מהלכי הממשל האמריקאי לפיוס עם ארגון הטרור "חות'ים"

בניסיון לפייס את החות'ים, ארגון טרור ג'יאהדיסטי אשר נלחם כנגד ערב הסעודית, עוין באופן מובהק את ארצות הברית וישראל ונתמך על ידי איראן, הודיע מזכיר המדינה של ארצות הברית, אנתוני בלינקן, על הסרתם של החות'ים מרשימת ארגוני הטרור הזרים ב-16 בפברואר 2021, ועל שורה של מחוות חד-צדדיות נוספות לטובת אזרחי תימן, מדינה בה מתנהלת מלחמת אזרחים קשה זה כמעט 6 שנים.

נקודת המוצא של החלטת בלינקן הייתה נקודת מוצא קלאסית של מדינאים מהמפלגה הדמוקרטית - שהשלום הוא דבר נורמלי, והרצון הטוב הוא דבר טבעי, ולכן, על ארצות הברית, אם ברצונה לנהל משא ומתן באופן מיטבי, לסלק יסודות שיראו כיסודות של כפייה, על ידי אותן מחוות חד-צדדיות.

האם החות'ים אכן התפייסו? התשובה היא לא. הם המשיכו, גם אחרי ההכרזה, במלחמה עיקשת כנגד ערב הסעודית ובעלות בריתה במלחמת האזרחים התימנית, ואף ביום שבת האחרון שיגרו טילים לעבר הבירה הסעודית, ריאד.

ומדוע? - משום שכמעט אף פעם לא משלם צד במלחמה, בעת התרחשותה, על דברים שכבר ניתנו לו. אדרבא, ההקלה של הלחץ ואותן המחוות מפתות את הצד שמקבל את ההטבות להמשיך בלחימה, ולמאן לשאת ולתת, מתוך תקווה לקבל הטבות נוספות, ובחינם.

ובכן, מה יש לעשות לדעתי? יש להילחם, להמשיך את הלחץ ואף להגבירו, ובכך גם לאלץ את החות'ים לשאת ולתת, כאשר ארצות הברית מגיעה למשא ומתן עמם מעמדה של עליונות מובהקת.

שלום משיגים מנקודת עוצמה, ולא להפך.

כתב ההגנה של פרופ' אלן דרשוביץ עבור הנשיא דונלד טראמפ

   

ב-6 בינואר 2021, נשא הנשיא טראמפ נאום מיוחד בעצרת בסמוך לבית הלבן, בו הפציר בסגנו, מייק פנס, אשר מתוקף תפקידו משמש גם כנשיא הסנאט, לדחות אלקטורים ממדינות בהן הוא טען שהיו זיופים ונספרו קולות לא חוקיים, ולמעשה לא לאשר את תוצאות בחירת האלקטורים. חרף הפצרותיו של טראמפ, לא דחה פנס את האלקטורים בטענה כי אין לו הסמכות לעשות כן. 

זמן קצר לאחר החלטה זו של פנס, הסתערו המונים לעבר גבעת הקפיטול, מקום מושבו של הקונגרס, כאשר חלקם אף הצליחו לפלוש לתוכו. ההסתערות גרמה לדחיית הדיונים בדבר אישור בחירת האלקטורים במספר שעות, שבסופם אישר הקונגרס את בחירת האלקטורים ובחר בג׳ו ביידן לתפקיד הנשיא ה-46 של ארצות הברית, ובקאמלה האריס לתפקיד סגנית הנשיא ה-49 של ארצות הברית. 

במקביל, החלו הדמוקרטים בהליך הדחה כנגד נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ - הליך ההדחה השני שמתקיים כנגדו, לאחר שבראשון שנערך בשנים 2019-2020, הוא זוכה על ידי הסנאט. 

סעיפי כתב האישום המוצע לבית הנבחרים נגד טראמפ הם:

1) הסתה בזדון לאלימות כנגד ממשלת ארצות הברית. 

2) בגידה באמון כנשיא. 

3) מעורבות במעשי המרדה. 

בעקבות כך, פרסם פרופ' אלן דרשוביץ, מעורכי הדין הידועים ביותר בארצות הברית, פרק בהסכת (פודקאסט) שלו, ״The Dershow״, בו הוא דן באישומים ומנסה להוכיח מדוע אין להדיח את הנשיא טראמפ בגינם, ומדוע הם לא מהווים עבירה על החוק. 

ראשית, פותח דרשוביץ בשתי שאלות שעליהן הוא ינסה לענות במהלך הפרק:

הראשונה - האם התיקון הראשון לחוקה, המונע מהקונגרס לחוקק חוקים המגבילים את חופש הביטוי, מגן על נאומו של הנשיא טראמפ?

השנייה - בהנחה והחוקה מגנה על הנאום, האם אותו הנאום עדיין יכול לשמש כבסיס להדחה?

ובכן, דרשוביץ מבקש להחזיר את המאזינים לפסק הדין "ברנדנבורג נגד אוהיו" (Brandenburg v. Ohio) משנת 1969. פסק הדין עוסק בערעור שהגיש קלרנס ברדנבורג, מנהיג תנועת הימין הקיצוני הידועה לשמצה ה״קו-קלוקס-קלאן״ (KKK), לבית המשפט העליון של ארצות הברית. ברנדנבורג הואשם ואף הורשע במספר ערכאות בתמיכה באלימות באופן הנוגד את חוקי מדינת אוהיו. זאת, לאחר שנשא נאום מול קהל גדול של תומכים בו אמר: "אם נשיאנו, הקונגרס שלנו, בית המשפט העליון שלנו, ימשיכו לדכא את הגזע הלבן, אזי יינקמו נקמות". כלומר, יש כאן הצהרה שנשמעת לחלוטין כקריאה לאלימות כנגד הנשיא, בית המשפט העליון ואחרים שמנסים לדכא, לטענתו, את הגזע הלבן. כמו כן, ברדנבורג אמר: "400 אלף איש צועדים לקונגרס" וש"הכושים (מילים שלו) צריכים לחזור לאפריקה (...) יהודים צריכים לחזור לישראל". בנוסף לכך, הרבה מהאנשים בעצרת נשאו נשקים. 

כלומר, יש כאן נאום קיצוני בהרבה לעומת נאומו של הנשיא טראמפ ביום רביעי ה-6 בינואר 2021, שבו לא נשמעו קריאות או אמירות שסביר שישתמעו כקריאה לנקמה, אלימות, כניסה לתוך הקפיטול או הפרת החוק. חרף זאת, פסק העליון בתיק ״ברנדנבורג נגד אוהיו״ לטובתו של ברנדנבורג, בטענה כי ״הערבויות החוקתיות של חופש הביטוי והעיתונות החופשית אינן מאפשרות למדינה לאסור שימוש בכוח או הפרת החוק אלא אם כן הפרה כזו מכוונת להסית או לייצר פעולה מפרת חוק בוודאות הקרובה", ולמעשה יצר את המבחן המשפטי "פעולה לא חוקית מיידית" (imminent lawless action), הקובע שהגנת חופש הביטוי לא חלה רק במקרה שבו נשמעת קריאה להפרת החוק בטווח הזמן הקרוב. 

לאור זאת, מגיע דרשוביץ למסקנה כי הנאום מוגן על ידי החוקה, וכי שימוש בנאום המוגן על ידי החוקה כבסיס להדחה וקרימינליזציה לאותו הנאום על ידי הקונגרס, מהווים פעולה לא חוקתית. כמו כן, טוען דרשוביץ, כי לא ניתן להדיח נשיא לאחר תום כהונתו, ולכן הגשת כתב אישום (על ידי בית הנבחרים) ללא משפט בסנאט - כלומר ללא מתן האפשרות לנאשם להוכיח לכל את חפותו כאשר כתב האישום ירחף מעל ראשו של הנאשם עד סוף ימיו, מהווה גם היא פעולה לא חוקתית. 

הגישה המדינית של טדי רוזוולט לעומת זו של וודרו ווילסון ע"פ קיסינג׳ר

בפרק השני בספרו ״דיפלומטיה״ עב הכרס (תורגם לעברית ע״י הוצאת המרכז האקדמי ״שלם״, 2007), משווה הנרי קיסינג׳ר, מזכיר המדינה והיועץ לביטחון לאומי לשעבר של ארצות הברית (תחת הנשיאים ניקסון ופורד), בין הגישות המדיניות של הנשיאים תיאודור רוזוולט ו-וודרו ווילסון. 

לפי קיסינג׳ר, רוזוולט החזיק בגישה שניתן לראותה כריאליסטית המשולבת עם גישת מאזן הכוחות האירופאית. במסגרת גישה זו, סבר רוזוולט כי הגיעה העת לתרגם את כוחה הכלכלי והגאוגרפי של ארה״ב לכדי עוצמה מדינית ולהתערב בנעשה בעולם. אולם, יש לעשות זאת רק כדי להגן על האינטרסים האמריקאים. וכיצד? יש להחליש את המדינה החזקה ולחזק את המדינה החלשה, ובכך, ליצור מצב של הרתעה מתמדת בין שני הצדדים. ניתן לראות זאת בהחלטתו של רוזוולט באשר לסכסוכים הפנים-אירופאיים - רוזוולט סבר שצריך להתערב בנעשה באירופה ולהתנגד לקיסרות הגרמנית, משום שהיא גורם חזק מדי ואי עצירתה תגרום לה להתפשט בעתיד אל עבר ארה״ב ובכך לסכן את האינטרס האמריקאי. 

ווילסון לעומת זאת כונה ע״י קיסינג׳ר ״נביא-כהן״. ווילסון סבר שיש להתערב בנעשה בעולם כדי לקדם את הערכים הנעלים של ארצות הברית (הרפובליקניזם, החירות וכו׳), גם אם הדבר לא תורם בהכרח לשימור האינטרס האמריקאי. למשל, ווילסון, כמו רוזוולט, סבר שיש להתערב בנעשה באירופה, אך כדי להפיץ את הערכים האמריקאים. לכן, במלחמת העולם הראשונה, ווילסון שאף להדיח את הקיסר הגרמני, וילהלם השני, מסיבות ערכיות (כינון דמוקרטיה במקום שלטון עריצות), ולאו דווקא בשל הרצון להגן על האינטרס הלאומי של ארצות הברית.

בדיעבד, הגישה ששרדה היא דווקא גישתו של ווילסון. וזאת, משום שכדי לצאת ולהילחם במדינות זרות, או כדי שאזרחי המדינה יתמכו בפעולה זו, יש צורך לספק להם סיבה יותר חזקה מ״מאזן הכוחות״ העמום. צריך לספק כסיבה את הערכים שבהם החיילים והאזרחים מאמינים, ובכך לעורר את תמיכתם בפעולה. 

הגישה הריאליסטית של רוזוולט הייתה חסרה את אותו ה״בשר״ עבור ההמון, ולכן חרף היותה נכונה יותר (לדעתי), לא הותירה חותם ניכר על מדיניות החוץ האמריקאית, לעומת הגישה של ווילסון שכן עשתה זאת.

החלת הריבונות - כתב הגנה

לקראת החלת הריבונות הצפויה בחלק משטחי יהודה ושומרון, נשמעה התנגדות עזה בשמאל הישראלי. ראש האופוזיציה, ח"כ יאיר לפיד, התנגד למהלך משום שלטענתו הוא "חד צדדי", והמפלגות מרצ והרשימה המשותפת, יחד עם מספר עמותות שמאל טענו שהחלת הריבונות תגרום לאפרטהייד ושהיא מנוגדת לחוק הבינלאומי. במאמר זה אנסה להפריך את טענות השמאל, ואף יתרה מכך - להראות מדוע החלת הריבונות היא נחוצה. אני מכיר בכך שאנשי שמאל המשועבדים לעמדותיהם, לא ישתכנעו מהמאמר, ולכן כבר כאן אדגיש - מאמר זה פונה לאנשים, ובעיקר לאנשי שמאל, בעלי "ראש פתוח". 

ראשית, אני לא חושב שהסיבה שהדבר מבוצע באופן חד צדדי צריכה להוות שיקול מהותי. גם הכרזת העצמאות הייתה באופן חד צדדי, ולא אחת ממערכות צבא הגנה לישראל. האינטרסים הישראלים, מה לעשות, פעמים רבות לא מתיישבים עם האינטרסים של הקהילה הבינלאומית. אך ההתנגשות הזו היא התנגשות שלא בהכרח צריך לפחד ממנה, כל עוד התועלת עולה על הנזק, כפי שאני סבור שקורה במקרה זה. 

שנית, החלת הריבונות לא מסכנת את האופי היהודי של המדינה, כפי שטוענים גורמים בשמאל הציוני. מדובר בהחלת ריבונות בעיקר על ישובים יהודיים. לפי הערכות מהשנים האחרונות, בשטחי C, חיים בין 80 ל-150 אלף ערבים, מספר שלא מהווה סכנה לרוב היהודי במדינת ישראל. 

שלישית, החלת הריבונות לא מנוגדת לחוק הבינלאומי. החוק הבינלאומי אוסר על סיפוח, שהוא למעשה סיפוח המקום הנכבש למדינה הכובשת. אולם, שטחי יהודה ושומרון אינם שטחים כבושים אלא שנויים במחלוקת על פי הדין הבינלאומי, משום שהריבון הקודם בשטחים אלו - ירדן, היה ריבון לא מוכר, ולכן מדובר במקרה הזה בהחלת ריבונות, שהיא חוקית לחלוטין לפי הדין הבינלאומי. 

רביעית, הגורמים היותר רדיקליים בשמאל טענו כי החלת הריבונות תביא לאפרטהייד. זאת לאור אמירת ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שלא תינתן אזרחות לתושבים הערביים במקומות שעליהם מוחלת הריבונות הישראלית. אולם, אי הענקת אזרחות אין משמעותה אפרטהייד. אפרטהייד עוסק באפליה על רקע גזעי, ואין שום כוונה לשלול מאזרחי ישראל הערבים את אזרחותם בעקבות החלת הריבונות. יתרה מכך, החוק הבינלאומי לא מחייב להעניק אזרחות, ואף אוסר על הענקת אזרחות בכפייה. 

חמישית, לרוב מדינות העולם אין אינטרס להטיל סנקציות מסחריות על מדינת ישראל, עקב יחסי הסחר הענפים שמדינת ישראל מחזיקה בהם, כך שהחשש מ"סנקציות בינלאומיות" מוגזם לדעתי. 

שישית, לגבי הסכם השלום עם ירדן, אשר מאיימת לבטל אותו אם תתבצע החלת הריבונות - אין לירדן כל אינטרס. ישראל מספקת לירדן מים ולבית המלוכה ההאשמי סיוע חשאי, שבלעדיו יהיה לו קשה לשרוד הפיכה שלטונית. אני רואה באמירות הללו של השלטון הירדני מן מס שפתיים לציבור שעוין מאוד לישראל, ותו לא. 

שביעית, באשר להסכמי אוסלו, אותם מאיימים בכירי הרש"פ לבטל אם תתבצע החלת הריבונות - חשוב לזכור כי איומים אלו נשמעו פעמים רבות בעבר. אך גם אם יש ממש באיומים הללו, אין אני חושש מהם. הסכמי אוסלו היו איוולת מדינית, שביטולה עשויה להוות פתח ממשי לקראת פתרון טוב יותר לסכסוך הישראלי-ערבי, כמו זה של ד"ר מרדכי קידר. 

ולסיכום, לאחר שאני מקווה שהפרכתי את טענות המתנגדים משמאל להחלת הריבונות, ברצוני להראות מדוע היא נחוצה. היא נחוצה משום שבמשך עשרות שנים, ליישוב היהודי ולאחר מכן לממשלת ישראל, הוצע פחות ופחות ככל שנקף הזמן. מימוש ה"גזר" לישראל בתכנית השלום של הנשיא טראמפ - דהיינו החלת הריבונות על חלקים נרחבים מיהודה ושומרון, תצביע על שינוי המגמה הזו, ואולי אף תגרום לערבים להסכים ליותר וויתורים להבא. 

התכנית הכלכלית-חברתית של פרץ ולוי אבקסיס - סוציאל פופוליזם הרסני

עמיר פרץ בחודש שעבר. (צילום: רענן כהן)

הבוקר (יום שני), הציג יו״ר העבודה-גשר, ח"כ עמיר פרץ, את תכניתו הכלכלית-חברתית לקראת הבחירות לכנסת העשרים ושתיים שייערכו עוד קצת יותר מחודש. התכנית הכלכלית של הרשימה היא תכנית פופוליסטית ורדיקלית ביותר. היא כוללת העלאת שכר המינימום ל-40 ש"ח בשעה (לעומת 29.12 ש"ח כיום), בניית 200 אלף דירות בבנייה ממשלתית, 0% מע"מ על 100 מוצרי יסוד ועוד.

המפלגה טוענת כי עלות התכנית היא 30 מיליארד ש״ח, אולם קראתי כי מדובר בהערכה שמרנית, ויכול להיות שמדובר בסכום גבוה יותר. 

ובכן, איך העבודה-גשר מציעה לממן את התכנית? העלאת המס השולי מ-50% ל-57% על הכנסות בין 44 אלף ש"ח ל-54 אלף ש"ח והוספת מדרגת מס נוספת למרוויחים מעל 54 אלף ש"ח עם מס הכנסה של לא פחות מ-65%, השוואת המס השולי על ההון למס השולי על העבודה, העלאת מס רווחי הון ל-35% עבור בעלי השליטה ול-30% עבור מי שאינו בעל שליטה, "מאבק בהון השחור", ביטול הכספים הקואליציונים, הפסקת התקציבים המיוחדים להתנחלויות והגדלת יחס החוב-תוצר מ-61% ל-65%. 

ראשית, שכר מינימום גורם לעליית מחירים ויש כלכלנים רבים הסבורים כי גם לעלייה באבטלה. מפלגת העבודה מתיימרת להיות סוציאל-דמוקרטית, אך במדינות סוציאל-דמוקרטיות מצליחות, כמו בשוודיה, אין שכר מינימום. 

שנית, דיור ציבורי הוכח כמוביל לפשע ומנציח עוני. 

שלישית, כיצד בדיוק ייקבעו מה הם 100 "מוצרי היסוד"? זה עשוי לגרום לשחיתות שלטונית, שכן לכל יצרן מזון יהיה אינטרס שמוצריו יהיו ברשימה. כמו כן, זה יגרום לעוד סיבוך של מערכת המס של מדינת ישראל המסובכת מאוד כבר היום. 

רביעית, העלאת המס על העשירים וקביעת מדרגת מס נוספת תגרום, ככל הנראה, לפגיעה בצמיחה, עזיבתם של עשירים מישראל (דבר שיגרום לירידה בהכנסות ולא להפך) ויותר העלמות מס וגם כאן, לעוד סיבוך של מערכת המס בישראל. 

חמישית, איך בדיוק מתכוונים בעבודה-גשר לבטל את הכספים הקואליציונים? 

שישית, העלאת החוב תגרום לירידה בדירוג האשראי של מדינת ישראל, ובשל כך הריבית על החוב תעלה, מה שיגרום לעוד העלאת מס על מנת להחזיר את הכסף.

שביעית, כבר כיום המס על רווחי הון הוא גבוה מבמדינות סקנדינביה ובין הגבוהים ביותר במערב. בעקבות המחאה החברתית, הממשלה העלתה את המס והדבר גרם לניתוב השקעות לנדל"ן ומחירי הדיור עלו. זה מה שיקרה גם הפעם. 

לסיכום, 

התכנית של העבודה-גשר היא תכנית פופוליסטית הרסנית. אם תבוצע, היא תגרום לעליית מחירים, עלייה באבטלה, העלאת מס גם על מעמד הביניים והשכבות הנמוכות, שחיתות שלטונית, פגיעה בצמיחה וירידה בהכנסות המדינה ממיסים. 

השר לשעבר נפתלי בנט מצא את הכינוי המושלם לתכנית - "מישראל לונצואלה בשנתיים". 

מהו ליברליזם/מאמר אורח

פסל החירות. (צילום: Dominique James)

בבחירות הקודמות, בעיקר עקב התמודדותה של מפלגת זהות לכנסת, הציבור הישראלי נחשף מחדש למונח שלא הראה את פניו שנים רבות בפוליטיקה הישראלית – ליברליזם. אפשר לחשוב שהליברליזם, הליבטריאניזם ותפיסות דומות הן המצאות של מערכת הבחירות האחרונה והנוכחית, אך למעשה אלו תפיסות שמלוות את הפוליטיקה העולמית, ואת הישראלית גם כן, זה זמן רב (גם אם השפעתן ירדה בשנים האחרונות). יחד עם התחזקות השיח הליברלי בארץ, פירושים שגויים לפילוסופיה הליברלית צצים ומציגים אותו באור אחר לחלוטין ממהותו המקורית. מאמר זה בא לעשות סדר בנושא ולהסביר מהו הליברליזם, מהן הסוגיות המרכזיות בהן הוא עוסק ומהם הנימוקים לו.

היסטוריה

ליברליזם היא תפיסה פוליטית ואינדבידואליסטית המקדשת את חירות הפרט. הליברליזם דוגל במתן זכות בחירה וחופש לכל אינדבידואל, ולשם כך מקדש שלוש זכויות שבשיח הליברלי נקראות "הזכויות הטבעיות": חירות, חיים וקניין. ראשית הליברליזם בעידן הנאורות, בהגותם של הוגים כמו ג'ון לוק ומונטסקייה.

הדוגלים בליברליזם מאמינים בבניית מערכת מדינית השומרת על שלושת הזכויות הטבעיות. על כן, ליברלים תומכים לרוב בדמוקרטיה ליברלית ובמערכת קפיטליסטית. הנימוקים לליברליזם רבים ושונים זה מזה, ויפורטו בהמשך.

במאה ה־18 וה־19 קולות ליברלים החלו להתעורר ברחבי אירופה, בעיקר במדינות כמו בריטניה וצרפת, ונוסדו שם מפלגות ליברליות הדוגלות בסחר חופשי ובמתן זכויות לפרט. עד סוף המאה ה־19, הליברליזם הכלכלי (כלומר, מערכת כלכלית קפיטליסטית בעלת שיעור פיקוח נמוך יחסית וחירות כלכלית מרובה) נעשה למערכת הכלכלית השולטת במדינות מערב אירופה, כמו בריטניה, אוסטריה ועוד.

בסוף המאה ה־20 המונח 'ליברליזם' עבר שינוי אידיאולוגי בארצות הברית. מתיאור אידיאולוגיה המעודדת את חירות הפרט, עבר הליברליזם לתאר אידיאולוגיות הדוגלות בשוויון כלכלי ובצדק חברתי־כלכלי. התחזקות הסוציאליזם באירופה ובאמריקה בסוף המאה ה־19 תרמו לשינוי במשמעות המונח. האמריקאים, שמדינתם הוקמה על יסודות הליברליזם של תקופת הנאורות, עברו לכנות את הליברליזם של המאה ה‏־19 וה־18 בשם "ליברליזם קלאסי". על אף השינוי באמריקה, במדינות אירופה משמעות המונח נשמרה, ועד היום מפלגות הדוגלות בליברליזם המקורי נקראות "מפלגות ליברליות".

עם התחזקות הסוציאליזם והגעתו לשיא במלחמת העולם השנייה ואחריה, השיח הליברלי וההגנה עליו לנוכח הרוח הסוציאליסטית שסחפה את אירופה התעצמו מאוד. דוגמה עיקרית לכך היא "האסכולה האוסטרית" – אסכולת כלכלנים שמקורם באוסטריה, כגון פרידריך האייק ולודוויג פון־מיזס, שהחלו להגן על הקפיטליזם והליברליזם של המאה ה־19. באמריקה התחילה תנועה מקבילה – ליברטריאניזם. בעיקרו, הליברטריאניזם דומה לליברליזם הקלאסי, והוא בעצם ממשיך דרכו. אמנם ישנם מספר הבדלים בין האידיאולוגיות, אך לעיתים קרובות השימוש בשני המונחים זהה.

התורה הליברטריאנית, שהונהגה על ידי הוגי דעות כגון מארי רות'בארד ומיזס, והושפעה מהגותה של איין ראנד, תפסה תאוצה בארצות הברית, והובילה לשיח מחודש בנושאי הליברליזם.

דעות

ליברלים תומכים בביזור הסמכות הממשלתית והקטנתה, ובמתן חירות מקסימלית לתושבי המדינה. דעות נפוצות בקרב ליברלים הן, למשל, התרת ביצוע "פשעים ללא קורבן", כלומר מעשים שאינם חוקיים בהם לא מעורבים אנשים נוספים חוץ ממבצע המעשה עצמו, למשל צריכת סמים או הימורים. ליברלים תומכים בחופש בכל שאר תחומי החיים, כגון חופש דת וחופש מכפייה, המתבטא גם בחופש כלכלי – הנהגת מערכת קפיטליסטית והקטנת המעורבות הממשלתית בכלכלה.

נימוקים לליברליזם

הוגי הנאורות, כמו ג'ון לוק, תיארו את הליברליזם ואת הזכויות הטבעיות ככאלו שנובעות מעצם האדם יציר האל, ובכך נתנו לליברליזם נופך דתי. נופך זה נשמר בחלק מהאידיאולוגיות התומכות בליברליזם עד היום, כמו למשל בשמרנות ליברלית.

עם זאת, קיימים גם נימוקים אחרים לליברליזם. לאחר הופעת הליברטריאניזם האמריקאי, השיח הליברלי התחדש ועימו גם ההגות וההתעסקות בהצדקת האידיאולוגיה.

דוגמה עיקרית לנימוק פרו־ליברלי היא הנימוק התועלתני. אדם תועלתני תומך ליברליזם סבור כי ליברליזם הוכיח עצמו כמחולל חירות ומביא שגשוג לאורך ההיסטוריה, ועל כן כדי להנהיג שיטה שתפיק שגשוג אזרחי רב יש לאמץ את הקפיטליזם והליברליזם ככלל. לרוב, יאמינו תועלתנים כי השוק החופשי יכול לספק שירותים במידה טובה יותר מזו שהמדינה יכולה.

הליברטריאניזם הביא עימו גם נימוקים אחרים אחרים. נימוק מרכזי לליברליזם, שניכר בעיקר בהגותם של ליברטריאנים כגון רות'בארד הוא "עיקרון אי־התוקפנות". “עיקרון אי־התוקפנות", או באנגלית Non-Agression Principle, הוא עיקרון חברתי הקובע כי הפעלת כוח כשלעצמה אינה מוסרית, אלא אם כן היא אמצעי להגנה עצמית. מתוך עיקרון זה, קבעו ההוגים הליברטריאנים כי פגיעה בחירות שנעשית על ידי כפייה אינה מוסרית. הדוגלים בעיקרון אי־התוקפנות מאמינים שמיסים הם שוד, שכן המדינה משתמשת בכפייה כדי למסות את האזרחים. בנקודה זו, הליברטריאנים מתפצלים לשני מחנות מרכזיים:

1. מינרכיסטים – מינרכיסטים דוגלים במדינת מינימום, הנקראת גם "מדינת שומר הלילה". תפקידה של מדינה שכזו הוא לשמור על הקניין, החירות והחיים של האזרחים על ידי הפעלת צבא, משטרה וחקיקה. לשיטתם, כל מעשה אחר הוא מחוץ לתחום פעילותה של המדינה, ואין היא רשאית לעסוק בו. למשל, מערכת רווחה. באופן כזה, המדינה מצמצת את כוח הכפייה שלה למינימום האפשרי, ומאפשרת חירות מקסימלית לתושביה.

2. אנרכו־קפיטליסטים – אנרכו־קפיטליסטים מאמינים בעיקרון אי־התוקפנות באופן מוחלט. על כן, לפיהם מוסד המדינה אינו מוסרי כשלעצמו, משמע הפתרון להשגת חירות מלאה הוא מעבר לאנרכיה בה ישתרר שוק חופשי. אנרכו־קפיטליסטים לרוב מאמינים כי השוק החופשי יכול לספק את השירותים טוב יותר מהמדינה, וכי הסדר יוכל להשתמר על ידי חברות משטרה פרטיות וארגונים חברתיים.

ראוי לציין כי שתי גישות אלו, ובמיוחד השנייה, הן הקיצוניות ביותר בשיח הליברלי.

ליברליזם בישראל

עוד מלפני קום המדינה, היה קשר בין ליברליזם וציונות. מפלגות ציוניות שונות, כגון הציונים הכלליים והמפלגה הפרוגרסיבית דגלו בליברליזם כלכלי (לאחר מכן שתי המפלגות האלה התאחדו למפלגה הליברלית). בנוסף, מתוך התנגדות לסוציאליזם של מפא"י, גם התנועה הרוויזיוניסטית אימצה לעצמה עמדות ליברליות כלכליות. המפלגות הליברליות השונות בארץ התאחדו עם קום מפלגות הליכוד, שהפכה לקול הליברלי הגדול ביותר בפוליטיקה הישראלית.

בשנים האחרונות, הליברליזם בישראל נשחק, והוא זוכה לייצוג מועט בכנסת ובשיח הציבורי. מפלגת הליכוד, למשל, מעמידה כמועמד לשר האוצר את משה כחלון, הדוגל במדיניות חברתית שאינה מתיישבת עם המסורת הליברלית. על אף הבלחות ליברליות שונות, כמו למשל מפלגת שינוי של טומי לפיד, מתחילת שנות האלפיים הקול הליברלי נעשה לנדיר בפוליטיקה הישראלית. 

בעת האחרונה, מפלגות כמו זהות והימין החדש התבטאו בנושאים ליברליים מסוימים, ודוגלים בליברליזם כלכלי. נוסף על כך, גם בשמאל הישראלי ישנה התחזקות של הליברליזם, כמו למשל תנועת הליברלים במרצ.

כותב המאמר הוא אביב בלצן. 

התיקון השני לחוקה - דבר חיובי

בשבת האחרונה התקיימו שתי התקפות ירי בארצות הברית. אחת בטקסס והשנייה באוהיו. בהתקפות עשרות אנשים נרצחו והן עוררו מחדש את סוגית הנשק החופשי בארצות הברית. הדמוקרטים שוב קוראים להטיל עוד רגולציה על הנשק בארצות הברית, ונשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, המשתייך למפלגה הרפובליקנית השמרנית, אשר בין תומכיה נמנים אנשי ארגון ה-NRA (ארגון הרובאים הלאומי), הציע לדמוקרטים עסקה שבמסגרתה תוטל יותר רגולציה על הנשק בארצות הברית בתמורה להקשחת מדיניות ההגירה. עיתונים כמו הארץ גם פרסמו כתבות אשר לנו על התרבות האמריקאית אשר אוהדת נשק וכד'. במאמר זה אנסה להגן על התיקון השני לחוקה המושמץ כל כך, וגם אענה לטענות על התרבות האמריקאית. 

ראשית, ניסיון העבר הראה שדווקא חקיקה אשר מטילה יותר רגולציה על הנשק בארצות הברית, גרמה לעלייה בכמות הנפגעים מנשק חם. למשל, ב-1976 נכנס לתוקפו חוק האוסר על תושבי וושינגטון D.C להחזיק אקדחים, ומחייב החזקת כלי נשק בלתי טעונים ומנוטרלים. מה קרה בעקבות כך? שיעורי הנרצח בשנים שבאו לאחר מכן זינקו בעשרות אחוזים. ב-2008 החוק בוטל, ושיעורי הרצח חזרו למה שהיו טרם כניסת החוק לתוקפו. 

לעומת זאת, ב-1978 נכנס לתוקפו חוק בפלורידה המתיר נשיאת נשק מגיל 21 ומעלה, למי שאין לו רישום פלילי או עבר של בעיות נפשיות, ובלבד שהשלים קורס הכשרה ובטיחות בשימוש בנשק. ומה קרה בעקבותיו? שיעור הרצח הממוצע בפלורידה ירד משמעותית ב-36%, בעוד שיעור הרצח הממוצע בשאר ארצות הברית ירד ב-15% בלבד. 

אני משער שעבריינים ממילא ימצאו דרכים להשיג נשק, גם אם יש רגולציה. לעומת זאת, הרגולציה מקשה על אנשים שומרי חוק להשיג נשק, דבר שיגרום לכך שיהיה בקרב האנשים הללו פחות נשק וזה פחות ירתיע את העבריינים מלבצע תקיפות. 

שנית, התיקון השני לחוקה מונע רודנות, בכך שאם השלטון נהיה רודני, לאזרחים יש כלים להילחם נגדו. 

שלישית, חקיקה לא יכולה לשנות תרבות. מי שינסה לשנות את תרבות הנשק בארצות הברית באמצעות חקיקה יכשל בכך. הדרך לשנות תרבות, היא בעזרת חינוך.