מספר שלא מהווה סכנה לרוב היהודי במדינת ישראל. 

שלישית, החלת הריבונות לא מנוגדת לחוק הבינלאומי. החוק הבינלאומי אוסר על סיפוח, שהוא למעשה סיפוח המקום הנכבש למדינה הכובשת. אולם, שטחי יהודה ושומרון אינם שטחים כבושים אלא שנויים במחלוקת על פי הדין הבינלאומי, משום שהריבון הקודם בשטחים אלו - ירדן, היה ריבון לא מוכר, ולכן מדובר במקרה הזה בהחלת ריבונות, שהיא חוקית לחלוטין לפי הדין הבינלאומי. 

רביעית, הגורמים היותר רדיקליים בשמאל טענו כי החלת הריבונות תביא לאפרטהייד. זאת לאור אמירת ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שלא תינתן אזרחות לתושבים הערביים במקומות שעליהם מוחלת הריבונות הישראלית. אולם, אי הענקת אזרחות אין משמעותה אפרטהייד. אפרטהייד עוסק באפליה על רקע גזעי, ואין שום כוונה לשלול מאזרחי ישראל הערבים את אזרחותם בעקבות החלת הריבונות. יתרה מכך, החוק הבינלאומי לא מחייב להעניק אזרחות, ואף אוסר על הענקת אזרחות בכפייה. 

חמישית, לרוב מדינות העולם אין אינטרס להטיל סנקציות מסחריות על מדינת ישראל, עקב יחסי הסחר הענפים שמדינת ישראל מחזיקה בהם, כך שהחשש מ"סנקציות בינלאומיות" מוגזם לדעתי. 

שישית, לגבי הסכם השלום עם ירדן, אשר מאיימת לבטל אותו אם תתבצע החלת הריבונות - אין לירדן כל אינטרס. ישראל מספקת לירדן מים ולבית המלוכה ההאשמי סיוע חשאי, שבלעדיו יהיה לו קשה לשרוד הפיכה שלטונית. אני רואה באמירות הללו של השלטון הירדני מן מס שפתיים לציבור שעוין מאוד לישראל, ותו לא. 

שביעית, באשר להסכמי אוסלו, אותם מאיימים בכירי הרש"פ לבטל אם תתבצע החלת הריבונות - חשוב לזכור כי איומים אלו נשמעו פעמים רבות בעבר. אך גם אם יש ממש באיומים הללו, אין אני חושש מהם. הסכמי אוסלו היו איוולת מדינית, שביטולה עשויה להוות פתח ממשי לקראת פתרון טוב יותר לסכסוך הישראלי-ערבי, כמו זה של ד"ר מרדכי קידר. 

ולסיכום, לאחר שאני מקווה שהפרכתי את טענות המתנגדים משמאל להחלת הריבונות, ברצוני להראות מדוע היא נחוצה. היא נחוצה משום שבמשך עשרות שנים, ליישוב היהודי ולאחר מכן לממשלת ישראל, הוצע פחות ופחות ככל שנקף הזמן. מימוש ה"גזר" לישראל בתכנית השלום של הנשיא טראמפ - דהיינו החלת הריבונות על חלקים נרחבים מיהודה ושומרון, תצביע על שינוי המגמה הזו, ואולי אף תגרום לערבים להסכים ליותר וויתורים להבא. 

התכנית הכלכלית-חברתית של פרץ ולוי אבקסיס - סוציאל פופוליזם הרסני

עמיר פרץ בחודש שעבר. (צילום: רענן כהן)

הבוקר (יום שני), הציג יו״ר העבודה-גשר, ח"כ עמיר פרץ, את תכניתו הכלכלית-חברתית לקראת הבחירות לכנסת העשרים ושתיים שייערכו עוד קצת יותר מחודש. התכנית הכלכלית של הרשימה היא תכנית פופוליסטית ורדיקלית ביותר. היא כוללת העלאת שכר המינימום ל-40 ש"ח בשעה (לעומת 29.12 ש"ח כיום), בניית 200 אלף דירות בבנייה ממשלתית, 0% מע"מ על 100 מוצרי יסוד ועוד.

המפלגה טוענת כי עלות התכנית היא 30 מיליארד ש״ח, אולם קראתי כי מדובר בהערכה שמרנית, ויכול להיות שמדובר בסכום גבוה יותר. 

ובכן, איך העבודה-גשר מציעה לממן את התכנית? העלאת המס השולי מ-50% ל-57% על הכנסות בין 44 אלף ש"ח ל-54 אלף ש"ח והוספת מדרגת מס נוספת למרוויחים מעל 54 אלף ש"ח עם מס הכנסה של לא פחות מ-65%, השוואת המס השולי על ההון למס השולי על העבודה, העלאת מס רווחי הון ל-35% עבור בעלי השליטה ול-30% עבור מי שאינו בעל שליטה, "מאבק בהון השחור", ביטול הכספים הקואליציונים, הפסקת התקציבים המיוחדים להתנחלויות והגדלת יחס החוב-תוצר מ-61% ל-65%. 

ראשית, שכר מינימום גורם לעליית מחירים ויש כלכלנים רבים הסבורים כי גם לעלייה באבטלה. מפלגת העבודה מתיימרת להיות סוציאל-דמוקרטית, אך במדינות סוציאל-דמוקרטיות מצליחות, כמו בשוודיה, אין שכר מינימום. 

שנית, דיור ציבורי הוכח כמוביל לפשע ומנציח עוני. 

שלישית, כיצד בדיוק ייקבעו מה הם 100 "מוצרי היסוד"? זה עשוי לגרום לשחיתות שלטונית, שכן לכל יצרן מזון יהיה אינטרס שמוצריו יהיו ברשימה. כמו כן, זה יגרום לעוד סיבוך של מערכת המס של מדינת ישראל המסובכת מאוד כבר היום. 

רביעית, העלאת המס על העשירים וקביעת מדרגת מס נוספת תגרום, ככל הנראה, לפגיעה בצמיחה, עזיבתם של עשירים מישראל (דבר שיגרום לירידה בהכנסות ולא להפך) ויותר העלמות מס וגם כאן, לעוד סיבוך של מערכת המס בישראל. 

חמישית, איך בדיוק מתכוונים בעבודה-גשר לבטל את הכספים הקואליציונים? 

שישית, העלאת החוב תגרום לירידה בדירוג האשראי של מדינת ישראל, ובשל כך הריבית על החוב תעלה, מה שיגרום לעוד העלאת מס על מנת להחזיר את הכסף.

שביעית, כבר כיום המס על רווחי הון הוא גבוה מבמדינות סקנדינביה ובין הגבוהים ביותר במערב. בעקבות המחאה החברתית, הממשלה העלתה את המס והדבר גרם לניתוב השקעות לנדל"ן ומחירי הדיור עלו. זה מה שיקרה גם הפעם. 

לסיכום, 

התכנית של העבודה-גשר היא תכנית פופוליסטית הרסנית. אם תבוצע, היא תגרום לעליית מחירים, עלייה באבטלה, העלאת מס גם על מעמד הביניים והשכבות הנמוכות, שחיתות שלטונית, פגיעה בצמיחה וירידה בהכנסות המדינה ממיסים. 

השר לשעבר נפתלי בנט מצא את הכינוי המושלם לתכנית - "מישראל לונצואלה בשנתיים".