יום רביעי, 23 באוקטובר 2019

הצעה לשינוי שיטת הממשל

כתבתי בעבר כמה מאמרים המציעים תכניות לשינוי שיטת הממשל. בניגוד למאמריי הקודמים בנושא, אני כבר לא סבור כי השיטה הנשיאותית האמריקאית תעבוד בישראל, אולם כן רצוי ללכת יותר לכיוון שלה, גם אם לא ליישמה לחלוטין. להלן הצעתי:

הפרלמנט הפדרלי ושיטת הבחירה:
בישראל ייערכו שתי מערכות בחירות כלליות - אחת לסנאט ואחת לכנסת (הבית התחתון). חוקים שאושרו בפרלמנט יחייבו את כלל מחוזות המדינה.

הסנאט הפדרלי ימנה כ-100 סנאטורים שייבחרו מכ-34 מחוזות בחירה שונים לקדנציה בת 6 שנים (עם הגבלה לשתי קדנציות). בדומה לארה"ב, בכל שנתיים ייערכו בחירות לשליש אחר מהסנאט. הסנאט ימנה שופטי עליון (שיוצעו ע"י שר המשפטים ובאישור ראש הממשלה), ויצביע על הסכמים בינלאומיים, תקציבים, מינויים לתפקיד שרים, תיקונים לחוקה וחוקים שאושרו בכנסת (בשלוש קריאות). הסנאט יכול לאשר מחדש חוק שנפסל בבית המשפט העליון ברוב של 67 סנאטורים. הסנאט יוכל להדיח את הנשיא, ראש הממשלה, שר, יושב ראש הסנאט ושופטי בית המשפט העליון ברוב של 67 סנאטורים במידה והוגש נגדם כתב אישום. לסנאט יהיה יושב ראש, אשר ייבחר ע"י חברי הבית, יו״ר הרוב אשר ייבחר ע"י חברי המפלגה הגדולה בסנאט, ויו"ר המיעוט אשר ייבחר ע"י חברי המפלגה השנייה בגודלה בסנאט בתנאי והיא באופוזיציה בכנסת. כל אלו ייבחרו לקדנציה של שנתיים.

הכנסת הפדרלית תמנה כ-120 חברי כנסת שמחציתם ייבחרו בבחירות אזוריות ומחציתם בבחירות ארציות לקדנציה בת 4 שנים. תוגבל הקדנציה של חבר הכנסת האזורי ל-3 קדנציות (אך הוא יוכל להתמודד לאחר מכן לתפקיד חבר כנסת בבחירה ארצית). תפקיד הכנסת יהיה לחוקק חוקים ולאשר את התקציב. רק חברי כנסת ארציים יוכלו להיבחר ליושבי ראש ועדות ולתפקיד ראש הממשלה. כל חבר כנסת יוכל להציע עד 4 הצעות חוק במושב. הכנסת תוכל לחוקק חוק שנדחה בסנאט ברוב של 61 חברי כנסת במשך 3 פעמים ולאחר מכן לא יהיה ניתן לחוקקו למשך שנה. ניתן יהיה לחוקק חוק מחדש שנפסל בבית המשפט העליון ברוב של 61 חברי כנסת. לכנסת יהיה יושב ראש אשר ייבחר ע"י חברי הבית, יו"ר קואליציה אשר ייבחר ע"י חברי הקואליציה ויו"ר אופוזיציה אשר ייבחר ע"י חברי האופוזיציה. כל אלו ייבחרו לקדנציה של 4 שנים. הכנסת תוכל להדיחם מהתפקיד ברוב של שני שליש בקרב הקואליציה/אופוזיציה במידה והוגש נגדם כתב אישום. אחוז החסימה בבחירות הארציות לכנסת יעמוד על מנדט אחד. יהיה ניתן לפזר את הכנסת רק ברוב של 80 חברי כנסת.

הממשלה והעומד בראשה:
הממשלה תיהיה הגוף המבצע במדינת ישראל ובראשה יעמוד ראש הממשלה. ראש הממשלה יהיה מס' 1 ברשימת המפלגה הגדולה ביותר בבחירות לכנסת, והוא יהיה חייב להיות חבר כנסת שנבחר בבחירה ארצית לקדנציה. הוא לא יהיה מחויב להיות בעל רוב בפרלמנט. ראש הממשלה ימנה את שרי הממשלה, בהתאם לאישור הסנאט. לחברי הממשלה יהיה אסור להיות במקביל חברי כנסת. אי העברת התקציב לא תפיל את הממשלה, והדרך היחידה להפילה יהיה במידה ו-80 חברי כנסת יצביעו למען הפלתה. במידה ואכן הממשלה נפלה, יהיו כ-21 ימים לחברי הכנסת למצוא מועמד אשר יקבל 61 תומכים לפחות. במידה ונמצא מועמד כזה, יש לו 42 ימים להרכיב ממשלה. במידה ולא, או שהמועמד לא הצליח להרכיב קואליציה שתזכה באישור הכנסת, הכנסת מתפזרת אוטומטית. קרה וראש הממשלה נבצר מלכהן בתפקיד, ממלא מקומו (אשר מחויב להיות שר בממשלה או חבר כנסת ארצי) מתמנה לראש הממשלה בפועל. במידה ועברו 100 ימים וראש הממשלה הנבצר לא חזר מנבצרותו, הממשלה מתפטרת אוטומטית.

הרשויות המקומיות:
מדינת ישראל תחולק ל-7 מחוזות - מחוז הצפון, חיפה, תל אביב, המרכז, ירושלים, הדרום ויהודה ושומרון. לכל מחוז יהיה מושל ופרלמנט משלו. סמכויות הרשויות המקומיות (המחוזות) יורחבו מאוד והן יהיו נוגעות גם לכלכלת המחוז, תחבורה, תרבות, רפואה, רווחה, חינוך ועוד.

חוקה:
תקום ועדה מיוחדת בסנאט אשר תחוקק חוקה למדינת ישראל בכפוף לאישור במשאל עם. החוקה תחייב את כלל המדינה. רק סנאטור יוכל להציע הצעה הנוגעת לחוקה. על מנת לבצע תיקון בחוקה, יידרש רוב של 67 סנאטורים.




יום שני, 12 באוגוסט 2019

התכנית הכלכלית-חברתית של פרץ ולוי אבקסיס - סוציאל פופוליזם הרסני


עמיר פרץ בחודש שעבר. (צילום: רענן כהן)


הבוקר (יום שני), הציג יו״ר העבודה-גשר, ח"כ עמיר פרץ, את תכניתו הכלכלית-חברתית לקראת הבחירות לכנסת העשרים ושתיים שייערכו עוד קצת יותר מחודש. התכנית הכלכלית של הרשימה היא תכנית פופוליסטית ורדיקלית ביותר. היא כוללת העלאת שכר המינימום ל-40 ש"ח בשעה (לעומת 29.12 ש"ח כיום), בניית 200 אלף דירות בבנייה ממשלתית, 0% מע"מ על 100 מוצרי יסוד ועוד.

המפלגה טוענת כי עלות התכנית היא 30 מיליארד ש״ח, אולם קראתי כי מדובר בהערכה שמרנית, ויכול להיות שמדובר בסכום גבוה יותר. 

ובכן, איך העבודה-גשר מציעה לממן את התכנית? העלאת המס השולי מ-50% ל-57% על הכנסות בין 44 אלף ש"ח ל-54 אלף ש"ח והוספת מדרגת מס נוספת למרוויחים מעל 54 אלף ש"ח עם מס הכנסה של לא פחות מ-65%, השוואת המס השולי על ההון למס השולי על העבודה, העלאת מס רווחי הון ל-35% עבור בעלי השליטה ול-30% עבור מי שאינו בעל שליטה, "מאבק בהון השחור", ביטול הכספים הקואליציונים, הפסקת התקציבים המיוחדים להתנחלויות והגדלת יחס החוב-תוצר מ-61% ל-65%. 

ראשית, שכר מינימום גורם לעליית מחירים ויש כלכלנים רבים הסבורים כי גם לעלייה באבטלה. מפלגת העבודה מתיימרת להיות סוציאל-דמוקרטית, אך במדינות סוציאל-דמוקרטיות מצליחות, כמו בשוודיה, אין שכר מינימום. 

שנית, דיור ציבורי הוכח כמוביל לפשע ומנציח עוני. 

שלישית, כיצד בדיוק ייקבעו מה הם 100 "מוצרי היסוד"? זה עשוי לגרום לשחיתות שלטונית, שכן לכל יצרן מזון יהיה אינטרס שמוצריו יהיו ברשימה. כמו כן, זה יגרום לעוד סיבוך של מערכת המס של מדינת ישראל המסובכת מאוד כבר היום. 

רביעית, העלאת המס על העשירים וקביעת מדרגת מס נוספת תגרום, ככל הנראה, לפגיעה בצמיחה, עזיבתם של עשירים מישראל (דבר שיגרום לירידה בהכנסות ולא להפך) ויותר העלמות מס וגם כאן, לעוד סיבוך של מערכת המס בישראל. 

חמישית, איך בדיוק מתכוונים בעבודה-גשר לבטל את הכספים הקואליציונים? 

שישית, העלאת החוב תגרום לירידה בדירוג האשראי של מדינת ישראל, ובשל כך הריבית על החוב תעלה, מה שיגרום לעוד העלאת מס על מנת להחזיר את הכסף.

שביעית, כבר כיום המס על רווחי הון הוא גבוה מבמדינות סקנדינביה ובין הגבוהים ביותר במערב. בעקבות המחאה החברתית, הממשלה העלתה את המס והדבר גרם לניתוב השקעות לנדל"ן ומחירי הדיור עלו. זה מה שיקרה גם הפעם. 

לסיכום, 
התכנית של העבודה-גשר היא תכנית פופוליסטית הרסנית. אם תבוצע, היא תגרום לעליית מחירים, עלייה באבטלה, העלאת מס גם על מעמד הביניים והשכבות הנמוכות, שחיתות שלטונית, פגיעה בצמיחה וירידה בהכנסות המדינה ממיסים. 

השר לשעבר נפתלי בנט מצא את הכינוי המושלם לתכנית - "מישראל לונצואלה בשנתיים". 

יום רביעי, 7 באוגוסט 2019

מהו ליברליזם/מאמר אורח

פסל החירות. (צילום: Dominique James)



בבחירות הקודמות, בעיקר עקב התמודדותה של מפלגת זהות לכנסת, הציבור הישראלי נחשף מחדש למונח שלא הראה את פניו שנים רבות בפוליטיקה הישראלית – ליברליזם. אפשר לחשוב שהליברליזם, הליבטריאניזם ותפיסות דומות הן המצאות של מערכת הבחירות האחרונה והנוכחית, אך למעשה אלו תפיסות שמלוות את הפוליטיקה העולמית, ואת הישראלית גם כן, זה זמן רב (גם אם השפעתן ירדה בשנים האחרונות). יחד עם התחזקות השיח הליברלי בארץ, פירושים שגויים לפילוסופיה הליברלית צצים ומציגים אותו באור אחר לחלוטין ממהותו המקורית. מאמר זה בא לעשות סדר בנושא ולהסביר מהו הליברליזם, מהן הסוגיות המרכזיות בהן הוא עוסק ומהם הנימוקים לו.


היסטוריה
ליברליזם היא תפיסה פוליטית ואינדבידואליסטית המקדשת את חירות הפרט. הליברליזם דוגל במתן זכות בחירה וחופש לכל אינדבידואל, ולשם כך מקדש שלוש זכויות שבשיח הליברלי נקראות "הזכויות הטבעיות": חירות, חיים וקניין. ראשית הליברליזם בעידן הנאורות, בהגותם של הוגים כמו ג'ון לוק ומונטסקייה.
הדוגלים בליברליזם מאמינים בבניית מערכת מדינית השומרת על שלושת הזכויות הטבעיות. על כן, ליברלים תומכים לרוב בדמוקרטיה ליברלית ובמערכת קפיטליסטית. הנימוקים לליברליזם רבים ושונים זה מזה, ויפורטו בהמשך.
במאה ה־18 וה־19 קולות ליברלים החלו להתעורר ברחבי אירופה, בעיקר במדינות כמו בריטניה וצרפת, ונוסדו שם מפלגות ליברליות הדוגלות בסחר חופשי ובמתן זכויות לפרט. עד סוף המאה ה־19, הליברליזם הכלכלי (כלומר, מערכת כלכלית קפיטליסטית בעלת שיעור פיקוח נמוך יחסית וחירות כלכלית מרובה) נעשה למערכת הכלכלית השולטת במדינות מערב אירופה, כמו בריטניה, אוסטריה ועוד.
בסוף המאה ה־20 המונח 'ליברליזם' עבר שינוי אידיאולוגי בארצות הברית. מתיאור אידיאולוגיה המעודדת את חירות הפרט, עבר הליברליזם לתאר אידיאולוגיות הדוגלות בשוויון כלכלי ובצדק חברתי־כלכלי. התחזקות הסוציאליזם באירופה ובאמריקה בסוף המאה ה־19 תרמו לשינוי במשמעות המונח. האמריקאים, שמדינתם הוקמה על יסודות הליברליזם של תקופת הנאורות, עברו לכנות את הליברליזם של המאה ה‏־19 וה־18 בשם "ליברליזם קלאסי". על אף השינוי באמריקה, במדינות אירופה משמעות המונח נשמרה, ועד היום מפלגות הדוגלות בליברליזם המקורי נקראות "מפלגות ליברליות".
עם התחזקות הסוציאליזם והגעתו לשיא במלחמת העולם השנייה ואחריה, השיח הליברלי וההגנה עליו לנוכח הרוח הסוציאליסטית שסחפה את אירופה התעצמו מאוד. דוגמה עיקרית לכך היא "האסכולה האוסטרית" – אסכולת כלכלנים שמקורם באוסטריה, כגון פרידריך האייק ולודוויג פון־מיזס, שהחלו להגן על הקפיטליזם והליברליזם של המאה ה־19. באמריקה התחילה תנועה מקבילה – ליברטריאניזם. בעיקרו, הליברטריאניזם דומה לליברליזם הקלאסי, והוא בעצם ממשיך דרכו. אמנם ישנם מספר הבדלים בין האידיאולוגיות, אך לעיתים קרובות השימוש בשני המונחים זהה.
התורה הליברטריאנית, שהונהגה על ידי הוגי דעות כגון מארי רות'בארד ומיזס, והושפעה מהגותה של איין ראנד, תפסה תאוצה בארצות הברית, והובילה לשיח מחודש בנושאי הליברליזם.

דעות
ליברלים תומכים בביזור הסמכות הממשלתית והקטנתה, ובמתן חירות מקסימלית לתושבי המדינה. דעות נפוצות בקרב ליברלים הן, למשל, התרת ביצוע "פשעים ללא קורבן", כלומר מעשים שאינם חוקיים בהם לא מעורבים אנשים נוספים חוץ ממבצע המעשה עצמו, למשל צריכת סמים או הימורים. ליברלים תומכים בחופש בכל שאר תחומי החיים, כגון חופש דת וחופש מכפייה, המתבטא גם בחופש כלכלי – הנהגת מערכת קפיטליסטית והקטנת המעורבות הממשלתית בכלכלה.

נימוקים לליברליזם
הוגי הנאורות, כמו ג'ון לוק, תיארו את הליברליזם ואת הזכויות הטבעיות ככאלו שנובעות מעצם האדם יציר האל, ובכך נתנו לליברליזם נופך דתי. נופך זה נשמר בחלק מהאידיאולוגיות התומכות בליברליזם עד היום, כמו למשל בשמרנות ליברלית.
עם זאת, קיימים גם נימוקים אחרים לליברליזם. לאחר הופעת הליברטריאניזם האמריקאי, השיח הליברלי התחדש ועימו גם ההגות וההתעסקות בהצדקת האידיאולוגיה.
דוגמה עיקרית לנימוק פרו־ליברלי היא הנימוק התועלתני. אדם תועלתני תומך ליברליזם סבור כי ליברליזם הוכיח עצמו כמחולל חירות ומביא שגשוג לאורך ההיסטוריה, ועל כן כדי להנהיג שיטה שתפיק שגשוג אזרחי רב יש לאמץ את הקפיטליזם והליברליזם ככלל. לרוב, יאמינו תועלתנים כי השוק החופשי יכול לספק שירותים במידה טובה יותר מזו שהמדינה יכולה.
הליברטריאניזם הביא עימו גם נימוקים אחרים אחרים. נימוק מרכזי לליברליזם, שניכר בעיקר בהגותם של ליברטריאנים כגון רות'בארד הוא "עיקרון אי־התוקפנות". “עיקרון אי־התוקפנות", או באנגלית Non-Agression Principle, הוא עיקרון חברתי הקובע כי הפעלת כוח כשלעצמה אינה מוסרית, אלא אם כן היא אמצעי להגנה עצמית. מתוך עיקרון זה, קבעו ההוגים הליברטריאנים כי פגיעה בחירות שנעשית על ידי כפייה אינה מוסרית. הדוגלים בעיקרון אי־התוקפנות מאמינים שמיסים הם שוד, שכן המדינה משתמשת בכפייה כדי למסות את האזרחים. בנקודה זו, הליברטריאנים מתפצלים לשני מחנות מרכזיים:
1. מינרכיסטים – מינרכיסטים דוגלים במדינת מינימום, הנקראת גם "מדינת שומר הלילה". תפקידה של מדינה שכזו הוא לשמור על הקניין, החירות והחיים של האזרחים על ידי הפעלת צבא, משטרה וחקיקה. לשיטתם, כל מעשה אחר הוא מחוץ לתחום פעילותה של המדינה, ואין היא רשאית לעסוק בו. למשל, מערכת רווחה. באופן כזה, המדינה מצמצת את כוח הכפייה שלה למינימום האפשרי, ומאפשרת חירות מקסימלית לתושביה.
2. אנרכו־קפיטליסטים – אנרכו־קפיטליסטים מאמינים בעיקרון אי־התוקפנות באופן מוחלט. על כן, לפיהם מוסד המדינה אינו מוסרי כשלעצמו, משמע הפתרון להשגת חירות מלאה הוא מעבר לאנרכיה בה ישתרר שוק חופשי. אנרכו־קפיטליסטים לרוב מאמינים כי השוק החופשי יכול לספק את השירותים טוב יותר מהמדינה, וכי הסדר יוכל להשתמר על ידי חברות משטרה פרטיות וארגונים חברתיים.
ראוי לציין כי שתי גישות אלו, ובמיוחד השנייה, הן הקיצוניות ביותר בשיח הליברלי.

ליברליזם בישראל
עוד מלפני קום המדינה, היה קשר בין ליברליזם וציונות. מפלגות ציוניות שונות, כגון הציונים הכלליים והמפלגה הפרוגרסיבית דגלו בליברליזם כלכלי (לאחר מכן שתי המפלגות האלה התאחדו למפלגה הליברלית). בנוסף, מתוך התנגדות לסוציאליזם של מפא"י, גם התנועה הרוויזיוניסטית אימצה לעצמה עמדות ליברליות כלכליות. המפלגות הליברליות השונות בארץ התאחדו עם קום מפלגות הליכוד, שהפכה לקול הליברלי הגדול ביותר בפוליטיקה הישראלית.
בשנים האחרונות, הליברליזם בישראל נשחק, והוא זוכה לייצוג מועט בכנסת ובשיח הציבורי. מפלגת הליכוד, למשל, מעמידה כמועמד לשר האוצר את משה כחלון, הדוגל במדיניות חברתית שאינה מתיישבת עם המסורת הליברלית. על אף הבלחות ליברליות שונות, כמו למשל מפלגת שינוי של טומי לפיד, מתחילת שנות האלפיים הקול הליברלי נעשה לנדיר בפוליטיקה הישראלית. 
בעת האחרונה, מפלגות כמו זהות והימין החדש התבטאו בנושאים ליברליים מסוימים, ודוגלים בליברליזם כלכלי. נוסף על כך, גם בשמאל הישראלי ישנה התחזקות של הליברליזם, כמו למשל תנועת הליברלים במרצ.

כותב המאמר הוא אביב בלצן. 

יום שלישי, 6 באוגוסט 2019

התיקון השני לחוקה - דבר חיובי

בשבת האחרונה התקיימו שתי התקפות ירי בארצות הברית. אחת בטקסס והשנייה באוהיו. בהתקפות עשרות אנשים נרצחו והן עוררו מחדש את סוגית הנשק החופשי בארצות הברית. הדמוקרטים שוב קוראים להטיל עוד רגולציה על הנשק בארצות הברית, ונשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, המשתייך למפלגה הרפובליקנית השמרנית, אשר בין תומכיה נמנים אנשי ארגון ה-NRA (ארגון הרובאים הלאומי), הציע לדמוקרטים עסקה שבמסגרתה תוטל יותר רגולציה על הנשק בארצות הברית בתמורה להקשחת מדיניות ההגירה. עיתונים כמו הארץ גם פרסמו כתבות אשר לנו על התרבות האמריקאית אשר אוהדת נשק וכד'. במאמר זה אנסה להגן על התיקון השני לחוקה המושמץ כל כך, וגם אענה לטענות על התרבות האמריקאית. 

ראשית, ניסיון העבר הראה שדווקא חקיקה אשר מטילה יותר רגולציה על הנשק בארצות הברית, גרמה לעלייה בכמות הנפגעים מנשק חם. למשל, ב-1976 נכנס לתוקפו חוק האוסר על תושבי וושינגטון D.C להחזיק אקדחים, ומחייב החזקת כלי נשק בלתי טעונים ומנוטרלים. מה קרה בעקבות כך? שיעורי הנרצח בשנים שבאו לאחר מכן זינקו בעשרות אחוזים. ב-2008 החוק בוטל, ושיעורי הרצח חזרו למה שהיו טרם כניסת החוק לתוקפו. 

לעומת זאת, ב-1978 נכנס לתוקפו חוק בפלורידה המתיר נשיאת נשק מגיל 21 ומעלה, למי שאין לו רישום פלילי או עבר של בעיות נפשיות, ובלבד שהשלים קורס הכשרה ובטיחות בשימוש בנשק. ומה קרה בעקבותיו? שיעור הרצח הממוצע בפלורידה ירד משמעותית ב-36%, בעוד שיעור הרצח הממוצע בשאר ארצות הברית ירד ב-15% בלבד. 

אני משער שעבריינים ממילא ימצאו דרכים להשיג נשק, גם אם יש רגולציה. לעומת זאת, הרגולציה מקשה על אנשים שומרי חוק להשיג נשק, דבר שיגרום לכך שיהיה בקרב האנשים הללו פחות נשק וזה פחות ירתיע את העבריינים מלבצע תקיפות. 

שנית, התיקון השני לחוקה מונע רודנות, בכך שאם השלטון נהיה רודני, לאזרחים יש כלים להילחם נגדו. 

שלישית, חקיקה לא יכולה לשנות תרבות. מי שינסה לשנות את תרבות הנשק בארצות הברית באמצעות חקיקה יכשל בכך. הדרך לשנות תרבות, היא בעזרת חינוך. 


יום שני, 5 באוגוסט 2019

אחוז החסימה פוגע ביציבות השלטונית

בישראל, אחוז החסימה עומד כיום על 3.25%, ועלה עם השנים בהדרגה. בבחירות האחרונות, אשר נערכו באפריל 2019, מעל 360 אלף קולות נזרקו לפח, ומתוכם 260 אלף קולות של גוש הימין. בעקבות כך, ישראל ביתנו של אביגדור ליברמן הפכה ללשון מאזניים ונתניהו לא הצליח להרכיב ממשלה. אז האם אחוז החסימה באמת משפר את היציבות השלטונית?

ובכן, התשובה היא לא. לאורך השנים, כאשר אחוז החסימה עלה, גודלן של שתי המפלגות הגדולות ירד. כלומר, היציבות השלטונית נפגעה. אחוז החסימה גם פוגע בייצוגיות, וגם כפי שניתן היה לראות בבחירות האחרונות ובבחירות שמתקיימות בימים אלה, גורמת לחיבורים לא טבעיים. 

הוא גורם לכך שאצל הערבים מפלגה קומוניסטית, שתי מפלגות ערביות לאומיות אם לא לאומניות ומפלגה אסלאמיסטית צריכות להתאחד ובציונות הדתית יש לחץ על ליברלים להתאחד עם חרד״לים וכהניסטים. מלבד זה שבשני המקרים ציבור התומכים של המפלגות משתייך לאותו מגזר, אין הרבה קרבה אידיאולוגית. 

בנוסף, חשוב לזכור שלמפלגת השלטון קל יותר להתמודד עם 4 מפלגות של 3 מנדטים מאשר עם מפלגה אחת של 12 מנדטים. 

לסיכום, 
למען היציבות השלטונית, הייצוגיות והשיח הפוליטי, יש להוריד את אחוז החסימה חזרה למנדט. 

יום רביעי, 3 ביולי 2019

מחאת האתיופים - טרור במסווה צדק/מאמר אורח

רכב בוער בעזריאלי במסגרת המחאה. (צילום: גבי חן)

בימים האחרונים פרצה מחאה ציבורית של בני הקהילה האתיופית בישראל עקב מותו של סלומון טקה – נער אתיופי בן 18  שמת לאחר שנורה על ידי שוטר. פרטי האירוע עדיין אינם ידועים, ואין כרגע לדעת האם מדובר בירי מוצדק או לא.

מיד לאחר ההרג, בקול גדול פרצה התקוממות של הציבור האתיופי בארץ, כפי שקורה לאחר כל מקרה של אלימות משטרתית בישראל כלפי חברי הקהילה. הפעם, גם פוליטיקאים, מהימין וגם מהשמאל, הצטרפו למצעד ההאשמות והתלוננו על ה"גזענות הממסדית" ועל "היחס המזעזע של שוטרים לבני הקהילה” – גם יחימוביץ' וגם סמוטריץ' גינוי והאשימו.

עד כאן המחאה הייתה לגיטימית. אני מאמין שהיא הייתה פסולה, וחברי הקהילה והפוליטקאים כאחד מיהרו לשפוט אירוע שלא התברר בחקירה משטרתית ושפרטיו עודנם סמויים מן העין, אך בכל זאת, המחאה הייתה לגיטימית.
הלגיטימיות הפסיקה אתמול.
בשעות הצהריים והערב, מאות מפגינים התחילו לחסום נתיבי תחבורה מרכזיים ברחבי הארץ, כאשר לב המחאה בתל אביב, באיזור מגדלי עזריאלי. מיד עשרות אלפי ישראלים נתקעו בכבישי הארץ. חסימת הכבישים המשיכה שעות ארוכות, והשביתה את חייהם של רבבות ישראלים לכמה שעות – אבל המטרה מקדשת את האמצעים.
לאחר מכן, בין השעות 20:00–21:00, במהלך שידורי מהדורות החדשות, החלו לצוץ סרטונים ודיווחים: אלימות נוראית, אנרכיה שולטת ברחובות: מפגינים פוצחים בהרס רכוש פרטי, הרס רכוש ציבורי ונורא מכל – פגיעה בחיי אדם. כל תיעוד מזעזע יותר מקודמו; בין אם זה קבוצת מפגינים שמכינה בקבוקי תבערה, או המון אדם הנוהר על מכונית נוסעת ומתחיל להרוס תוך שנאה יוקדת את שמשתה, במטרה לפגוע, במטרה להרוס.

כשהחלה האלימות, איבדו המפגינים כל הצדקה למחאתם. כשהתחילו להרוס רכוש כאחרוני הפושעים, לשרוף מכוניות ולהכות מתנגדים כבריונים ואנרכיסטים – לא הייתה להם עוד כל הצדקה. המחאה אמש הייתה מפגן של אנרכיה, של הרס. המוחים לא נלחמו על אידיאל, הם נלחמו על שנאה. מטרתם האחת והיחידה הייתה לערער; לערער את יסודות החברה שלנו, את הרכוש שלנו, את החיים שלנו. המחאה לא הייתה עוד למחאה, היא הייתה לטרור.

אני לא מאשים את הקהילה. אני לא מאשים את כוונות המחאה, אפילו שאני סקפטי לגביה: אני מאשים את המוחים. המוחים האלה הכתימו את שם הקהילה האתיופית. הם הפכו מאבק לגיטימי (בין אם צודק או לא) לטרור. זה כתם שייקחו שנים להסיר.
אך נורא מכל הייתה תגובת החברה הישראלית, שמתקרבנת ומצדיקה מחאה כה פסולה. עיתונים כמו "הארץ" לא עוסקים בהרס הנורא, אלא ממהרים להאשים את השוטר ומצדיקים את המחאה, גם אם היא מפגן טרור (מצחיק שבפרשיית האונס בבנימין דווקא העיתון בחר שלא להאשים במיידית את התוקף לכאורה). כשאין כבוד לזכויות, כשהאשמות פרוגרסיביות הופכות לאמת אבסולוטית ומציאות אפורה הופכת לשחורה או לבנה – אז מתרחש אובדן אינטלקטואלי; אז אלימות תהפוך לערך, ונדליזם לנס וטרור לאידיאל.

כל עוד נמשיך בהתקרבנות, במוסר המעוות שמצדיק כל מחאה אם היא קוסמת לאוזני הדוגלים בתקינות פוליטית, אז נושמד כחברה, אז נהפוך לאנרכיה.


כותב המאמר הוא אביב בלצן. 

יום ראשון, 30 ביוני 2019

סיכום העימות הדמוקרטי הראשון

מימין לשמאל: האריס, סנדרס וביידן בעימות הדמוקרטי הראשון (צילום: רויטרס)


ביום רביעי וחמישי נערך העימות הדמוקרטי הראשון לבחירות 2020 אשר פוצל לשני חלקים, בעקבות ריבוי המועמדים. בחלק הראשון התמודדו מועמדים כמו הסנאטורית אליזבת וורן וחבר בית הנבחרים לשעבר בטו או'רורק ובעימות השני מועמדים כמו סגן הנשיא לשעבר ג'ון ביידן והסנאטורים קמלה האריס וברני סנדרס.

אמנם יש עוד יותר משנה עד להכרזה הרשמית על המועמד הדמוקרטי לנשיאות ושנה ושלושה חודשים עד לבחירות עצמן, אך ניכר שאין מועמד דמוקרטי אשר יש לו את היכולת לנצח את טראמפ. רוב המועמדים פרוגרסיבים ולא בולטים. בשני העימותים רוב המועמדים לא בלטו ורק קמלה האריס הפתיעה מאוד לטובה. היא הייתה חדה, ממוקדת במטרה, הלכה על הראש של ביידן ואם תמשיך כך יש לה סיכוי טוב לזכות במועמדות הדמוקרטית. ביידן, אשר מוביל כעת בסקרים בפער די ניכר, נראה מאוד אנמי ולמרות שדיבר יותר משאר המועמדים, לא בלט והוא בהחלט אחד המפסידים הגדולים בעימות הזה, אם לא הכי גדול. סנדרס אמנם לא נפגע מהעימות כמו ביידן, אך לא בלט למרות מעמדו בסקרים. אליזבת וורן, אשר ניצבת במקום ה-2-3 בסקרים, נראתה פתטית והיא יותר סבתא חביבה מאשר מועמדת לנשיאות.

לסיכום, קמלה האריס תעלה מאוד בסקרים, אולי אפילו תעלה למקום השני. אם היא תזכה במועמדות הדמוקרטית, מה שבהחלט יכול לקרות, היא תאיים על טראמפ אך לא יותר. היא תיהיה חזקה אצל הפרוגרסיבים בגלל פוליטיקת הזהויות, אך אני בספק אם היא יכולה למכור יותר לציבור הרחב.