יום שני, 11 במרץ 2019

במי אני אתמוך בבחירות הקרובות

בעוד כפחות מחודש, ב-9 באפריל 2019, ייערכו הבחירות לכנסת ה-21. ובכן, עכשיו אענה על השאלה במי אני תומך?

בקדנציה האחרונה ראינו ממשלה פופוליסטית, חסרת כיוון, הססנית, שמבצעת חצי עבודה. בשלושת התחומים המרכזיים - הביטחוני, הכלכלי והחברתי. ראינו ראש ממשלה שהיועץ המשפטי לממשלה מחליט להגיש נגדו כתב אישום בכפוף לשימוע בשלושה תיקים שונים, אחד מהם בגין שוחד. ראינו שר אוצר שרוצה לצאת בסדר עם כולם. עם החלשים, אנשי השוק החופשי ואנשי הוועדים. מן הסתם שזה בלתי אפשרי, והקדנציה של כחלון מסתיימת בכישלון ידוע מראש ובהודעה מביכה ב-23:00 בלילה שהגירעון חרג מהיעד. הקדנציה של כחלון לא הייתה בעלת רפורמות משמעותיות, לא היו הפחתות מיסים משמעותיות וסנטה קלאוס כחלון חילק מתנות לכולם ואת החשבון ייצטרך לשלם שר האוצר הבא.

בעניין רצועת עזה, ישראל, למרות עוצמתה, נלחמה כאילו היא החלשה בסיפור וחמאס קבע מתי תתחיל ההסלמה ומתי היא תסתיים.  המדיניות של ממשלת ישראל הייתה להימנע ממלחמה והטקטיקה הזו הביאה עימות כל כמה שבועות ותשלומים של מיליונים לחמאס.

בתחום החברתי, חוקקו חוקים דתיים כמו חוק המרכולים, והחרדים ללא ספק קבעו את המדיניות בתחומים החברתיים.

יש הרבה מה לתקן במדינה ולשנות כיוון. במקום מדיניות ביטחונית מכילה וסתמית, מדיניות תקיפה שחותרת לניצחון. במקום מדיניות כלכלית סוציאל-פופוליסטית שהדורות הבאים ייצטרכו לשלם את החשבון עליה, מדיניות כלכלית ליברלית שתהפוך את ישראל למדינה מאוד עשירה. במקום המדיניות החברתית שהולכת לכיוון דתי יותר ויותר, מדיניות ליברלית הכוללת הפרדת דת ומדינה.

לכן, החלטתי לתמוך במפלגת זהות בראשותו של משה פייגלין בבחירות הקרובות. זוהי מפלגה שמכבדת את הבוחרים (פרסמה מצע מאוד מפורט של 344 עמודים) ובוחנת כל סוגיה לגופה. זוהי מפלגה ליברלית אמיתית שזו תיהיה טעות, מצד ליברלים, לא להצביע עבורה.

כמו כן, גם החשש שהיה שהיא לא תעבור את אחוז החסימה, נראה בשבוע האחרון כחסר בסיס לאחר שבכלושה סקרים - של מכון מסקר, הארץ וכאן היא עוברת את אחוז החסימה עם 4-7 מנדטים.


יום ראשון, 24 בפברואר 2019

כחול לבן זו קדימה, רק בגרסת 2019.

לאחרונה הוקמה רשימת כחול לבן בהנהגה משותפת של הרמטכ״ל לשעבר ויו״ר חוסן לישראל, בני גנץ, יו״ר יש עתיד העיתונאי לשעבר, יאיר לפיד, יו״ר תל״ם הרמטכ״ל לשעבר משה יעלון והרמטכ״ל לשעבר גבי אשכנזי. 

זוהי מפלגה שיש בה הכל. מבחינה מדינית - מתנגדי פתרון שתי המדינות ואנשי ימין מובהקים כמו יעלון ואנשי מפלגתו - מזכיר הממשלה לשעבר תחת ראש הממשלה הנוכחי נתניהו, צבי האוזר והפובליציסט יועז הנדל, לעומת אנשי שמאל מדיני כמו מיכאל ביטון, לשעבר איש העבודה ושלל חברי כנסת מיש עתיד. מבחינה כלכלית - אנשי ימין ליברלים שמגיעים בעיקר מכיוון תל״ם ויו״ר יש עתיד יאיר לפיד שגם הוא נחשב ליברל באופן יחסי למדינה בעלת התרבות המאוד סוציאליסטית שלנו, לעומת אנשי השמאל הכלכלי ובראשם יו״ר ההסתדרות אבי ניסנקורן, יו״ר של גוף מושחת, לא שקוף ודורסני שזוכה לזכויות יתר וב-4 השנים האחרונות ליחסים חמים מצד שר האוצר משה כחלון, ועל פי הסיכום בינו לבין גנץ הוא ימונה לשר כלכלי בכיר.

את המפלגה כאמור מנהיגים כ-3 רמטכ״לים ועיתונאי אחד שכיהן קדנציה קצרה כשר האוצר ובעקבות חוסר ניסיון קדנציה זו לא זכורה כמוצלחת במיוחד. אם להסתכל על העבר, ניתן לראות כי רוב הרמטכ״לים אשר הגיעו לפוליטיקה היו כושלים וכי העובדה שפיקדת על צבא לא עוזרת לך לנהל מדינה. אולי אפילו להפך. למרות זאת, המחנה שדווקא מחבק אותם הוא מחנה השמאל הכביכול נאור והאנטי-מיליטנטי.

בהצהרה משותפת של ההנהגה ביום חמישי האחרון, נאמר כי זו מפלגת שלטון. אך, מפלגת שלטון זו מפלגה שיש לה בסיס אידיאולוגי ברור והיא לא אוהל פוליטי כמו שכונתה על ידי אנשי חוסן לישראל. כבר הייתה מפלגת שלטון שהייתה אוהל פוליטי. השם שלה הוא קדימה. היא הייתה בשלטון 3 שנים בלבד, לא לפני הרבה זמן (2006-2009) וכבר בבחירות 2013 זכתה ב-2 מנדטים ובבחירות 2015 לא התמודדה שוב. 

אז למה הרבה אנשים תומכים בכחול לבן? כי יש לה סיכוי להדיח את נתניהו. אני מניח כי רוב האנשים שאומרים כי יצביעו להם, לא באמת חושבים כי בני גנץ ויאיר לפיד יהיו ראשי ממשלה טובים והם גם מסתייגים מההסתדרות המסואבת. הם פשוט רוצים להדיח את נתניהו ונסתדר. אבל יש כאן בעיה. הם יהיו ראשי ממשלה לא טובים כנראה ואז עוד 4 שנים תיהיה מפלגת רק לא גנץ-לפיד. ואז המפלגה הזו תיבחר, וגם יכול להיות שהיא לא תיהיה מספיק טובה וזה יחזור על עצמו פעם אחר פעם. במקום שבוחר ייבחר באידיאולוגיה וברשימה שהכי מתאימה לו, הוא בוחר באיש שיש לו את הסיכוי הטוב ביותר לנצח את נתניהו. וזה דבר רע מאוד. 


יום ראשון, 3 בפברואר 2019

בחירות 2019 - יו״ר מפלגת העבודה אבי גבאי (מאמר מספר 1)

אבי גבאי בכנס
הלכתי אמש לכנס של יו"ר מפלגת העבודה אבי גבאי ברמת גן. בקהל היו בסביבות 100 אנשים, רובם קשישים כך שהורדתי את ממוצע הגילאים בכנס.
התרשמתי מאבי גבאי שהוא איש חכם, מוכשר ומתאים להיות ראש ממשלה. אך, הוא לא כריזמטי ולא מרחיב על נושאים. הוא לא יורד לעניין הביצוע של התכניות שלו ואמנם אומר דברים מעמיקים יותר מהתכניות שהוא מפרסם לקראת הבחירות (שהן, סלחו לי על הביטוי, זלזול באינטילגנציה של הבוחר. לא פחות טובות מאשר של יש עתיד ובטח יותר טובות מאשר של הליכוד שלא מפרסם בכלל מצע, אך נזרקות שם הבטחות ללא שום הסבר על הביצוע שלהן), אבל בכל זאת, נדרש ממועמד לראשות ממשלה קצת יותר להרחיב.
גבאי דיבר בערך כחצי שעה ולאחר מכן הקהל הוזמן לשאול שאלות. אני כותב כאן שאלות שאני זוכר אותן ואת התשובה להן:
*״מדוע אתה לא מתרומם בסקרים?״
- ״הציבור לא מספיק מודע לתכניות שלנו״. יכול להיות שזה אכן נכון, אך בכל זאת מפלגת העבודה היא סוג של מותג ולא יכול להיות שהציבור מכיר את העמדות של יש עתיד או של חסרי דעה כמו גנץ יותר טוב מאשר עמדותיה הידועות של מפלגת העבודה.
*״אתה קפיטליסט או סוציאליסט?״
״אומרים לי שאני יותר סוציאל-דמוקרט מכולם״. השאלה היא האם סוציאל-דמוקרט בסגנון ישראל, או סוציאל-דמוקרט בסגנון המדינות הסוציאל-דמוקרטיות המצליחות כמו שוודיה?
*״אתה מדבר על תחבורה ציבורית בשבת, אך מה ההיתכנות של הדבר בעקבות כך שכנראה נצטרך את החרדים בממשלה?״
-״החרדים הולכים קודם כל עם הימין. אם הם הולכים איתנו, זה כי הם לא יכולים ללכת עם הימין ואז אנחנו יכולים לדרוש ולא להפך״. תשובה טובה מאוד ואני מקווה שאם הוא יגיע למצב שהוא יהיה במשא ומתן עם החרדים על הרכבת הממשלה, הוא אכן יבין שהוא צריך להיות בעמדה החזקה ולא הם.
*בתשובה לשאלה נוספת על הפרטות אמר - ״אני בעד הפרטות של דברים שהמדינה לא צריכה להיות אחראית עליהם, כמו הנמלים למשל״. על מה המדינה צריכה להיות אחראית?
*בעניין בירוקרטיה אמר - ״היום העסקים לא מצליחים להרוויח, בעוד המדינה מרוויחה המון מהם״ והציע לקבוע שהמדינה לא תוכל לדרוש מאדם דברים שכבר רשומים אצלה.

זהו הכנס הראשון אותו אני מסקר בבחירות אלו ואני אנסה לסקר אישים נוספים. 

שבוע טוב, 
דן וינקלר

יום ראשון, 20 בינואר 2019

שנתיים לכהונת טראמפ כנשיא. סיכום.

היום, ראשון, מציין הנשיא ה-45 של ארצות הברית דונלד טראמפ שנתיים בתפקיד נשיא ארצות הברית. לפני שנה ויום, ב-19 בינואר 2018, רגע לפני שטראמפ סיים את שנתו הראשונה בתפקיד, נתתי לטראמפ ציון של כ-7.2 נקודות במדיניות פנים ו-3.5 נקודות במדיניות חוץ. ביקרתי אותו בזמנו על מהלכיו בסכסוך הישראלי-פלסטיני שלדעתי הזיקו מאוד לסיכויי השלום של תכנית טראמפ (שנכון לתאריך מאמר זה, עדיין לא פורסמה). ובכן, לעומת שנת 2017, שנת 2018 הייתה שנה טובה מאוד מבחינה מדינית עבורו. הוא הראה לכולם איך מחממים יחסים עם מדינה עוינת מאוד ביוני האחרון כשנפגש עם קים ג׳ונג און ובפברואר, עוד חודש, הוא צפוי להיפגש עמו שוב. הוא ביטל את הסכם הגרעין הרע, והראה שמול בריונים יש להפגין כוח ולא חולשה ונימוסים. הוא חיזק את הקשרים עם בעלות בריתה של ארצות הברית והמשיך לקדם את מדיניות "America first" במדיניות חוץ כשהודיע על היציאה מסוריה.

בענייני הגירה, הנשיא טראמפ החליט בדצמבר האחרון על השבתת הממשל בעקבות כניסתו למלחמת חורמה על החומה. הנשיא טראמפ נחוש לקיים את אחת מהבטחות הבחירות העיקריות שלו בקמפיין 2016. מטרתו היא שמי שרוצה להיכנס לארצות הברית - שיעשה את זה בדרך חוקית. ההשבתה הזו היא הארוכה בהיסטוריה, טראמפ הציע אמש לדמוקרטים דיל מעולה מבחינתם - אך הם סרבו ואני חושב שטראמפ צודק שהוא נלחם על זה.

בענייני כלכלה, בניגוד ל-2017 לא היו הרבה צעדים דרמטיים בתחום הכלכלי, אך הנשיא טראמפ ממשיך לנווט את ארצות הברית לכיוון של שגשוג כלכלי. הצניחה בבורסות רגע לפני סוף 2018 קלקלה קצת את החגיגה, אבל בסך הכל עוד שנה כלכלית טובה לנשיא טראמפ.

בענייני אחדות העם וממלכתיות, יש לי ביקורת על חלק מהביטויים של טראמפ נגד התקשורת, אבל אכן רודפים אותו והוא צריך לצאת נגד זה.

לסיכום,
מבחינה מדינית הוא מקבל ציון 8 (לעומת 3.5 ב-2017), מבחינה כלכלית 8, מבחינת הגירה 8 ומבחינת אחדות העם וממלכתיות 5. בממוצע במדיניות פנים הוא מקבל 7 (לעומת 7.2 ב-2017). בציון כללי הוא מקבל בממוצע 7.5 (לעומת 5.4 ב-2017).

אני חושב שהנשיא טראמפ יכול להיות טוב יותר, אך הוא בכיוון טוב וההשתפרות הזו בשנת 2018 מראה את זה.


יום שני, 24 בדצמבר 2018

בחירות 2019 - שעת המבחן של נתניהו

בעקבות התפטרותו של שר הביטחון ויו"ר ישראל ביתנו אביגדור ליברמן בחודש שעבר החלה הקואליציה לגסוס בעקבות חזרתה לרוב זעום של 61 מול 59. האופוזיציה הצליחה להפיל חוקים, להקשות מאוד על הקואליציה ולהוריד חוקי דגל של הקואליציה מסדר היום. זה היה רק עניין של זמן עד שהקואליציה תיפול.

לאחרונה, התרבו העדויות לכך שהחלטת היועץ המשפטי לממשלה בתיקי 1000 ו-2000 תיהיה בהקדם. היום בבוקר, יאיר לפיד ואביגדור ליברמן שירתו אותו בצורה מצויינת. הם הודיעו כי הם חוזרים בהם מתמיכתם בחוק הגיוס, הם ובעיקר לפיד חטפו ועוד יחטפו על הזיגזג שביצעו וזה היה העיתוי המושלם לנתניהו. בצהריים התכנסה ישיבת ראשי הקואליציה, בה לא היה אפילו מקום לדיון - הולכים לבחירות. נתניהו אפילו לא ניסה להשאיר את הממשלה. הוא רוצה בחירות לפני כתב אישום.

נתניהו התמודד כיו"ר הליכוד ומועמדה לראשות הממשלה עד כה (לא כולל בחירות 2019) 6 פעמים. 4 פעמים הוא ניצח סך הכל (אם להחשיב את בחירות 2009, שאמנם זכה במנדט אחד פחות מקדימה אך הרכיב את הממשלה). הוא בא 3 פעמים כראש ממשלה מכהן לבחירות, פעמיים הוא ניצח, פעם אחת הוא הפסיד. בכל הפעמים הוא בא בפופולריות לא גבוהה. ב-2013 לאור המחאה החברתית הוא בא במצב לא טוב פוליטית, אך איחוד עם ישראל ביתנו הציל את שלטונו, וגם באיחוד הוא זכה לסך הכל 31 מנדטים (18 מנדטים בלבד הגיעו לליכוד כמפלגה). ב-2015 היה נראה שהציבור כבר התייאש ממנו, רוצה משהו אחר ובזכות מהלכים פוליטיים של אדם מנוסה מאוד וכן מאוד מוכשר בתחום, הצליח לנצח בדקה ה-90 את הרצוג לאחר שלאורך כמעט כל מערכת הבחירות פיגר אחרי הרצוג בפער יציב.

הפעם הוא בא שונה: בפעם הראשונה כראש ממשלה מכהן, הוא מגיע לבחירות כשהוא מוביל בסקרים בפער גדול מאוד על פני מתחריו ונראה כפייבוריט ברור לניצחון והאופוזיציה במצב פוליטי רע כשיש לה כמה מנהיגים די אגואיסטים - אבי גבאי ויאיר לפיד. ציפי לבני שעדיין לא ברור אם תתמודד במסגרת המחנ״צ שוב ב-100% ובני גנץ שטוען גם הוא לכתר. האופוזיציה מפוצלת וללא מהלכים דרמטיים היא בדרך להפסד נוסף.

אם נתניהו יצליח לשמור על מערכת בחירות מנומנמת יחסית, כמו ב-2013, הוא ינצח. אם האופוזיציה תגרום למערכת בחירות אגרסיבית, רעננה וחריפה, נתניהו עשוי להסתבך ולהיגרר למצב דומה ל-2015. 

יום שישי, 14 בדצמבר 2018

עידן המתינות האירופית כמעט תם. אך אפשר לנסות לעצור את זה.

לאחר מלחמת העולם השנייה שהסתיימה ב-1945, החל עידן המתינות בעולם. בעקבות ההרס שגרמה המלחמה לעולם, נבחרו מנהיגים מתונים, מדינות הפכו ליותר ויותר דמוקרטיות ליברליות, הסחר החופשי התגבר וההגירה הפכה לזמינה יותר מאי פעם. האופטימיות שהייתה שנים אחדות לאחר המלחמה, התהפכה עם תחילתה של המלחמה הקרה בראשית שנות החמישים של המאה ה-20, אך למרות החשש התמידי ממלחמה בין שתי המעצמות החדשות של העולם - ארצות הברית וברית המועצות, במערב לפחות היו מנהיגים מתונים שאיימו ולא הסלימו את המצב, ואכן, המלחמה הקרה הסתיימה בסוף שנות השמונים בעקבות היחסים הלבביים בין נשיא ארצות הברית דאז רונלד רייגן ושליט ברית המועצות מיכאיל גורבצ'וב ולאט-לאט ברית המועצות החלה להתפרק, איבדה את שליטתה מרצון במזרח אירופה ובמקומה הוקמה רוסיה, והאוטונומיות האחרות שהיו חלק מהמדינה, הפכו למדינות עצמאיות. ב-1993 הוקם האיחוד האירופי ורמת החיים בעולם עלתה ועלתה.

אבל אז הגיע הנשיא ה-43 של ארצות הברית ג׳ורג׳ ווקר בוש (בוש הבן), אשר לדעתי הוא בין הנשיאים הגרועים ביותר בתולדות ארצות הברית, נכנס למלחמה בעיראק, הביא לאי-יציבות, ובית הנבחרים והסנאט חוקקו חוקים סוציאל-פופוליסטים כמו "מקדמת החלום האמריקני" שנועדו לאפשר מתן משכנתאות בריבית גבוהה לאנשים שיכולת ההחזר שלהם מוטלת בספק (עניים בעיקר). החוק נועד לעזור לעניים לרכוש דירה, אך הוביל למשבר חריף. עלייה חדה בכמות האנשים שלקחו הלוואה ולא הצליחו להחזיר אותה (לא צפוי בכלל...), הובילה לפגיעה חמורה במלווים, דבר שהוביל לפגיעה באזרחי ארצות הברית ובעולם. העולם עוד לא התאושש ב-100% מהמשבר, ורק בשנים האחרונות רואים שהעולם מתחיל להתאושש מהנזק.

בנובמבר 2008, כשהפופולריות של בוש הבן בשפל ובשל כך גם של המפלגה הרפובליקנית, הביס המועמד הדמוקרטי לנשיאות ארה״ב הסנאטור ברק אובמה את הסנאטור הרפובליקני ג׳ון מקיין ונבחר לנשיא ה-44 של ארצות הברית והנשיא האפרו-אמריקאי הראשון ונכון לשנת 2018 גם האחרון של ארצות הברית. אובמה היה סמל לליברליות ולעולם החופשי, המערבי. הוא היה מנהיג הפוליטיקלי קורקט של העולם, ועל קצת יותר מחצי מאוכלוסיית ארה״ב הוא היה אהוב מאוד, ועל קצת פחות מחצי מאוכלוסיית ארה״ב הוא היה שנוא מאוד. ברק אובמה היה פרו-ערבי והעדיף שאיפות דמוקרטיות (במובן של שיטת המשטר) על פני אינטרסים של ארצות הברית, ולכן הוא גם נחשב לנשיא לא טוב מבחינת יחסי חוץ. הוא הניח למשטרים פרו-אמריקאים ליפול באביב הערבי, כמו מובארק במצרים למשל, ויכול היה להדיח את אסד בסוריה כבר בתחילת מלחמת האזרחים שם, אך העדיף שלא לעשות הרבה והיום מיליוני אם לא עשרות מיליונים משלמים על כך. החוסר יציבות שאפיינה את המזרח התיכון תחת אובמה ומלחמות האזרחים שם הביאו לגלי הגירה מהמזרח התיכון לאירופה בעיקר, ששיאו של הגל היה ב-2015.

חזרה לאירופה. קנצלרית גרמניה, עוד דמות מאוד ליברלית, אנגלה מרקל, החליטה אז לקלוט המוני מהגרים לארצה. בתחילה הם התקבלו בחום, אך הם לא הצליחו להשתלב בחברה,  הימין הקיצוני עלה ובבחירות 2017 בגרמניה, מרקל כמעט ולא הצליחה להרכיב ממשלה ורק ברגע האחרון הצליחה להרכיב ממשלה מתונה עם הסוציאל-דמוקרטים, היריבים של המפלגה שלה (המפלגה הנוצרית-דמוקרטית) ולהישאר בתפקיד קנצלרית גרמניה. בבחירות אלו, הימין הקיצוני התחזק והמפלגה "אלטרנטיבה לגרמניה" הפכה למפלגה השלישית בגודלה בגרמניה. רק לפני חודשים אחדים, הודיעה מרקל שתפרוש מתפקיד הקנצלרית בתום הקדנציה ולא תתמודד על קדנציה חמישית.

בצרפת, התקיימו בחירות גם בשנת 2017. בצרפת משל בין השנים 2012 עד 2017 הנשיא פרנסואה הולנד. הולנד, שהיה נשיא רע מאוד, הודיע שלא יתמודד לכהונה שנייה. לאורך הבחירות בלטו שני מועמדים: מועמד המרכז עמנואל מקרון הליברל ומועמדת הימין הקיצוני מארין לה-פן. שניהם לא מהמפלגות הגדולות. בסיבוב הראשון לנשיאות, המפלגות הגדולות נחלשו משמעותית ומקרון ולה-פן עלו כצפוי לסיבוב השני. בסיבוב השני השמאל, המרכז והימין המתון התאחדו סביב מקרון והוא ניצח אסלאמופובית, אנטישמית עם 66% מהקולות. חשוב לזכור, אמנם ההפרש היה 33% לטובת מקרון, אך הוא ניצח מועמדת בלתי-בחירה וקיצונית.

בבריטניה, שנה קודם לכן הוחלט על יציאה מהאיחוד האירופי.

נראה שאירופה הולכת לכיוון מאוד לא טוב. הכוחות הפופוליסטים של הימין הקיצוני עולים. בסקר שנערך לאחרונה 20% מהאירופאים אנטישמים, והמספר עשוי להמשיך לעלות.

אני צופה שבקרוב יהיה משבר כלכלי בעולם, הלאומנות תמשיך להתגבר ובסופו של דבר בצרפת או בגרמניה יהיה נשיא/קנצלר קיצוני. הצמיחה תיפסק והעולם יילך אחורה.

ניתן עוד לעצור את זה. זה לא קשה - צריך להפסיק לשתף פעולה עם זה. כאנשים בישראל מביעים תמיכה במפלגות ימין קיצונית, בגלל שהן נגד מוסלמים, יש לזכור - עכשיו הן נגד מוסלמים. בעתיד - הן כנראה יהיו נגד יהודים. צריך להמשיך לתמוך בקפיטליזם ובשוק החופשי, על מנת להמשיך את 70 שנות השפע האלו ולא להתדרדר למלחמה גדולה, אולי אפילו מלחמת עולם, נוספת. 

יום שני, 19 בנובמבר 2018

והוא רוצה להיות ראש ממשלה?

בשבוע שעבר, מיד לאחר התפטרות ליברמן, בנט שלח חברי כנסת מסיעתו על מנת לדרוש בשמו את תיק הביטחון, ואם הוא לא יקבל אותו - הממשלה תיפול.

ביום חמישי, בנט, כשר חינוך, הצהיר בקולו על הדרישה בנימוק שאם הוא יהיה שר ביטחון - "ישראל תחזור לנצח". ביום שישי הוא כבר נפגש עם ראש הממשלה נתניהו, ולא יצא מזה דבר ממשי. אז דווח שבגלל שכחלון הטיל וטו. אך עדיין, זה לא היה עניין סגור. למחרת בערב, במוצאי שבת, כחלון ובנט התחילו להיות מתואמים. כחלון הצהיר כי יש ללכת לבחירות בהקדם וכי הוא לא מתנגד למינוי בנט. בראשון בערב, נתניהו נפגש במשך כ-40 דקות עם כחלון ולא השיג תוצאות. בשעה 20:00, הוא נאם נאום אותו הגדירו כ"מיוחד", בקרייה בתל אביב. היו אף ספקולציות שנתניהו יודיע בעצמו על הקדמת הבחירות ולא יחכה לבנט, אך בסוף הצהיר רק שהוא שומר את תיק הביטחון לעצמו ותקף את בנט ושקד והאשים אותם בחוסר אחריות במידה וייפרשו מהממשלה, בעת ביטחונית כזו. כבר בשלב זה, שר החינוך והטוען למשרד הביטחון, נפתלי בנט ושרת המשפטים איילת שקד, הודיעו כי יינאמו נאום מיוחד בכנסת.

בהרבה כלי תקשורת החלו הערכות שבנט ושקד יתפטרו, הממשלה תיפול והולכים לבחירות. זאת משום שנתניהו דחה את האולטימטום של הבית היהודי. בבוקר גם נציגי "האיחוד הלאומי - תקומה" בכנסת, מטעם הבית היהודי, הודיעו שייתמכו בהחלטת בנט לפרוש מהממשלה במידה ותתקבל.

אך, בניגוד לכל התחזיות, נפתלי בנט ואיילת שקד לא התפטרו.

ראשית כל,
אני חושב שהם שני פחדנים. כשניים ששואפים להיות ראשי ממשלה במדינת ישראל, הם  לא יכולים לאיים על נתניהו עם אקדח על הרקה במשך שבוע, ואז, רגע לפני הירייה, להודיע שהאקדח ריק מכדורים.

אם הם נכנעים לנתניהו, אחרי שכבר היו בעמדת ניצחון, ומחזירים לו את הכדור, הם לא יכולים להיות ראשי ממשלה בישראל. מה יהיה אם נפתלי בנט נניח יהיה ראש ממשלה מול איראן?

יום א׳ - בנט נגד איראן: נפציץ את טהרן אם לא תסוגו מסוריה

יום ב׳ - בנט נגד איראן: נטיל עליכם פצצת אטום אם לא תסוגו מסוריה

יום ג׳ - בנט נגד איראן: נטיל על איראן כמה פצצות אטום אם לא תחתמו איתנו על הסכם שלום באופן מיידי, תסוגו מסוריה ותפסיקו את תכנית הגרעין

יום ד׳ - בנט לאיראן: מאמינים לכם. קחו את רמת הגולן לתקופת מבחן.

ראש הממשלה בנימין נתניהו הצליח בדרך מופתית להציל את עצמו ממלכודת פוליטית והליכה לבחירות למצב שבו הוא לא צריך לוותר על כלום. אולי רק לספק כמה הצהרות יותר תוקפניות לתקשורת.

זה ללא ספק היה המשבר הקשה ביותר שידעה הממשלה ב-3.5 השנים שלה. הפעם, ישראל הייתה כמעט בוודאות בדרך לבחירות ורק ברגע האחרון, בגלל התקפלות של נפתלי בנט זה נמנע לפחות לבינתיים.

כבר היום בערב, כמה שעות אחרי שהמשבר נפתר, לפחות לזמן הקרוב מאוד, הכנסת, הפעם כאשר המאזן קואליציה-אופוזיציה הוא 59:61, דחתה חוק של הקואליציה בקריאה שנייה ושלישית, ניצחון גדול לאופוזיציה והקואליציה גם לא הצליחה לגייס רוב נגד הצעות אי אמון בממשלה של האופוזיציה. אמנם האופוזיציה לא הצליחה לגייס רוב מן הסתם של 61 חברי כנסת לפחות בעד הצעת אי האמון, אבל הן הוכיחו באופן חד-משמעי, הקואליציה, אשר חזרה להיות בעלת 61 חברי כנסת, גוססת.

נכון לשעת כתיבת מאמר זה, לא ידוע איך כולנו של משה כחלון תצביע ביום רביעי בהצעה של מרצ לפיזור הכנסת. כחלון כאמור תמך בבחירות בהקדם האפשרי, לדעתו זה טוב למשק וקואליציה לא יכולה להיות יציבה בשנתה האחרונה עם 61 חברי כנסת. כרגע נראה כי בכל זאת הוא יצביע נגד.

אך, קשה לי להאמין שהכנסת תמשיך לכהן יותר מחודש, משום שלכחלון יש אינטרס מובהק לבחירות בקרוב ולא מן הנמנע שהוא יסכם עם נתניהו כבר השבוע תאריך מוסכם לבחירות לכנסת ה-21.