התכנית הכלכלית-חברתית של פרץ ולוי אבקסיס - סוציאל פופוליזם הרסני

עמיר פרץ בחודש שעבר. (צילום: רענן כהן)

הבוקר (יום שני), הציג יו״ר העבודה-גשר, ח"כ עמיר פרץ, את תכניתו הכלכלית-חברתית לקראת הבחירות לכנסת העשרים ושתיים שייערכו עוד קצת יותר מחודש. התכנית הכלכלית של הרשימה היא תכנית פופוליסטית ורדיקלית ביותר. היא כוללת העלאת שכר המינימום ל-40 ש"ח בשעה (לעומת 29.12 ש"ח כיום), בניית 200 אלף דירות בבנייה ממשלתית, 0% מע"מ על 100 מוצרי יסוד ועוד.

המפלגה טוענת כי עלות התכנית היא 30 מיליארד ש״ח, אולם קראתי כי מדובר בהערכה שמרנית, ויכול להיות שמדובר בסכום גבוה יותר. 

ובכן, איך העבודה-גשר מציעה לממן את התכנית? העלאת המס השולי מ-50% ל-57% על הכנסות בין 44 אלף ש"ח ל-54 אלף ש"ח והוספת מדרגת מס נוספת למרוויחים מעל 54 אלף ש"ח עם מס הכנסה של לא פחות מ-65%, השוואת המס השולי על ההון למס השולי על העבודה, העלאת מס רווחי הון ל-35% עבור בעלי השליטה ול-30% עבור מי שאינו בעל שליטה, "מאבק בהון השחור", ביטול הכספים הקואליציונים, הפסקת התקציבים המיוחדים להתנחלויות והגדלת יחס החוב-תוצר מ-61% ל-65%. 

ראשית, שכר מינימום גורם לעליית מחירים ויש כלכלנים רבים הסבורים כי גם לעלייה באבטלה. מפלגת העבודה מתיימרת להיות סוציאל-דמוקרטית, אך במדינות סוציאל-דמוקרטיות מצליחות, כמו בשוודיה, אין שכר מינימום. 

שנית, דיור ציבורי הוכח כמוביל לפשע ומנציח עוני. 

שלישית, כיצד בדיוק ייקבעו מה הם 100 "מוצרי היסוד"? זה עשוי לגרום לשחיתות שלטונית, שכן לכל יצרן מזון יהיה אינטרס שמוצריו יהיו ברשימה. כמו כן, זה יגרום לעוד סיבוך של מערכת המס של מדינת ישראל המסובכת מאוד כבר היום. 

רביעית, העלאת המס על העשירים וקביעת מדרגת מס נוספת תגרום, ככל הנראה, לפגיעה בצמיחה, עזיבתם של עשירים מישראל (דבר שיגרום לירידה בהכנסות ולא להפך) ויותר העלמות מס וגם כאן, לעוד סיבוך של מערכת המס בישראל. 

חמישית, איך בדיוק מתכוונים בעבודה-גשר לבטל את הכספים הקואליציונים? 

שישית, העלאת החוב תגרום לירידה בדירוג האשראי של מדינת ישראל, ובשל כך הריבית על החוב תעלה, מה שיגרום לעוד העלאת מס על מנת להחזיר את הכסף.

שביעית, כבר כיום המס על רווחי הון הוא גבוה מבמדינות סקנדינביה ובין הגבוהים ביותר במערב. בעקבות המחאה החברתית, הממשלה העלתה את המס והדבר גרם לניתוב השקעות לנדל"ן ומחירי הדיור עלו. זה מה שיקרה גם הפעם. 

לסיכום, 

התכנית של העבודה-גשר היא תכנית פופוליסטית הרסנית. אם תבוצע, היא תגרום לעליית מחירים, עלייה באבטלה, העלאת מס גם על מעמד הביניים והשכבות הנמוכות, שחיתות שלטונית, פגיעה בצמיחה וירידה בהכנסות המדינה ממיסים. 

השר לשעבר נפתלי בנט מצא את הכינוי המושלם לתכנית - "מישראל לונצואלה בשנתיים". 

מהו ליברליזם/מאמר אורח

פסל החירות. (צילום: Dominique James)

בבחירות הקודמות, בעיקר עקב התמודדותה של מפלגת זהות לכנסת, הציבור הישראלי נחשף מחדש למונח שלא הראה את פניו שנים רבות בפוליטיקה הישראלית – ליברליזם. אפשר לחשוב שהליברליזם, הליבטריאניזם ותפיסות דומות הן המצאות של מערכת הבחירות האחרונה והנוכחית, אך למעשה אלו תפיסות שמלוות את הפוליטיקה העולמית, ואת הישראלית גם כן, זה זמן רב (גם אם השפעתן ירדה בשנים האחרונות). יחד עם התחזקות השיח הליברלי בארץ, פירושים שגויים לפילוסופיה הליברלית צצים ומציגים אותו באור אחר לחלוטין ממהותו המקורית. מאמר זה בא לעשות סדר בנושא ולהסביר מהו הליברליזם, מהן הסוגיות המרכזיות בהן הוא עוסק ומהם הנימוקים לו.

היסטוריה

ליברליזם היא תפיסה פוליטית ואינדבידואליסטית המקדשת את חירות הפרט. הליברליזם דוגל במתן זכות בחירה וחופש לכל אינדבידואל, ולשם כך מקדש שלוש זכויות שבשיח הליברלי נקראות "הזכויות הטבעיות": חירות, חיים וקניין. ראשית הליברליזם בעידן הנאורות, בהגותם של הוגים כמו ג'ון לוק ומונטסקייה.

הדוגלים בליברליזם מאמינים בבניית מערכת מדינית השומרת על שלושת הזכויות הטבעיות. על כן, ליברלים תומכים לרוב בדמוקרטיה ליברלית ובמערכת קפיטליסטית. הנימוקים לליברליזם רבים ושונים זה מזה, ויפורטו בהמשך.

במאה ה־18 וה־19 קולות ליברלים החלו להתעורר ברחבי אירופה, בעיקר במדינות כמו בריטניה וצרפת, ונוסדו שם מפלגות ליברליות הדוגלות בסחר חופשי ובמתן זכויות לפרט. עד סוף המאה ה־19, הליברליזם הכלכלי (כלומר, מערכת כלכלית קפיטליסטית בעלת שיעור פיקוח נמוך יחסית וחירות כלכלית מרובה) נעשה למערכת הכלכלית השולטת במדינות מערב אירופה, כמו בריטניה, אוסטריה ועוד.

בסוף המאה ה־20 המונח 'ליברליזם' עבר שינוי אידיאולוגי בארצות הברית. מתיאור אידיאולוגיה המעודדת את חירות הפרט, עבר הליברליזם לתאר אידיאולוגיות הדוגלות בשוויון כלכלי ובצדק חברתי־כלכלי. התחזקות הסוציאליזם באירופה ובאמריקה בסוף המאה ה־19 תרמו לשינוי במשמעות המונח. האמריקאים, שמדינתם הוקמה על יסודות הליברליזם של תקופת הנאורות, עברו לכנות את הליברליזם של המאה ה‏־19 וה־18 בשם "ליברליזם קלאסי". על אף השינוי באמריקה, במדינות אירופה משמעות המונח נשמרה, ועד היום מפלגות הדוגלות בליברליזם המקורי נקראות "מפלגות ליברליות".

עם התחזקות הסוציאליזם והגעתו לשיא במלחמת העולם השנייה ואחריה, השיח הליברלי וההגנה עליו לנוכח הרוח הסוציאליסטית שסחפה את אירופה התעצמו מאוד. דוגמה עיקרית לכך היא "האסכולה האוסטרית" – אסכולת כלכלנים שמקורם באוסטריה, כגון פרידריך האייק ולודוויג פון־מיזס, שהחלו להגן על הקפיטליזם והליברליזם של המאה ה־19. באמריקה התחילה תנועה מקבילה – ליברטריאניזם. בעיקרו, הליברטריאניזם דומה לליברליזם הקלאסי, והוא בעצם ממשיך דרכו. אמנם ישנם מספר הבדלים בין האידיאולוגיות, אך לעיתים קרובות השימוש בשני המונחים זהה.

התורה הליברטריאנית, שהונהגה על ידי הוגי דעות כגון מארי רות'בארד ומיזס, והושפעה מהגותה של איין ראנד, תפסה תאוצה בארצות הברית, והובילה לשיח מחודש בנושאי הליברליזם.

דעות

ליברלים תומכים בביזור הסמכות הממשלתית והקטנתה, ובמתן חירות מקסימלית לתושבי המדינה. דעות נפוצות בקרב ליברלים הן, למשל, התרת ביצוע "פשעים ללא קורבן", כלומר מעשים שאינם חוקיים בהם לא מעורבים אנשים נוספים חוץ ממבצע המעשה עצמו, למשל צריכת סמים או הימורים. ליברלים תומכים בחופש בכל שאר תחומי החיים, כגון חופש דת וחופש מכפייה, המתבטא גם בחופש כלכלי – הנהגת מערכת קפיטליסטית והקטנת המעורבות הממשלתית בכלכלה.

נימוקים לליברליזם

הוגי הנאורות, כמו ג'ון לוק, תיארו את הליברליזם ואת הזכויות הטבעיות ככאלו שנובעות מעצם האדם יציר האל, ובכך נתנו לליברליזם נופך דתי. נופך זה נשמר בחלק מהאידיאולוגיות התומכות בליברליזם עד היום, כמו למשל בשמרנות ליברלית.

עם זאת, קיימים גם נימוקים אחרים לליברליזם. לאחר הופעת הליברטריאניזם האמריקאי, השיח הליברלי התחדש ועימו גם ההגות וההתעסקות בהצדקת האידיאולוגיה.

דוגמה עיקרית לנימוק פרו־ליברלי היא הנימוק התועלתני. אדם תועלתני תומך ליברליזם סבור כי ליברליזם הוכיח עצמו כמחולל חירות ומביא שגשוג לאורך ההיסטוריה, ועל כן כדי להנהיג שיטה שתפיק שגשוג אזרחי רב יש לאמץ את הקפיטליזם והליברליזם ככלל. לרוב, יאמינו תועלתנים כי השוק החופשי יכול לספק שירותים במידה טובה יותר מזו שהמדינה יכולה.

הליברטריאניזם הביא עימו גם נימוקים אחרים אחרים. נימוק מרכזי לליברליזם, שניכר בעיקר בהגותם של ליברטריאנים כגון רות'בארד הוא "עיקרון אי־התוקפנות". “עיקרון אי־התוקפנות", או באנגלית Non-Agression Principle, הוא עיקרון חברתי הקובע כי הפעלת כוח כשלעצמה אינה מוסרית, אלא אם כן היא אמצעי להגנה עצמית. מתוך עיקרון זה, קבעו ההוגים הליברטריאנים כי פגיעה בחירות שנעשית על ידי כפייה אינה מוסרית. הדוגלים בעיקרון אי־התוקפנות מאמינים שמיסים הם שוד, שכן המדינה משתמשת בכפייה כדי למסות את האזרחים. בנקודה זו, הליברטריאנים מתפצלים לשני מחנות מרכזיים:

1. מינרכיסטים – מינרכיסטים דוגלים במדינת מינימום, הנקראת גם "מדינת שומר הלילה". תפקידה של מדינה שכזו הוא לשמור על הקניין, החירות והחיים של האזרחים על ידי הפעלת צבא, משטרה וחקיקה. לשיטתם, כל מעשה אחר הוא מחוץ לתחום פעילותה של המדינה, ואין היא רשאית לעסוק בו. למשל, מערכת רווחה. באופן כזה, המדינה מצמצת את כוח הכפייה שלה למינימום האפשרי, ומאפשרת חירות מקסימלית לתושביה.

2. אנרכו־קפיטליסטים – אנרכו־קפיטליסטים מאמינים בעיקרון אי־התוקפנות באופן מוחלט. על כן, לפיהם מוסד המדינה אינו מוסרי כשלעצמו, משמע הפתרון להשגת חירות מלאה הוא מעבר לאנרכיה בה ישתרר שוק חופשי. אנרכו־קפיטליסטים לרוב מאמינים כי השוק החופשי יכול לספק את השירותים טוב יותר מהמדינה, וכי הסדר יוכל להשתמר על ידי חברות משטרה פרטיות וארגונים חברתיים.

ראוי לציין כי שתי גישות אלו, ובמיוחד השנייה, הן הקיצוניות ביותר בשיח הליברלי.

ליברליזם בישראל

עוד מלפני קום המדינה, היה קשר בין ליברליזם וציונות. מפלגות ציוניות שונות, כגון הציונים הכלליים והמפלגה הפרוגרסיבית דגלו בליברליזם כלכלי (לאחר מכן שתי המפלגות האלה התאחדו למפלגה הליברלית). בנוסף, מתוך התנגדות לסוציאליזם של מפא"י, גם התנועה הרוויזיוניסטית אימצה לעצמה עמדות ליברליות כלכליות. המפלגות הליברליות השונות בארץ התאחדו עם קום מפלגות הליכוד, שהפכה לקול הליברלי הגדול ביותר בפוליטיקה הישראלית.

בשנים האחרונות, הליברליזם בישראל נשחק, והוא זוכה לייצוג מועט בכנסת ובשיח הציבורי. מפלגת הליכוד, למשל, מעמידה כמועמד לשר האוצר את משה כחלון, הדוגל במדיניות חברתית שאינה מתיישבת עם המסורת הליברלית. על אף הבלחות ליברליות שונות, כמו למשל מפלגת שינוי של טומי לפיד, מתחילת שנות האלפיים הקול הליברלי נעשה לנדיר בפוליטיקה הישראלית. 

בעת האחרונה, מפלגות כמו זהות והימין החדש התבטאו בנושאים ליברליים מסוימים, ודוגלים בליברליזם כלכלי. נוסף על כך, גם בשמאל הישראלי ישנה התחזקות של הליברליזם, כמו למשל תנועת הליברלים במרצ.

כותב המאמר הוא אביב בלצן. 

התיקון השני לחוקה - דבר חיובי

בשבת האחרונה התקיימו שתי התקפות ירי בארצות הברית. אחת בטקסס והשנייה באוהיו. בהתקפות עשרות אנשים נרצחו והן עוררו מחדש את סוגית הנשק החופשי בארצות הברית. הדמוקרטים שוב קוראים להטיל עוד רגולציה על הנשק בארצות הברית, ונשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, המשתייך למפלגה הרפובליקנית השמרנית, אשר בין תומכיה נמנים אנשי ארגון ה-NRA (ארגון הרובאים הלאומי), הציע לדמוקרטים עסקה שבמסגרתה תוטל יותר רגולציה על הנשק בארצות הברית בתמורה להקשחת מדיניות ההגירה. עיתונים כמו הארץ גם פרסמו כתבות אשר לנו על התרבות האמריקאית אשר אוהדת נשק וכד'. במאמר זה אנסה להגן על התיקון השני לחוקה המושמץ כל כך, וגם אענה לטענות על התרבות האמריקאית. 

ראשית, ניסיון העבר הראה שדווקא חקיקה אשר מטילה יותר רגולציה על הנשק בארצות הברית, גרמה לעלייה בכמות הנפגעים מנשק חם. למשל, ב-1976 נכנס לתוקפו חוק האוסר על תושבי וושינגטון D.C להחזיק אקדחים, ומחייב החזקת כלי נשק בלתי טעונים ומנוטרלים. מה קרה בעקבות כך? שיעורי הנרצח בשנים שבאו לאחר מכן זינקו בעשרות אחוזים. ב-2008 החוק בוטל, ושיעורי הרצח חזרו למה שהיו טרם כניסת החוק לתוקפו. 

לעומת זאת, ב-1978 נכנס לתוקפו חוק בפלורידה המתיר נשיאת נשק מגיל 21 ומעלה, למי שאין לו רישום פלילי או עבר של בעיות נפשיות, ובלבד שהשלים קורס הכשרה ובטיחות בשימוש בנשק. ומה קרה בעקבותיו? שיעור הרצח הממוצע בפלורידה ירד משמעותית ב-36%, בעוד שיעור הרצח הממוצע בשאר ארצות הברית ירד ב-15% בלבד. 

אני משער שעבריינים ממילא ימצאו דרכים להשיג נשק, גם אם יש רגולציה. לעומת זאת, הרגולציה מקשה על אנשים שומרי חוק להשיג נשק, דבר שיגרום לכך שיהיה בקרב האנשים הללו פחות נשק וזה פחות ירתיע את העבריינים מלבצע תקיפות. 

שנית, התיקון השני לחוקה מונע רודנות, בכך שאם השלטון נהיה רודני, לאזרחים יש כלים להילחם נגדו. 

שלישית, חקיקה לא יכולה לשנות תרבות. מי שינסה לשנות את תרבות הנשק בארצות הברית באמצעות חקיקה יכשל בכך. הדרך לשנות תרבות, היא בעזרת חינוך. 

אחוז החסימה פוגע ביציבות השלטונית

בישראל, אחוז החסימה עומד כיום על 3.25%, ועלה עם השנים בהדרגה. בבחירות האחרונות, אשר נערכו באפריל 2019, מעל 360 אלף קולות נזרקו לפח, ומתוכם 260 אלף קולות של גוש הימין. בעקבות כך, ישראל ביתנו של אביגדור ליברמן הפכה ללשון מאזניים ונתניהו לא הצליח להרכיב ממשלה. אז האם אחוז החסימה באמת משפר את היציבות השלטונית?

ובכן, התשובה היא לא. לאורך השנים, כאשר אחוז החסימה עלה, גודלן של שתי המפלגות הגדולות ירד. כלומר, היציבות השלטונית נפגעה. אחוז החסימה גם פוגע בייצוגיות, וגם כפי שניתן היה לראות בבחירות האחרונות ובבחירות שמתקיימות בימים אלה, גורמת לחיבורים לא טבעיים. 

הוא גורם לכך שאצל הערבים מפלגה קומוניסטית, שתי מפלגות ערביות לאומיות אם לא לאומניות ומפלגה אסלאמיסטית צריכות להתאחד ובציונות הדתית יש לחץ על ליברלים להתאחד עם חרד״לים וכהניסטים. מלבד זה שבשני המקרים ציבור התומכים של המפלגות משתייך לאותו מגזר, אין הרבה קרבה אידיאולוגית. 

בנוסף, חשוב לזכור שלמפלגת השלטון קל יותר להתמודד עם 4 מפלגות של 3 מנדטים מאשר עם מפלגה אחת של 12 מנדטים. 

לסיכום, 

למען היציבות השלטונית, הייצוגיות והשיח הפוליטי, יש להוריד את אחוז החסימה חזרה למנדט. 

סיכום העימות הדמוקרטי הראשון

מימין לשמאל: האריס, סנדרס וביידן בעימות הדמוקרטי הראשון (צילום: רויטרס)

ביום רביעי וחמישי נערך העימות הדמוקרטי הראשון לבחירות 2020 אשר פוצל לשני חלקים, בעקבות ריבוי המועמדים. בחלק הראשון התמודדו מועמדים כמו הסנאטורית אליזבת וורן וחבר בית הנבחרים לשעבר בטו או'רורק ובעימות השני מועמדים כמו סגן הנשיא לשעבר ג'ון ביידן והסנאטורים קמלה האריס וברני סנדרס.

אמנם יש עוד יותר משנה עד להכרזה הרשמית על המועמד הדמוקרטי לנשיאות ושנה ושלושה חודשים עד לבחירות עצמן, אך ניכר שאין מועמד דמוקרטי אשר יש לו את היכולת לנצח את טראמפ. רוב המועמדים פרוגרסיבים ולא בולטים. בשני העימותים רוב המועמדים לא בלטו ורק קמלה האריס הפתיעה מאוד לטובה. היא הייתה חדה, ממוקדת במטרה, הלכה על הראש של ביידן ואם תמשיך כך יש לה סיכוי טוב לזכות במועמדות הדמוקרטית. ביידן, אשר מוביל כעת בסקרים בפער די ניכר, נראה מאוד אנמי ולמרות שדיבר יותר משאר המועמדים, לא בלט והוא בהחלט אחד המפסידים הגדולים בעימות הזה, אם לא הכי גדול. סנדרס אמנם לא נפגע מהעימות כמו ביידן, אך לא בלט למרות מעמדו בסקרים. אליזבת וורן, אשר ניצבת במקום ה-2-3 בסקרים, נראתה פתטית והיא יותר סבתא חביבה מאשר מועמדת לנשיאות.

לסיכום, קמלה האריס תעלה מאוד בסקרים, אולי אפילו תעלה למקום השני. אם היא תזכה במועמדות הדמוקרטית, מה שבהחלט יכול לקרות, היא תאיים על טראמפ אך לא יותר. היא תיהיה חזקה אצל הפרוגרסיבים בגלל פוליטיקת הזהויות, אך אני בספק אם היא יכולה למכור יותר לציבור הרחב. 

מי המועמד הטוב ביותר/הרע במיעוטו עבור מפלגת העבודה?

המועמדים בפריימריז העבודה - שמולי, שפיר ופרץ (צילום: אלי סגל , אלכס קולומויסקי, דנה קופל)

ב-2 ביולי 2019 ייערכו הפריימריז על ראשות מפלגת העבודה, לקראת הבחירות לכנסת ה-22 שייערכו בחודש ספטמבר הקרוב. עד כה כ-3 אנשים הכריזו על מועמדותם בפריימריז - חברי הכנסת עמיר פרץ, סתיו שפיר ואיציק שמולי. 

בבחירות האחרונות לכנסת, אשר נערכו באפריל, קרסה מפלגת העבודה וזכתה ב-6 מנדטים בלבד, שפל היסטורי. אבי גבאי, יו״ר המפלגה בבחירות אלו, הודיע לאחרונה על פרישה מהפוליטיקה ושלא יתמודד על קדנציה שנייה בתפקיד. לאחר הבחירות, הוחלט כי הפריימריז לראשות המפלגה יוקדמו לנובמבר 2019. אולם, בנימין נתניהו לא הצליח להרכיב ממשלה, הכנסת התפזרה ובשל כך הבחירות הוקדמו ב-4 שנים וייערכו כבר בספטמבר 2019. לכן, הוחלט גם להקדים עוד יותר את הפריימריז על ראשות העבודה ליולי. עם פתיחת המירוץ באופן רשמי על ראשות העבודה, הכריז חבר הכנסת הותיק עמיר פרץ על התמודדות, כמו גם חברי הכנסת הצעירים סתיו שפיר ואיציק שמולי. היו שמועות על כך שגם אישים כמו ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק, האלוף (במיל') יאיר גולן וראש המוסד לשעבר דני יתום יתמודדו. אולם, מסתמן ששלושתם לא ירוצו לבסוף לראשות העבודה. 

כעת, אסקור את המועמדים. כמו כן אציין כי אני לא תומך במפלגת העבודה. 

עמיר פרץ - עמיר פרץ הוא חבר כנסת ותיק, שכיהן בעבר כיו״ר מפלגת העבודה, שר הביטחון וסגן ראש הממשלה בממשלת אולמרט, יו״ר ההסתדרות וראש המועצה המקומית שדרות (לפני שהפכה לעיר). פרץ הוא סוציאליסט ותומך בפתרון שתי המדינות. 

סתיו שפיר - סתיו שפיר היא חברת כנסת המכהנת בתפקיד מטעם מפלגת העבודה בשש השנים האחרונות והייתה ממנהיגות המחאה החברתית. כחברת כנסת היא ניסתה לחוקק חוק לפיקוח על שכר דירה וכיהנה כיו"ר ועדת השקיפות. שפיר היא סוציאל-פופוליסטית ותומכת בפתרון שתי המדינות. 

איציק שמולי - איציק שמולי הוא חבר כנסת המכהן בתפקיד מטעם מפלגת העבודה בשש השנים האחרונות והיה ממנהיגי המחאה החברתית. כחבר כנסת הוא נבחר מספר פעמים במקום הראשון במדד החברתי של "המשמר החברתי". שמולי הוא סוציאל-פופוליסט התומך בפתרון שתי המדינות. 

התפקיד של מי שייבחר ליו״ר העבודה בבחירות הללו, הוא לא לזכות בהן. אפילו לא להוות אלטרנטיבה למועמד היריב. התפקיד הוא לשקם את מפלגת העבודה. מפלגת העבודה לא רחוקה כיום מאחוז החסימה ולכן אין לקחת סיכון. עמיר פרץ, הוא המועמד הטוב ביותר, או הרע במיעוטו, עבור מפלגת העבודה. אני מודע לחסרונות. עמיר פרץ לא כריזמטי והוא גם שואף להיבחר לנשיא ב-2021, כך שהוא עשוי להיות יו״ר המפלגה פחות משנתיים. פרץ לא יקבל 30 מנדטים, גם לא 20. ספק אם 15. אך הוא הצליח בעבר לקחת קולות ממעוזי הימין ולכן הוא המועמד הבטוח עבור מפלגת העבודה ועבור גוש השמאל. במקרה הכי רע - מפלגת העבודה לא תיקח מנדטים מהימין ומכחול לבן ותישאר על מספר חד-ספרתי של מנדטים. במקרה הכי טוב - מפלגת העבודה תיקח מנדטים מהימין, תיקח גם מנדטים ממאוכזבי כחול לבן ותוכל להגיע למספר דו-ספרתי של מנדטים, וחשוב מזה, לעזור מאוד לגוש השמאל לאתגר את גוש הימין. 

מי אשם בכישלון הרכבת הממשלה?

ראש הממשלה נתניהו יו"ר ישראל ביתנו ליברמן. (צילום: EPA)

בלילה שבין רביעי לחמישי, הכנסת פיזרה את עצמה. זאת אחרי שיו״ר הליכוד וראש הממשלה המיועד בנימין נתניהו לא הצליח להרכיב ממשלה. נתניהו לא הצליח להרכיב ממשלה לאחר שיו״ר ישראל ביתנו, אביגדור ליברמן אשר מנהיג מפלגה של כחמישה חברי כנסת התעקש על חוק הגיוס ולא הסכים לשום שינוי בחוק. החרדים, כצפוי, לא הסכימו לכך. ישראל ביתנו לא הצטרפה לקואליציה המתגבשת ובכך השאירה את נתניהו עם קואליציה של 60 ח״כים. חבר כנסת אחד בלבד פחות מרוב בכנסת ונתניהו נותר ללא רוב בכנסת. כלומר - ללא ממשלה. נתניהו מאשים את ליברמן בכישלון המשא ומתן וטוען שהוא מלכתחילה לא רצה שנתניהו ימשיך בתפקיד ראש הממשלה. גם החרדים מצטרפים לטענה שהשמיע ראש הממשלה וליברמן מצדו טוען כי נתניהו ניהל משא ומתן בצורה רעה מאוד, הקדיש את עיקר זמנו לתכנון חוק החסינות במקום להרכבת הממשלה והביא לכך שהמשא ומתן ייכשל.

אז בשביל לדעת מי אשם בכך שאנחנו הולכים לבחירות חוזרות יש להסתכל על דרישותיו של ליברמן. ב-13 במאי, הציג ליברמן בנאום את דרישותיו מנתניהו ואמר כי אלו חמש הדרישות שישראל ביתנו לא מוכנה לוותר עליהן - במדיניות הביטחון דרש ליברמן הכרעה במקום הסדרה, חוק גיוס ללא כל שינוי, הפסקת בדיקות ה-DNA לעולים, העלאת הפנסיות וראשות ועדת הפנים של הכנסת. המחלוקת העיקרית הייתה חוק הגיוס ולפי נתניהו וליברמן כל 4 הדרישות האחרות די הסתדרו.

חוק הגיוס הוא חוק בעייתי מבחינה פוליטית משום שהחרדים מתנגדים לו ומסרבים לאשר אותו. הוא קובע מכסות לכל ישיבה אשר קובעות כמה תלמידים יש לגייס. אם ישיבה מסוימת לא תעמוד במכסות תוך כמה שנים, יופעלו נגדה סנקציות. החוק גם קובע כי מי שלא מתגייס חייב ללמוד תורה.

אני גם חושב שחוק הגיוס הוא חוק פופוליסטי שמזיק לביטחון ישראל. כיום, בצה"ל יש עודף כוח אדם ואין צורך לגייס חיילים חרדים שלא יועילו מבחינה ביטחונית ועלות שירותם תעלה לצבא כסף. כלומר, החיילים החרדים לא מועילים לביטחון אך בכל זאת עולים כסף. חוק הגיוס גם מחייב חרדים שלא מתגייסים ללמוד תורה. זה גם מזיק. משום שיש לתמרץ אותם לצאת לעבוד ולתרום מבחינה כלכלית, ולא להמשיך להיות מגזר לא יצרני.

לסיכום, אז מי אשם?
ידוע, כי במהלך המשא ומתן נתניהו הביא כמה פשרות. כולן נדחו על ידי ישראל ביתנו. דהיינו, נתניהו לא אשם בכישלון המשא ומתן שכן הוא עשה מאמצים על מנת לפתור את המשבר.  ידוע גם כי החרדים הסכימו להתפשר במידה מסוימת על החוק, בעוד ישראל ביתנו לא. ובכן, מכאן ניתן להסיק כי מפלגת ישראל ביתנו היא האשמה בכישלון המשא ומתן.

האם ליברמן עשה זאת במכוון כפי שטוען נתניהו?
ליברמן הוא פוליטיקאי מאוד מנוסה. הוא ניהל לא מעט מו"מ בחייו. הוא אמור לדעת, ואני מניח שהוא יודע, שהדרישות שהוא דרש לגבי חוק הגיוס לא ייתקבלו על ידי החרדים. ובכל זאת הוא דרש לא לוותר על כלום. אז מכאן הכי סביר לחשוב שהמניע הוא שליברמן פשוט לא רצה את בנימין נתניהו כראש ממשלה. במידה וזה אכן נכון, זה רע ליציבות השלטונית במדינת ישראל. בבחירות החוזרות בספטמבר הקרוב, ליברמן עשוי להתחזק. כנראה שלא תיהיה ממשלת ימין ללא ליברמן. אם ליברמן לא רוצה את נתניהו הוא גם לא יירצה אותו בספטמבר ואז ישראל עשויה להיגרר למשבר פוליטי גדול ומתמשך שאת סופו אין לדעת.