מהו ליברליזם/מאמר אורח

פסל החירות. (צילום: Dominique James)

בבחירות הקודמות, בעיקר עקב התמודדותה של מפלגת זהות לכנסת, הציבור הישראלי נחשף מחדש למונח שלא הראה את פניו שנים רבות בפוליטיקה הישראלית – ליברליזם. אפשר לחשוב שהליברליזם, הליבטריאניזם ותפיסות דומות הן המצאות של מערכת הבחירות האחרונה והנוכחית, אך למעשה אלו תפיסות שמלוות את הפוליטיקה העולמית, ואת הישראלית גם כן, זה זמן רב (גם אם השפעתן ירדה בשנים האחרונות). יחד עם התחזקות השיח הליברלי בארץ, פירושים שגויים לפילוסופיה הליברלית צצים ומציגים אותו באור אחר לחלוטין ממהותו המקורית. מאמר זה בא לעשות סדר בנושא ולהסביר מהו הליברליזם, מהן הסוגיות המרכזיות בהן הוא עוסק ומהם הנימוקים לו.

היסטוריה

ליברליזם היא תפיסה פוליטית ואינדבידואליסטית המקדשת את חירות הפרט. הליברליזם דוגל במתן זכות בחירה וחופש לכל אינדבידואל, ולשם כך מקדש שלוש זכויות שבשיח הליברלי נקראות "הזכויות הטבעיות": חירות, חיים וקניין. ראשית הליברליזם בעידן הנאורות, בהגותם של הוגים כמו ג'ון לוק ומונטסקייה.

הדוגלים בליברליזם מאמינים בבניית מערכת מדינית השומרת על שלושת הזכויות הטבעיות. על כן, ליברלים תומכים לרוב בדמוקרטיה ליברלית ובמערכת קפיטליסטית. הנימוקים לליברליזם רבים ושונים זה מזה, ויפורטו בהמשך.

במאה ה־18 וה־19 קולות ליברלים החלו להתעורר ברחבי אירופה, בעיקר במדינות כמו בריטניה וצרפת, ונוסדו שם מפלגות ליברליות הדוגלות בסחר חופשי ובמתן זכויות לפרט. עד סוף המאה ה־19, הליברליזם הכלכלי (כלומר, מערכת כלכלית קפיטליסטית בעלת שיעור פיקוח נמוך יחסית וחירות כלכלית מרובה) נעשה למערכת הכלכלית השולטת במדינות מערב אירופה, כמו בריטניה, אוסטריה ועוד.

בסוף המאה ה־20 המונח 'ליברליזם' עבר שינוי אידיאולוגי בארצות הברית. מתיאור אידיאולוגיה המעודדת את חירות הפרט, עבר הליברליזם לתאר אידיאולוגיות הדוגלות בשוויון כלכלי ובצדק חברתי־כלכלי. התחזקות הסוציאליזם באירופה ובאמריקה בסוף המאה ה־19 תרמו לשינוי במשמעות המונח. האמריקאים, שמדינתם הוקמה על יסודות הליברליזם של תקופת הנאורות, עברו לכנות את הליברליזם של המאה ה‏־19 וה־18 בשם "ליברליזם קלאסי". על אף השינוי באמריקה, במדינות אירופה משמעות המונח נשמרה, ועד היום מפלגות הדוגלות בליברליזם המקורי נקראות "מפלגות ליברליות".

עם התחזקות הסוציאליזם והגעתו לשיא במלחמת העולם השנייה ואחריה, השיח הליברלי וההגנה עליו לנוכח הרוח הסוציאליסטית שסחפה את אירופה התעצמו מאוד. דוגמה עיקרית לכך היא "האסכולה האוסטרית" – אסכולת כלכלנים שמקורם באוסטריה, כגון פרידריך האייק ולודוויג פון־מיזס, שהחלו להגן על הקפיטליזם והליברליזם של המאה ה־19. באמריקה התחילה תנועה מקבילה – ליברטריאניזם. בעיקרו, הליברטריאניזם דומה לליברליזם הקלאסי, והוא בעצם ממשיך דרכו. אמנם ישנם מספר הבדלים בין האידיאולוגיות, אך לעיתים קרובות השימוש בשני המונחים זהה.

התורה הליברטריאנית, שהונהגה על ידי הוגי דעות כגון מארי רות'בארד ומיזס, והושפעה מהגותה של איין ראנד, תפסה תאוצה בארצות הברית, והובילה לשיח מחודש בנושאי הליברליזם.

דעות

ליברלים תומכים בביזור הסמכות הממשלתית והקטנתה, ובמתן חירות מקסימלית לתושבי המדינה. דעות נפוצות בקרב ליברלים הן, למשל, התרת ביצוע "פשעים ללא קורבן", כלומר מעשים שאינם חוקיים בהם לא מעורבים אנשים נוספים חוץ ממבצע המעשה עצמו, למשל צריכת סמים או הימורים. ליברלים תומכים בחופש בכל שאר תחומי החיים, כגון חופש דת וחופש מכפייה, המתבטא גם בחופש כלכלי – הנהגת מערכת קפיטליסטית והקטנת המעורבות הממשלתית בכלכלה.

נימוקים לליברליזם

הוגי הנאורות, כמו ג'ון לוק, תיארו את הליברליזם ואת הזכויות הטבעיות ככאלו שנובעות מעצם האדם יציר האל, ובכך נתנו לליברליזם נופך דתי. נופך זה נשמר בחלק מהאידיאולוגיות התומכות בליברליזם עד היום, כמו למשל בשמרנות ליברלית.

עם זאת, קיימים גם נימוקים אחרים לליברליזם. לאחר הופעת הליברטריאניזם האמריקאי, השיח הליברלי התחדש ועימו גם ההגות וההתעסקות בהצדקת האידיאולוגיה.

דוגמה עיקרית לנימוק פרו־ליברלי היא הנימוק התועלתני. אדם תועלתני תומך ליברליזם סבור כי ליברליזם הוכיח עצמו כמחולל חירות ומביא שגשוג לאורך ההיסטוריה, ועל כן כדי להנהיג שיטה שתפיק שגשוג אזרחי רב יש לאמץ את הקפיטליזם והליברליזם ככלל. לרוב, יאמינו תועלתנים כי השוק החופשי יכול לספק שירותים במידה טובה יותר מזו שהמדינה יכולה.

הליברטריאניזם הביא עימו גם נימוקים אחרים אחרים. נימוק מרכזי לליברליזם, שניכר בעיקר בהגותם של ליברטריאנים כגון רות'בארד הוא "עיקרון אי־התוקפנות". “עיקרון אי־התוקפנות", או באנגלית Non-Agression Principle, הוא עיקרון חברתי הקובע כי הפעלת כוח כשלעצמה אינה מוסרית, אלא אם כן היא אמצעי להגנה עצמית. מתוך עיקרון זה, קבעו ההוגים הליברטריאנים כי פגיעה בחירות שנעשית על ידי כפייה אינה מוסרית. הדוגלים בעיקרון אי־התוקפנות מאמינים שמיסים הם שוד, שכן המדינה משתמשת בכפייה כדי למסות את האזרחים. בנקודה זו, הליברטריאנים מתפצלים לשני מחנות מרכזיים:

1. מינרכיסטים – מינרכיסטים דוגלים במדינת מינימום, הנקראת גם "מדינת שומר הלילה". תפקידה של מדינה שכזו הוא לשמור על הקניין, החירות והחיים של האזרחים על ידי הפעלת צבא, משטרה וחקיקה. לשיטתם, כל מעשה אחר הוא מחוץ לתחום פעילותה של המדינה, ואין היא רשאית לעסוק בו. למשל, מערכת רווחה. באופן כזה, המדינה מצמצת את כוח הכפייה שלה למינימום האפשרי, ומאפשרת חירות מקסימלית לתושביה.

2. אנרכו־קפיטליסטים – אנרכו־קפיטליסטים מאמינים בעיקרון אי־התוקפנות באופן מוחלט. על כן, לפיהם מוסד המדינה אינו מוסרי כשלעצמו, משמע הפתרון להשגת חירות מלאה הוא מעבר לאנרכיה בה ישתרר שוק חופשי. אנרכו־קפיטליסטים לרוב מאמינים כי השוק החופשי יכול לספק את השירותים טוב יותר מהמדינה, וכי הסדר יוכל להשתמר על ידי חברות משטרה פרטיות וארגונים חברתיים.

ראוי לציין כי שתי גישות אלו, ובמיוחד השנייה, הן הקיצוניות ביותר בשיח הליברלי.

ליברליזם בישראל

עוד מלפני קום המדינה, היה קשר בין ליברליזם וציונות. מפלגות ציוניות שונות, כגון הציונים הכלליים והמפלגה הפרוגרסיבית דגלו בליברליזם כלכלי (לאחר מכן שתי המפלגות האלה התאחדו למפלגה הליברלית). בנוסף, מתוך התנגדות לסוציאליזם של מפא"י, גם התנועה הרוויזיוניסטית אימצה לעצמה עמדות ליברליות כלכליות. המפלגות הליברליות השונות בארץ התאחדו עם קום מפלגות הליכוד, שהפכה לקול הליברלי הגדול ביותר בפוליטיקה הישראלית.

בשנים האחרונות, הליברליזם בישראל נשחק, והוא זוכה לייצוג מועט בכנסת ובשיח הציבורי. מפלגת הליכוד, למשל, מעמידה כמועמד לשר האוצר את משה כחלון, הדוגל במדיניות חברתית שאינה מתיישבת עם המסורת הליברלית. על אף הבלחות ליברליות שונות, כמו למשל מפלגת שינוי של טומי לפיד, מתחילת שנות האלפיים הקול הליברלי נעשה לנדיר בפוליטיקה הישראלית. 

בעת האחרונה, מפלגות כמו זהות והימין החדש התבטאו בנושאים ליברליים מסוימים, ודוגלים בליברליזם כלכלי. נוסף על כך, גם בשמאל הישראלי ישנה התחזקות של הליברליזם, כמו למשל תנועת הליברלים במרצ.

כותב המאמר הוא אביב בלצן.